הדיבוק הפמיניסטי והישרדות המערב/ גיל רונן
יום ד', 04/01/2006 שעה 18:40
הפמיניזם של העשורים האחרונים בנוי על הצגה שקרית של נפש האשה והוא מתכחש למשיכה הנשית הטבעית, להתחברות הנשית הטבעית, אל הכוח הגברי, החיצוני לה. ההתייחסות הנשית לכוח מוצגת כאילו היתה זהה לזו של הגברים. אם כבר מכירים בשוני בין גישות המינים לכוח, מסבירים אותו באלפי דורות של לחץ חברתי, ואז דורשים מספר לא מוגבל של דורות של אפליה מתקנת ולחץ נגדי בכדי לבטלו. מאמר אורח של הפובליציסט גיל רונן התוקף חזיתית את הפמיניזם בן דורנו ומביא ציטוטים ממגמות דומות שהולכות ומתהוות בארצות הברית



במסורת היהודית-נוצרית, מסורת עמי התנ''ך, המשפחה, בראשות הבעל/אב והרעייה/אם, היא אבן היסוד של החברה. הגברים חוברים יחדיו בכדי ליצור את מוסדות החברה, את צבאה ואת ממשלתה. מקרבם יוצאת ההנהגה, מתוכם מתמנים השופטים, כוהני הדת, ושרי הרבבות, האלפים והמאות. הנשים מתחברות אל מבנה הכוח הגברי דרך התא המשפחתי, ובאמצעות דבק האהבה. אשה צריכה להינשא לאיש, והוא זה שאמור לדאוג לרווחתה מנקודה זו ואילך. אין איפוא מקום למנהיגות נשים ולארגוני נשים, ואין שום צורך בסיוע ישיר של המדינה לציבור הנשים, כי אין בכלל ציבורים נפרדים של נשים וגברים, מבחינה כלכלית ולאומית: כולם ממילא אמורים להיות מאוגדים במשפחות דו-הוריות פטריארכליות, וליצור יחדיו עם אחד. אשה לא נשואה, בתפיסה היהודית-נוצרית, היא אשה שצריך למצוא לה בעל. מושגים כמו ''העוני הנשי'' שבילי מוסקונה וחברותיה מרבות לדבר עליהם זרים לתפיסה התנ''כיסטית-שמרנית – אלא אם מדובר באלמנה. אלמנה נטולת רכוש היא אשה שנתפסת כענייה בעל כורחה, ועל כן מצווה הדת לעזור לה.

זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת. אדם וחווה בגן עדן (טיציאן, 1550)

''ויאמר האדם: 'זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת'. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד'' (בראשית ב').

האקט המיני הופך את הגבר והאשה לבשר אחד: הוא החיבור הפיזי שדרכו זורמת האהבה הרוחנית. אבל האהבה אינה קיימת בכלל בלקסיקון הפמיניסטי. יחסי גבר ואשה, מבחינת הפמיניסטיות, הם יחסים המבוססים על שליטה בלבד, וגם המין הוא בעיקר ביטוי לשליטת הגבר באשה: יש בסקס גם תאווה פורנוגרפית, יש בו סיפוק של יצר, אבל אין בו תשוקה אמיתית ואין בו אהבה. בתפיסה הפמיניסטית, אין למעשה הבדל של ממש בין יחסי מין רגילים לבין יחסים סאדו-מזוכיסטיים. אקט החיזור הוא אקט של השתלטות. סרנדה מתחת לחלון הוא הטרדה מוסיקלית. נגיעה של פלירטוט הדדי היא מעשה מגונה. זיון (או כפי שאורית קמיר מכנה זאת, ''חדירה לגופו של אדם אחר'') הוא אונס אם לא הוכח אחרת. איבר המין הגברי משול לסכין חדה, המפלחת את גופה של ''הנחדרת'' באקט רצחני כמעט של אלימות מגדרית (מה שמסביר את הצרחות והיבבות).

כמו כל הטעייה אפקטיבית, גם זו מבוססת על גרעין של אמת: אקט הבעילה הוא אכן אקט שחוגג את הכוח הגברי. הגבר משתמש בכוחו הפיזי שלו, כמו גם בכוחות השארם, הכריזמה והשיכנוע שלו – לכל אורך הדרך, מהרגע שבו מבטו פוגש את מבטה של האשה ועד לנהמות הפינאלה של המשגל. ככל שהוא חזק יותר וקשה יותר, ככל שהוא גבוה ואיתן יותר, ככל שהוא מפעיל את שריריו ומזיע יותר (המחקרים לגבי האפקט המעורר של הכימיקלים בזיעת הגבר על האשה ידועים) – כך מתעצמת, בדרך כלל, תשוקתה של האשה אליו. בניגוד למה שהפמיניסטיות נותנות לנו להבין, החגיגה הזו היא חגיגה הדדית לחלוטין: הפמיניסטיות מדברות על הפאלוס הגברי כתחליף לכלי נשק, על המין כביטוי ליצר הכיבוש, הדיכוי והשלטון הגברי – אבל מתעלמות לחלוטין מכך שהנשים נמשכות ועורגות בדיוק אל הכוח הגברי הזה, שהן דורשות ומעודדות במיניותן בדיוק את אותם האלמנטים השליליים כביכול, שהן מתענגות ואף מגיעות לשיאים של אקסטזה כאשר ידיהן חובקות גב רחב וחזק, כאשר הן שכובות תחת גוף כבד ומוצק, וכאשר הן מרגישות את אותו ''כלי זין'' גברי מחליק אל תוך גופן.

ניתן היה ללעוג ביתר אפקטיביות למאצ'ואיזם של הצנחן שחושב שהמדים והכנפיים שלו יביאו לו זיונים, אילמלא כנפי צנחנים אכן פעלו כקסם על ציבור הנשים. ניתן היה לשכנע את הגברים שנשים מחפשות זכרים ''רגישים'', לא אמביציוזיים, לא טריטוריאליים, לא אגרסיביים, אילמלא המציאות הוכיחה את ההיפך: ככל שיש לך יותר כסף, אתה יותר מושך בעיני המין השני. גבר שמאבד את מקום עבודתו מגלה לעתים קרובות שגם אשתו מאבדת בו עניין פתאום. אנחנו יודעים, כולנו, שמצפים מאיתנו לדברים מסויימים, וכי המציאות הזו לא השתנתה כלל, גם אחרי שנות דור של הטפה פמיניסטית בישראל, ודורותיים בארה''ב. גברים נדרשים להפגין כוח, כישרון ויכולת ביצוע בתחומים שונים בכדי להיות מושכים. נשים נדרשות בעיקר להיראות טוב ולהקרין משהו הקרוי ''נשיות'', שאנו מתקשים בדרך כלל להגדירו, ושהינו פחות מדיד, לכאורה, מהנטיות והיכולות הגבריות. ייתכן גם שקשה יותר להגדיר את הנשיות מהסיבה הפשוטה שבניגוד לגבריות, היא לא הפכה קריקטורית בעידן הפמיניסטי. הביטו בכוכבי הקולנוע הגבריים של העשורים האחרונים: איפה יש מישהו שמקרין את סוג הגבריות של ספנסר טרייסי והמפרי בוגרט?

קשה להיות גבר, אבל מבלבל להיות אשה: כמו כל יצור חי, האשה שואפת לכוח ולשליטה על סביבתה, אבל בו זמנית היא נמשכת אל יצור אחר – הגבר – ומחפשת בו דווקא את תכונות הכוח, האגרסיביות והשליטה שמטבע הדברים יבואו על חשבון כוחה-היא אם תחלוק עמו את חייה. התורה היהודית הכירה בסתירה הזו בספר בראשית, במקום בו מעניש אלוהים את חווה:

''אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך; בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך'' (בראשית ג').

זה נשמע רע, וזה אכן קצת לא נעים: האשה נמשכת אל מי שמושל בה. היא רוצה שהוא יגיח מהאפילה, יאחז בה בידיו החסונות, ירים אותה אל על, יהפוך אותה, יבעל אותה. היא חוגגת את כוחו, מתענגת בדומיננטיות ובאגרסיביות שלו, היא נמשכת אל המסוכנות שלו: ''dangerous looking'' נחשב למחמאה לגבר – לפחות בקרב נשים אמריקאיות, העסוקות פחות מהישראליות בניסיונות לשלוט במיניותן הטבעית ולהטעות את הגברים. אחרי אסון מגדלי התאומים נתנו כלי תקשורת אמריקאיים ביטוי לתופעה חברתית חדשה: נשים אמריקאיות דיווחו כי הן חשות משיכה מינית אל אוסמה בן-לאדן. נדמה איפוא שהמשיכה הנשית אל הגבר המנצח, החזק והאלים היא עיוורת למדי, וחוצה גם קווים של נאמנות שבטית ולאומית. ועוד לא דיברנו על פנטזיית האונס הנשית.

האשה רוצה, אם כן, שהגבר ישלוט בה ומצד שני, אם אינה טיפוס כנוע במיוחד, היא רוצה גם לשלוט בו. איך זה מסתדר? ובכן, זה לא מסתדר כל כך. זו פשוט סתירה המובנית בנפשה של האשה, ומן הסתם יש לאשה את הכלים להתמודד עמה. ואולי הסתירה המובנית הזו בהווייה הנשית היא אחת הסיבות לצחקוק הנשי המוכר לנו מקליפים מסויימים של ארוסמית' ומהחיים בכלל – הצחקוק שנשים מסויימות מחליפות ביניהן לפעמים, והאומר, לכאורה – ''החיים מצחיקים, ואנחנו מצחיקות במיוחד, אבל מה אכפת לנו''.

אני שומע ביקורת מגברים ונשים, החושבים שאני מרחיק מעלי את הנשים כאשר אני מדבר עליהן ואליהן בצורה שעלולה להישמע כמזלזלת או נוזפת. יש בזה משהו, כמובן, אבל אני סבור שבמידה רבה, גם ההיפך נכון: מה שמהווה לכאורה ''התקפה'' על הנשים פונה אל אותם אזורים סמויים בנפש הנשית שמחפשים דווקא את הגבר הנחוש, האגרסיבי והתקיף, אולי אף המסוכן. נשים, כמו גברים, לא אוהבות שמותחים עליהן ביקורת ונוזפים בהן אבל ברבדים העמוקים יותר, הבגידה הנוראה ביותר שגבר יכול לבגוד באשה היא להיות חלש. בהכללה, נשים תופסות חולשה של בן הזוג שלהן כפגיעה אישית אנושה. הן מגיבות עליה בבוז ולעתים קרובות אף ממהרות לנקום את נקמתן בגבר ה''בוגד''. יש בכך הגיון ביולוגי ואבולציוני ברור: בן זוג חלש לא יוכל לכלכל כראוי את רעייתו וצאצאיו, ולא יוכל להגן עליהם מפני תוקף זר. הוא מפקיר את האשה, בוגד בתפקידו כלפיה וראוי איפוא לבוז מצידה. לכן אני ממליץ לגברים לא לחשוש, ולומר לנשים את אשר על ליבם, בכל הנוגע לעוולות הפמיניזם.

יין-יאנג. התפקיד הנשי ביין-יאנג הזוגי נמחק כליל בתורה הפמיניסטית, ושני המינים הופכים למעשה לתת-קבוצות של המין הגברי

הפמיניזם של העשורים האחרונים בנוי על הצגה שקרית של נפש האשה והוא מתכחש למשיכה הנשית הטבעית, להתחברות הנשית הטבעית, אל הכוח הגברי, החיצוני לה. ההתייחסות הנשית לכוח מוצגת כאילו היתה זהה לזו של הגברים. אם כבר מכירים בשוני בין גישות המינים לכוח, מסבירים אותו באלפי דורות של לחץ חברתי, ואז דורשים מספר לא מוגבל של דורות של אפליה מתקנת ולחץ נגדי בכדי לבטלו. התפקיד הנשי ביין-יאנג הזוגי נמחק כליל בתורה הפמיניסטית, ושני המינים הופכים למעשה לתת-קבוצות של המין הגברי. כך נוצרת מראית עין של אפלייה בין הקבוצות ושל קיפוח מתמשך ושיטתי, גם אם האפלייה והקיפוח האלה כלל אינם קיימים, ומעולם לא התקיימו.

כמו במישור הפרטי, כך גם במישור הפוליטי, הצבאי והלאומי, הטיעונים הפמיניסטיים נגד אגרסיביות גברית יכלו לשאת יותר משקל אילמלי הכילו סתירות עצמיות בוטות. ברור, למשל, לכל משקיף כי אם משווים בין מידת האגרסיביות השבטית המוחצנת של הגבר הערבי והגבר היהודי-ישראלי, שיעור האגרסיביות אצל הערבים גבוה בהרבה. בקרב הערבים, כולל חלקים מהחברה הערבית-ישראלית, מתקיימים עדיין אירועים של אלימות קבוצתית טריטוריאלית וספונטנית, כמו לינצ'ים (רמאללה, שפרעם) והתפרעויות אחרות. יהודי שיבצע פיגוע ביישוב ערבי, ואפילו יהודי שיבנה בית בכפר ערבי ויבוא להתגורר בו, יודע שיותקף פיזית, ובמהרה, על ידי השבאב המקומי. לעומת זאת, כאשר נהג אוטובוס ערבי ביצע פיגוע דריסה מזוויע נגד קבוצה של חיילים וחיילות בצומת אזור, איש מהגברים היהודיים שנכחו במקום לא העז לגעת בו לרעה, למרות שהיה לכוד מאחורי השמשה הקדמית. אורי דיוויס, איש שמודה כי הוא מקבל שכר חודשי מארגון הפתח' ואשר מסרב לגנות פיגועים נגד ילדים יהודיים, מתגורר כבר שנים ארוכות בישוב קציר, בוואדי ערה, ומסייע לתנועה האיסלמית במאמציה לבלום את ייהוד האזור – ואיש מהיהודים בקציר אינו נוגע בו או בביתו לרעה. לא רק האלימות הגברית כלפי אויבים ופולשים – גם האלימות בסכסוכים פנים-משפחתיים וחמולתיים, כולל ''רציחות כבוד'', נהוגה יותר בקרב הציבור הערבי מאשר אצל היהודים.

אפשר היה לצפות, איפוא, שדווקא מנהיגות הנשים היהודיות יעמדו בראש המחנה הדורש לנהוג בתקיפות כלפי ערביי ישראל והפלשתינים. לכאורה, יש לפמיניסטיות הרבה מה לשנוא בקרב החברה הערבית הדתית והפטריארכלית, האלימה והטריטוריאלית. אבל הרושם שמתעורר הוא הפוך: נדמה שדווקא בשנים האחרונות, ככל שהאלימות במגזר הפלשתיני והערבי-ישראלי הפכה בוטה יותר, כך גדלה האהדה שמקרינות כלפיהם הנשים המתיימרות להנהיג את ציבור הנשים בישראל. בקציר, למשל, תגובתה של קבוצת נשים פמיניסטיות למאורעות אוקטובר 2000, שכללו שבוע של התפרעויות אלימות קשות ביותר של גברים ערבים בוואדי ערה, היתה הקמתו של בית ספר יסודי יהודי-ערבי בכפר קרע (''גשר מעל הוואדי''), ושיגור בניהן ובנותיהן ללימודים משותפים עם השכנים הערבים. כאשר שאלתי אחת מהנשים הללו אם אין בה חשש לשלוח את בתה לכפר ערבי שיש בו, מן הסתם, גם פנאטים ותומכי טרור, היא ענתה שהיא חוששת יותר מכך שבתה תתחתן עם גבר ישראלי אלים. ובמילים אחרות: ''אתה האויב, לא הערבים''.

המסקנה שאני מגיע אליה היא שצריך לקרוא חלק מאמירותיהן של נשים ברמה הפרטית – ושל פמיניסטיות ברמות החברתיות ופוליטיות – בצורה המזכירה את ההתייחסות לרבדי השטח ורבדי העומק בבלשנות החומסקיאנית: כמו שאשה שאומרת ''די'' למחזרה מתכוונת לפעמים ל''מממ... תמשיך ככה ותגיע רחוק'', כאשר הפמיניסטיות תוקפות את הגברים הישראליים על שום ''האלימות'' שלהם, כביכול, הן בעצם תוקפות אותם – ברובד העומק – דווקא בשל רפיסותם. כאשר הן דורשות ליטול את נשקם של המאבטחים היהודיים שמגינים עליהן בעת שהן עורכות סיבובי שופינג בקניונים (בגלל שאיזה מחקר מופרך שהומצא ע''י קבוצת ''חוקרות'' פמיניסטיות משועממות ''הוכיח'' שנשקו האישי של המאבטח הישראלי מהווה איום נורא על אשתו), כאשר הן נצמדות לחיילי צה''ל במחסומים ומציקות להם בעת מילוי תפקידם במסגרת פעילות ''מחסום ווטש'' המתועב, כאשר הן מתאהבות ומשתפות פעולה עם מנהיגי כנופיות של ביריונים-רוצחים כמו זכריה זביידי – הן בעצם אומרות לנו, הגברים הישראליים, באופן קולקטיבי ובלתי מודע, שאנחנו לא מספיק חזקים ותקיפים, לא אלימים ולא מסוכנים די הצורך, וכי במצב העניינים הזה, הן עשויות להעדיף את בני דודינו.

התנועה הפמיניסטית בישראל הפכה, איפוא, לתנועה חתרנית פר אקסלנס, לגיס חמישי ורוד. היא מזהה את מוקדי הכוח בחברה היהודית ותוקפת אותם בברוטליות. היא מתחילה מהיסוד – מהגבריות עצמה – וממשיכה הלאה, אל חימושם של הגברים ואל פעילות הביטחון השוטף של הצבא. היא יורקת יריקה מתמשכת ופומבית בפניהם של הגברים היהודיים ומערערת על כל מרכיבי חוסנה וזהותה של החברה הציונית. והיא תמשיך לעשות את הדברים האלה עד שהגברים יחליטו לשים לכך סוף. מצד שני, אין שום צורך באכזריות מצד הגברים, רק בנחישות ורגישות. ככל שהגברים יהיו איתנים בהחלטתם לשים סוף להשתוללות הפמיניסטית, תהיה היענותן של הנשים מלאה יותר, והיא תיעשה מרצון, גם אם זה לא ייראה כך: עמוק בפנים, אין דבר שמלהיב נשים יותר מגברים חזקים ותקיפים המשדרים ביטחון. זה טבוע בגנים שלהן, וגם אלף שנות פמיניזם לא ישנו זאת.

עד שזה יקרה, נגזר עלינו לחיות עם הדיבוק. מדינת ישראל היא ככל הנראה המדינה הפמיניסטית ביותר בעולם: אין מדינה אחרת שבה הלובי הנשי מסוגל להשתלט לחלוטין על כל אמצעי התקשורת במשך מספר שבועות, באמצע מלחמה עקובה מדם, ולהפנות את תשומת הלב הציבורית למאבק כספי נשי אנוכי, כפי שעשה זאת בישראל במסגרת קמפיין ויקי כנפו. אין מדינה אחרת שבה קבוצת נשים בתקשורת, בוועדה הפמיניסטית בכנסת (''הוועדה לקידום מעמד האשה''), בבתי המשפט, בפרקליטות ובמשרד הרווחה מסוגלות להכתיב את סדר היום הציבורי ולהזנות את מערכת המשפט והרווחה לטובת האינטרס הנשי, כפי שהן רואות אותו, באופן כה טוטאלי כפי שהן עושות זאת כאן.

רק במדינת ישראל יכולה להתקיים תופעת טבע כמו ח''כ זהבה גלאון. האשה מנהלת ועדה פרלמנטרית – הוועדה למאבק בסחר בנשים – שכל כולה, כולל שמה, מניפולציה אחת גדולה. פעם אחרי פעם הופיעו בפני הוועדה קציני משטרה והסבירו לחבריה שכמעט כל הזונות המגיעות לישראל מחו''ל עושות זאת מרצונן החופשי ויודעות היטב למה הן באות. המומחים מסבירים לגלאון ושות' שזונות רבות אף חוזרות לישראל פעם שנייה ושלישית אחרי שהן מגורשות מהארץ. נילי טל, במאית עצמאית, עשתה סרט דוקומנטרי (''נשים למכירה'') שעקב אחרי סיפוריהן של ארבע זונות וגילתה לתדהמתה שהן דווקא חושבות שהגברים הישראליים נהדרים, וגם הסיפורים על הבדואים שאונסים אותן בדרך לישראל הם לא יותר מפנטזיות פמיניסטיות חולניות:

''ראיינתי מאות בנות'', אומרת טל. ''פגשתי נשים שידעו למה הן באות, שאומרות שהבדואים מאוד נחמדים אליהן, וזה גם הגיוני. הבדואים מקבלים 2,000 דולר לראש ואסור להם להביא את הסחורה פגומה, הסחורה צריכה לבוא במצב טוב. כל מי שדיברתי איתה ידעה בדיוק מה היא עושה, כמה היא מרוויחה וכמה זמן היא מתכננת לשהות פה. והן גם מודות לגברים הישראלים שנותנים להן פרנסה'' (בילי מוסקונה-לרמן, ''מוסר או תשלומים'', ''סופשבוע'' של ''מעריב'', 26.11.04).

הפוליטיקלי קוטרקט יהרוס את מה שאמריקה הגדירה כחירותה ותרבותה. ויליאם לינד

החברה שלנו חולה. אחז בה דיבוק. אחרת אי אפשר להסביר את זה שבני אדם מתעקשים לקרוא לזונות ''נשים סחורות'' – אפילו אם מדובר בקבוצת צעירות ישראליות שמחליטות לעשות כסף באמצעות ''אירוח בדירה פרטית + מזגן + חניה''. אלה לא נשים סחורות – אלה זונות. בדיוק כמו ש''אם חד הורית'' היא או גרושה, או פרודה, או אלמנה, או אמא רווקה. עוד לא נולד הילד שלא היו לו שני הורים.

העיתונות שלנו רואה בכל תלונה של אשה נגד גבר אייטם ראוי. זה שמרבית התלונות האלה הן שקריות ומוגשות במסגרת סכסוכי גירושין לא מזיז לעיתונאינו, הרועדים מאימת המאפיה של שלי ומרב (אולי עכשיו, כששלי כבר לא בעיתונות, המצב ישתפר? נחיה ונראה). אפילו המילה ''גבר'' מקבלת בימינו האפלים והמוטרפים משמעות חדשה ומאיימת. פעם, כאשר תושב רמת גן (נניח) נחשד בזיוף דולרים (נגיד), הידיעה בעיתון סיפרה על ''תושב רמת גן'', ''צעיר'', ''מובטל'', ''קשיש'', ''עבריין'', ''אדם'', או סתם ''איש''. לא השתמשו במילה ''גבר'' בתיאורים סתמיים מסוג זה. המילה ''גבר'' היתה מחמאה בשפת הרחוב, והופיעה בדיווחים עיתונאיים באותם המקרים שבהם היתה חשיבות או משמעות כלשהי לעובדה שהאיש המתואר הוא גבר ולא אשה. היום משתמשים כל הזמן במילה ''גבר'' (''הגבר צילם'', ''הגבר נמלט'', ''הגבר טען'', ''הגבר איים''), והתוצאה אינה נעימה.

רק בישראל יכולה להופיע בכל כלי התקשורת פירסומת לפוליסת ביטוח המעניקה הנחה מיוחדת לנשים, שנפתחת בזעקה אנטי-גברית המושמעת מפיה של טרנסג'נדרית (ואגב, גם הטענה שנשים אחראיות לפחות תאונות דרכים מגברים מבוססת ככל הידוע על הטעייה סטטיסטית: גברים הרי נוהגים בממוצע יותר קילומטרים מנשים, נוסעים יותר בלילה ובכבישים בין-עירוניים, נוהגים יותר בכלי רכב כבדים בתנאי עייפות וכו'). רק בישראל יכול תאגיד גדול (אחר) למכור ביטוח נשים באמצעות סרטון חולני שבו נראות נשים האוחזות זו לזו בשדיים ומכות גבר נמוך וצנום. מי המטומטמים בקרב המפרסמים, הפירסומאים וכלי התקשורת, שמאפשרים לזבל הזה לעלות לאוויר? ומה זה אומר על התרבות הנשית של ימינו, שמסרים כל כך זדוניים של girl power מעוות משמשים כמקדמי מכירה למוצרים מכובדים לכאורה?

הפמיניזם תפס חזק במיוחד בישראל כי הוא התאים לאופיין הרודני ממילא של הנשים הישראליות, ולרפיסותו המסורתית של הגבר היהודי. הדפוס הזוגי המביך הזה, שבו הגבר לובש את המכנסיים עד הרגע שבו האשה מתעצבנת ומרימה את קולה, או משמיעה איום שקט, הוא לדעתי תוצאה של העיוות שחל בעם היהודי בדורות הגלות – אותו עיוות שהציונות ביקשה לתקן, ועוד לא ממש הצליחה. בכדי לשרוד בגולה הקשה נאלץ הגבר היהודי לוותר לחלוטין על כבודו. גבריות טריטוריאלית גאה וחיי השטעטעל והגטו לא ממש הלכו יחד. הנשים נאלצו למלא את החלל המנהיגותי שנוצר עם פרישת הגברים לעולמם המנותק והמודחק.

העיוות הזה משתקף ביצירות יהודיות רבות, מ''מסעות בנימין ה-‏3'' של מנדלי מוכר ספרים (שני הגיבורים הראשיים פוחדים פחד מוות מנשותיהם – במיוחד ''סנדריל האשה'', גבר מוכה של ממש), דרך ''מה מעיק על פורטנוי'' של פיליפ רות' ועד ליצירותיו של חנוך לוין, עם הנשים הגדולות, האימתניות והמסרסות. במובן מסויים, איפוא, העינויים שאנו עוברים בידיהן של עובדות סוציאליות, תובעות, שופטות ומחוקקות, הם המחיר שאנחנו משלמים, עדיין, על 1800 שנות פוגרומים, אונס ועינויי גלות.

כמובן שלא מדובר רק באופי היהודי, אלא בחיבור בינו לבין אחת האידיאולוגיות האפקטיביות ביותר בתולדות המערב – הפמיניזם. האידיאולוגיה הזו הגיעה אלינו בשנות ה-‏1980 מארצות הברית, שם זכתה להצלחה גדלה והולכת מאמצע שנות ה-‏1960 ועד לסוף המאה ה-‏20. בשלב מסויים נדמה היה שפשוט אי אפשר לעצור את הפמיניזם בארה''ב ובכלל. רק בשנים האחרונות, לאחר עליית השמרנים לשלטון, מתקבל הרושם שהגל הפמיניסטי נבלם ומתחיל סוף סוף לסגת.

לשמרנות האמריקאית אין מקבילה של ממש בישראל. השמרנות בארה''ב היא לא רק שמרנות כלכלית ושלטונית, אלא גם גם מסורתית-דתית באופיה, ובניגוד לישראל, איש ציבור בארה''ב יכול להביע אמונה באלוהים מבלי להיות מקוטלג מיידית בתקשורת כעוד ''דוס'' בזוי. על הרקע הזה צריך לראות את הסלידה והתיעוב שמעוררת התנועה הפמיניסטית בקרב הממסד השמרני בארה''ב. היא מייצגת את כל מה שהשמרנים שונאים: תנועה בעלת שורשים ואופי סוציאליסטיים, הכופרת בתפקידי המינים המסורתיים ובועטת בחוזקה במוסד המשפחה המקודש כל כך לאמונה היהודית-נוצרית.

בשנים האחרונות פרץ בארה''ב מרד של השכבות השמרניות כנגד מוסר הפוליטיקלי-קורקט, שהפמיניזם הוא עמוד התווך שלו. המרד תפס תאוצה עם עלייתם המחודשת של הרפובליקנים לשלטון, ומתבטא בין השאר בפופולריות של ערוץ החדשות ''פוקס'', המניף את הדגל השמרני. לדעתי, האמריקאים גילו שהפמיניזם מסרס אותם. התחושה הזו התעצמה לאחר אסונות 11 בספטמבר, 2001. ארה''ב הותקפה ע''י אוייב מפחיד, המצוייד בידע טכנולוגי מועט יחסית אבל בהרבה מאוד טסטוסטרון, וגילתה להפתעתה כי חסרה לה רוח לחימה. אינסטיקטיבית, האמריקאים האשימו את ה''פוליטיקלי-קורקט'' והפמיניזם. אזרחי מעצמת-העל חשו שיחד עם הגבריות, נפגעו אצלם גם המוראל הפטריוטי וכוח ההרתעה. בלי רוח הקרב, הכבוד הלאומי והחשיבה הטריטוריאלית-צבאית שכל כך קל ללעוג להם כ''מאצ'ואיזם'', גילו האמריקאים, עצם ההישרדות שלהם מוטלת בספק.

ונדי מקאלרוי. מגדירה עצמה כפמיניסטית עצמאית (בניגוד למה שאלה שאותו היא מגדירה כפמיניסטיות מגדריות) וגם כחסידת האובייקטיביזם של איין ראנד

וויליאם לינד, היסטוריון שמרני, סבור שה''פוליטיקלי קורקט'' עלול לחסל את ארה''ב:

''America today is in the throes of the greatest and direst transformation in its history. We are becoming an ideological state, a country with an official state ideology enforced by the power of the state. In ''hate crimes'' we now have people serving jail sentences for political thoughts. And the Congress is now moving to expand that category ever further. Affirmative action is part of it. The terror against anyone who dissents from Political Correctness on campus is part of it. It’s exactly what we have seen happen in Russia, in Germany, in Italy, in China, and now it’s coming here. And we don’t recognize it because we call it Political Correctness and laugh it off. My message today is that it’s not funny, it’s here, it’s growing and it will eventually destroy, as it seeks to destroy, everything that we have ever defined as our freedom and our culture.''

במאמרו “It's the Demography, Stupid”, חושף הפובליציסט הקנדי השמרני מארק סטיין נתונים מדהימים לגבי קצב הגידול הדמוגרפי של האוכלוסיה המוסלמית העולמית לעומת המדינות המפותחות (היחס בין האוכלוסיות עמד על 2:1 לטובת המדינות המפותחות ב-‏1970. בשנת 2000 כבר היה 1:1). סטיין מנסה להסביר לפמיניסטיות שנלחמות בג'ורג' בוש כי הצלחתן בסך הכל תקרב את היום שבו יחיו תחת שלטון שריעה מוסלמי:

''I watched that big abortion rally in Washington last year, where Ashley Judd and Gloria Steinem were cheered by women waving “Keep your Bush off my bush” placards, and I thought it was the equivalent of a White Russian tea party in 1917. By prioritizing a “woman’s right to choose,” western women are delivering their societies into the hands of fellows far more patriarchal than a 1950s sitcom dad. If any of those women marching for their “reproductive rights” still have babies, they might like to ponder demographic realities: A little girl born today will be unlikely, at the age of forty, to be free to prance around demonstrations in Eurabian Paris or Amsterdam chanting “Hands off my bush!” ''

בניסיון להפיח חיים מחודשים בתרבות ה''פרו ורבו'' האמריקאית, ממשל בוש החל מעביר מיליארדי דולרים לגופים פרו-משפחתיים הפועלים בין היתר בקמפוסים של האוניברסיטאות האמריקאיות (מוסדות שהפכו לדברי לינד ל''צפון קוריאות קטנות'') במטרה לנטרל את השפעת הפמיניסטיות על מוחותיהם של הסטודנטים. אחד הגופים הבולטים, בהקשר הזה, הוא ה-Independent Women's Forum ( IWF ), שאשת סגן הנשיא, לין צ'ייני, נמנית עם מייסדו. הארגונים הללו מעודדים את הסטודנטיות לצאת עם גברים ולהכין עצמן לנישואין, ומתמודדים מול רדיקליזם כמו זה של איב אנסלר, מחברת ''מונולוגים מהווגינה'', המבקשת להחליף את Valentine's Day, חג האהבה, במשהו שהיא מכנה V-day, המוקדש לוואגינות, date rape, ועניינים רומנטיים מהסוג הזה.

מי שגורמת נזק גדול במיוחד לפמיניזם בארה''ב היא וונדי מקאלרוי, הכותבת מאז 2001 טור קבוע באתר ''פוקסניוז'' בו היא משמידה בשיטתיות את המיתוסים הפמיניסטיים ומציגה את התנועה הזו במלוא קלונה, כממסד אפל, מניפולטיבי, שקרן ואכזרי. אידיאולוגית, מקאלרוי מגדירה עצמה כ''independent feminist'' (בניגוד למה שהיא מכנה ''gender feminists'') וגם כאנרכיסטית חסידת האובייקטיביזם של איין ראנד. לשמרנים של רשת פוקס לא אכפת להיעזר באנרכיסטית בכדי לפורר את כוחו של הפמיניזם, כל זמן שהיא עושה את עבודתה כראוי.

גלן סאקס הוא עיתונאי יהודי המשדר תוכנית שבועית הקרויה His Side בתחנת רדיו גדולה בלוס אנג'לס. גם סאקס סבור כי המיזאנדריה – שנאת הגברים – פורחת בצבעים עזים במיוחד בקרב היהודים, או לפחות היהודים האמריקאיים (אני אישית סבור שהמושג ballbuster מקורו במילה היידית ''בלבוסטע'', אבל איני יכול להוכיח זאת). סאקס ידוע ביכולתו לארגן קמפיינים ציבוריים מוצלחים נגד אפליית גברים והשמצתם. הקמפיין האחרון שלו התנהל מול רשת השידור הציבורית PBS, ששידרה סרט דוקומנטרי חד צדדי בנושאי משמורת, שאחת מגיבורותיו היא אשה שהורשעה בהתעללות בילדיה. אומבודסמן PBS פירסם הודעה לפיה הוא מסכים עם הטענות נגד הסרט, והרשת הודיעה כי תפיק ותשדר תוכנית נוספת אשר תביא גם את עמדת האבות.

בשנה האחרונה היו כמה סימנים לכך שגם במדינת היהודים מתחיל שינוי. שונאת הגברים המקצועית אסתר הרצוג כותבת עכשיו ב''מעריב'' רק פעם בחודש ולא מדי שבועיים. התוכנית של בילי מוסקונה-לרמן, ''מבט נשי'', הפכה ל''מבט בשניים''. מחאותיהם של ארגוני אבות נגד ''חזקת הגיל הרך'' הגיעו לכותרות. ניתנו כמה פסקי דין מעודדים, כולל בבית המשפט העליון. הטוקבקיסטים באתרי החדשות הפסיקו להיות מקהלה אחידה שצורחת ''לסרס אותו!''. מה שעדיין חסר בישראל זו תנועה שתפעל למען ערכי המשפחה, בדומה לשמרנים בארה''ב. אין מי שיעמוד מול הפמיניסטיות בכנסת: החרדים לא יכולים להן, החילוניים נסחפים אחריהן, הערבים הרדיקליים חברים שלהן (יש להם את אותו אוייב: הגבר היהודי). דרושה תנועה שתפעל למען ערכי המשפחה – לאו דווקא מתוך אמונה דתית – ותשים סוף למרד הפמיניסטי המכוער וחסר התוחלת. השתקת מנגנון התעמולה והדיכוי הפמיניסטיים תאפשר לעם הזה להירגע ולחשוב. לכידת הג'ין הפמיניסטי והחזרתו לבקבוק ממנו יצא תאפשר לנו לגלות כוחות עצומים האצורים בנו, ויהיו לה השלכות חשובות לגבי תפקודה הכללי של החברה בכל המישורים – כולל הכלכלה והביטחון.



גיל רונן, עיתונאי ופובליציסט, הוא יו''ר תנועת ''הקול הגברי''.



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אורי   דניאלה   יום ד', 04/01/2006 שעה 20:32   [הצג]   [7 תגובות]
(ללא כותרת)   דודו בן עמי   יום ד', 04/01/2006 שעה 21:44   [הצג]
כמה הערות   אורי קציר   יום ד', 04/01/2006 שעה 23:49   [הצג]   [9 תגובות]
עזוב ''פמינזם'' - יש בעיה עם מעמד האשה במציאות הישראלית!   משה רום   יום ה', 05/01/2006 שעה 10:34   [הצג]
ביקום הכל הוא פעולה ותגובה   אלי תל אביב   יום ו', 06/01/2006 שעה 9:16   [הצג]
הצביעות הבלתי נסבלת   זקיר התובנתי   שבת, 07/01/2006 שעה 16:22   [הצג]
וזוהי רק ההתחלה   ואלרי   יום ה', 12/01/2006 שעה 7:10   [הצג]   [10 תגובות]
לגמרי לא רע, לא מספיק מגובש   שפי   יום ב', 13/02/2006 שעה 17:28   [הצג]
קשקוש מטופש   אלי   יום ג', 31/08/2010 שעה 16:55   [הצג]
(ללא כותרת)   דור זיגדון לקס   יום ג', 13/03/2012 שעה 7:53   [הצג]
(ללא כותרת)   מיכל   יום א', 20/05/2012 שעה 23:27   [הצג]
הסיפור שמספרים השליטים על מהותם וטבעם של הנשלטים   רונית   יום ו', 19/04/2013 שעה 22:31   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©