מיהו מתייוון?
יום ב', 02/01/2006 שעה 23:25
חג החנוכה כבר מאחורינו, אבל הדיון במתח הקבוע שבין דתיים לחילוניים צפוי להימשך גם הלאה. החג, שעוסק דרך קבע במלחמה שהתנהלה באמצע המאה השנייה לפני הספירה בין יהודים למתייוונים, מקבל כמובן מאליו שבסיפור הזה גם ברור מי הטוב ומי הרע. חוגים משיחיים בימינו עורכים הקבלה בין המכבים של אז לבין החרדים-דתיים של ימינו ובין המתיוונים של פעם לחילונים במאה ה-‏21. ויש מי שאפילו רואה בכך מחמאה, בבחינת ''גאה להיות מתייוון''. ובכן, האם יש לטעון את המונח הוותיק הזה במשמעות חדשה, פורצת גבולות, מרחיקת לכת - או שמא יש להוסיף ולשמר את התפיסה לפיה ''מתיוונים'' אינם אלא חבר בוגדים שכל רצונם למצוא חן בעיני השליטים ומוכנים למכור את בני עמם בנזיד עדשים?









הנה פריט מידע שלא מעט מכם יופתעו לשמוע. מוצאו של הסביבון ומוצא צלב הקרס (סוואסטיקה) זהים הם: הודו. הסביבון הוא גלגולו של משחק הגורל בסוואסטיקה, המסמלת את גלגל החמה. על הסביבון מגולפות, כידוע לכולנו, ארבע אותיות, שהן ראשי התיבות של תנאי המשחק, כפי שנתגבשו ונודעו ביידיש: נ=ניכטס, כלומר, ''לא זכה ולא הפסיד''; ג=גוט, כלומר ''זכה''; ה=האלבּ, כלומר ''זחה במחצית''; ש=שלעכט, כלומר, ''הפסיד''. במשך הזמן ניתן לראשי התיבות האלה פענוח חדש: ''נס גדול היה שם'' (ובארץ ישראל, ''נס גדול היה פה''). לשם המשחק היו הילדים מקבלים מעות חנוכה מהוריהם וקרוביהם, הלא הם דמי החנוכה המוכרים לנו כיום כמתנה שאינה למטרת הימור דווקא. ומעות כאלה, ראוי להוסיף, היו נשלחות גם למורים ולמנהיגים הרוחניים של הקהילה.

ראשית המרד. מתתיהו החשמונאי מקבץ את נאמניו לאחר ששחט במו ידיו מתייוון שעמד להקריב קורבן חזיר. ציור של הצרפתי גוסטב דורה

הגיעו בנפשכם: חג החנוכה, המסמל גבורת מעטים מול רבים, נחישות דתית, שחרור לאומי והתעלות ריבונית, היה זירה למנהגי הימורים שאף אף אומצו אל תוך הפרקטיקה הפולחנית של ימינו. על מערכת הטמעה חינוכית שכזו יכול עזרא טיסונה רק לחלום. עד עצם היום הזה אין קהילה דתית שאין משחקים בה בסביבוני חנוכה, זכר לאותו נוהג קדום שהיום נתפס שם כחלק מאותה מסורת מקודשת שמעולם אין תוהים על קנקנה ועל מקורותיה.

אבל למה להיתפס לקטנות. אם כבר בחג החנוכה עסקינן, הרי שעניינו העיקרי של החג הוא במאבק שניהלו היהודים, בניצוחה של משפחת חשמונאי, נגד היוונים-סורים ממלכת סלווקוס. מאבק טעון זה, שנמזגו בו שאיפות לאומיות ודתיות כאחד, הפך לסמל למלחמת חרות יהודית. במקרה הספציפי הזה אף הושגה עצמאות יהודית בלתי מבוטלת למשך כמאה שנה – מה שהופך את המרד היהודיל של שנת 167 לפני הספירה למוצלח יותר בתוצאותיו מאשר מרידות מפורסמות לא פחות, כמו המרד הגדול (66 לספירה) ומרד בר-כוכבא (132 לספירה), שניהם נגד הרומאים.

פרשת המרד החלה, ראוי שנזכור, בתקרית מקומית שעניינה כפייה דתית. עוד קודם לכן החליט אנטיוכוס אפיפנס להטמיע את תושבי יהודה בתרבות ההלניסטית. אלא שאנטיוכוס לא נמנע מביצוע המדיניות הזו באמצעים כוחניים, מה שעורר כלפיו התמרמרות גלויה – ולא רק באזור מודיעין, ערש הולדתם של החשמונאים. אבל שם הונף נס המרד כאשר באו שליחי המלכות כדי לאלץ את יהודי המקום להקריב קורבנות לעבודה זרה. מתתיהו סירב בגלוי ובמפורש לקחת חלק בפולחן, ובספר המכבים א' הושמה בפיו את ההצהרה המהוללת: ''ויען מתתיהו ויאמר בקול גדול: אם כל העמים אשר בבית מלכות המלך ישמעו לו לסור כל איש מדת אבותיו וימצאו חפץ בפקודותיו, אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב את התורה והמצוות, ולדברי המלך לא נשמע לסור מדתנו ימינה או שמאלה''. מתתיהו הרג איש יהודי שקרב למזבח כדי להקריב עליו קורבנות של עבודה זרה והבמה נהרסה. בהתנגשות שהתחוללה נהרג גם שליח המלכות. במעשה זה יצא מתתיהו לדרך שאין ממנה חזרה. במלים אחרות, זו אינה רק מלחמה לשחרור לאומי אלא מלחמה בין דתות. למעשה, לא הייתה זו רק מלחמה נגד דת אחרת, חודרנית, כפייתית, שניסתה להשליט עצמה על תושבי יהודה, אלא גם מלחמה נגד אותם תושבים ביהודה שאימצו חלקים מן התרבות החדשה, גם אם לא הפכו ליוונים מבחינת דתם ואמונתם. במליםם אחרות, החשמונאים לא נלחמו רק נגד היוונים אלא ראו ביהודים שעברו תהליך מסוים של הלניזציה (''התייוונות'') אויבים מרים לא פחות.

המונח ''התייוונות'' דורש ביאור. הפרשנות המקובלת מכנה כך יהודים שהושפעו עמוקות מהתרבות היוונית, חיקו אותה במספר רב והולך של תחומים ופעלו מתוך רצון להמיר את שייכותם התרבותית והדתית מיהודית להלניסטית. כלומר, המתייוונים הם מעין מתבוללים מרצון. הפרשנות המרחיבה, שלא זו בלבד שהמתייוונים בחרו בדרך ההתבוללות אלא אף ניסו לייוון באופן דומה אוכלוסיות יהודיות אחרות שנותרו נאמנות למורשתן וכן להכפיף את הריבונות היהודית לזו היוונית. ובכן, יש כאן אשמה כפולה – של קבלת היוונות והעדפתה על פני היהדות ושל כוונות לבצע פעולות אקטיביות, מיסיונריות, להעברת היהודים על דתם ולביטול ייחודם כלאום עצמאי. להבחנה הזו יש משמעות כאשר באים לדון במשמעות ההתייוונות וביחס אל מי שמוגדר כמתייוון.

בציבור הדתי יש רבים המחילים את ההגדרות הללו על חלקים מהחברה הישראלית של ימינו. מי שמאמץ את תרבות המערב, אינו מקבל עליו ציות לכל כללי הפולחן היהודיים ומאמין בפשרה טריטוריאלית ובדו-קיום עם אויביה ההיסטוריים של המדינה נכנס כמעט תמיד לקטגוריה הזו.

הרב אלישע אבינר, למשל, עושה הבחנה אחרת. מבחינתו, המתייוונים בני דורנו הם מעין תינוקות שנשבו, אנשים חסרי חוט שידרה חינוכי שספגו בבית את תרבות המערב ולא נחשפו ליותר מדי תכנים יהודיים. מתייוונים מתוך בורות ולא מתוך זדון. ''... האם יש בתוכנו מתייוונים?'', הוא שואל בדיון שנערך באתר ערוץ 7, ומייד משיב: ''כן, יש בתוכנו מתייוונים רבים, אבל הם שייכים למתייוון מהסוג האחר: יהודים שהתחנכו לאור תרבות זרה, וספגו רק מטען קלוש של יידישקייט, אבל הם מבקשים שמדינת ישראל תהיה יהודית, ולא דו-לאומית או ''מדינת כל אזרחיה''. הם מתקשים להגדיר מהי יהדות ומהי מדינה יהודית, אבל הם חפצים במדינה יהודית ובשייכות לעם ישראל. רק בודדים דומים למתייוונים שנגדם נלחם מתתיהו עד חורמה - יהודים ששואפים למחוק את שם ישראל מזהותם האישית וממדינת ישראל''.

הרב מנחם ברוד, איש הזרם המשיחי בחב''ד, נמנע מהדבקת תג ההתייוונות על ציבורים רחבים בארץ רק משום שמתלווה לכך האשמה מפורשת בבגידה. אפס, הוא סבור כי ההתמודדות עם ההשפעות הזרות החודרות לעם היושב בציון חייבת להתבצע תוך אימוץ הטכנולוגיות החדישות ובמקביל צינזור חריף של התכנים המשודרים בהן. מאו לא היה אומר את זה יותר טוב. ''האתגר האמיתי שלנו'', מתנסח ברוד, ''הוא להשתמש בכל הכלים שהעולם המודרני מעמיד לרשותנו, אך מתוך ביקורת חריפה על התכנים. לעתים, גם כשמנסים לעשות תוכניות יהודיות ותקשורת יהודית, מעמידים כמודל לחיקוי את המדיה הקלוקלת, וכאן כבר נופלים לבור עוד לפני שמתחילים במלאכה. אנחנו נדרשים לפתח את כל הדברים הללו מנקודת אפס, מתוך בחינה מדוקדקת של כל הנחות היסוד, כדי שנהיה משוחררים מהשפעות סמויות של תת-תרבות שלילית.זה אתגר מרכזי וחיוני מאין-כמותו, ורק הוא יכול לעמוד מול גל ההתבוללות הרוחנית השוטף את בני-עמנו. אבל לשם כך צריכים חשמונאים''. מיהם החשמונאים? סביר להניח שחב''דניקים בדעותיו של ברוד. חילוני, בהגדרה כמעט, אינו יכול להיות חשמונאי גם אם ירצה. סולם הערכים שלו פגום מהיסוד. חילון והתייוונות אינם שונים זה מזה בהרבה, אם בכלל.

עולם הסמלים הזה נועד לזקק את התפיסה הרואה בחילוניות גורם החותר תחת זהותה – ובטווח הרחוק גם קיומה – של הישות המדינית שהוקמה על ידי היהודים. את התוצר של התפיסה הזו, כפי שהוטמעה בדור שלם של בני נוער, ניתן לראות בתופעות כמו זו שמיוצגת על ידי צ', נערה מאלון מורה הנערצת על ידי סביבתה וחשובה בעיניה כאידיאליסטית וכגיבורה בשל ההתרסה האלימה שלה נגד כוחות הביטחון ובתי המשפט. ''אותי צריך לשפוט רק על פי התורה”, הטיחה בשופטת, ''אין לכם שום זכות לשפוט אותי, כי אתם נוגדים את התורה''. חינוך לדמוקרטיה במיטבו, מה יש לומר. המימסד שאינו פועל על פי הקוד הזה משול בעיני נערה זו וחבריה לאותם אנשי כהונה באמצע המאה השנייה לפי הספירה, כוהנים שהתייוונו, הטיפו לטיפוח מוסדות לפי דגמים הלניסטיים והשתדלו לקרב בין ירושלים לבין ערים יווניות אחרות, דוגמת אנטיוכיה. חוק אזרחי במשמעותו המקובלת אינו אלא חוק המנוגד להלכה ולפיכך בין אם מקורו באדם שאימו יהודיה ובין אם בשלטון נוכרי, הרי זה היינו הך – בשני המקרים מדובר בסוגים שונים של אותה תרבות ''יוונית''. ולכן, לעניין זה, אין כל הבדל בין אהרן ברק, למשל, הלא הוא ''הכהן הגדול'' של החילונים, לבין אותם יהודים-מלידה ששימשו בכהונה הגדולה בבית המקדש, יאסון ומנלאוס, ושנהגו בניגוד מוחלט לכל מה שהטיפה היהדות החשמונאית.

האם המתייוונים של תקופת מרד החשמונאים הם החילונים של היום? תלוי את מי שואלים. יהיו כאלה שיטענו כי הדמיון בין הצדדים בא לידי ביטוי בנכונות לאמץ סמלים מערביים, מערכות משפט אזרחיות, תרבות שמקורה אינו יהודי וגם בספקנות המתמדת שהללו מטילים בכל דבר שאוטומטית מודבק לו התג ''יהודי''. האם, למשל, יהודים שבוחרים שלא למול את בניהם הם מתייוונים? התומכים יטענו שוודאי, הרי המילה היא ממצוות היסוד של היהדות עוד ימי אברהם אבינו וככזו אין לערער עליה. יתר על כן, יאמרו הללו, הדמיון קיים משום שאנטיוכוס אסר על המילה ואילו אותם חילונים בני תקופתנו בוחרים לאמץ את האיסור הזה ולעשות לו רציוניליזציה. האם, למשל, יהודים שדוחים את המזון בכשרות, נוסעים בשבת, אינם צמים ביום כיפור, מבצעים הפלות ובאופן כללי אינם מחויבים ל''הוראות ההפעלה'' שמנחיתים עליהם חובשי כיפות הם מתייוונים?

התשובה שלילית, כמובן. מי שסבור שהיהדות היא אוסף של 613 מצוות שיש למלאן ללא כחל ושרק ממילא לא יראה את אלה שיבחרו אחרת כיהודים טובים. הוא לא יקבל בשום צורה שהיא את הטענה שיהודי אוטונומי להגדיר את יהדותו כתרבות ולא כדת. מבחינתו, הדת והתרבות חד הם והדת קודמת לכל דבר. הגדרה עצמית? בוודאי, אבל רק במסגרת שמכתיבה ההלכה. ומי שאינו מחויב לפעול בתוך המסגרת הזו אינו יהודי טוב, כלומר הוא מתייוון.

מה שמותיר אותנו בסביבה בינארית – או שאתה יהודי או שאתה מתייוון. אין אמצע. אם אתה יהודי תקבל את הנחות היסוד ''שלנו'', היהודים ה''אמיתיים''. אם לא, סימן הוא שאתה מקבל את הנחות היסוד ''שלהם'', כלומר הגויים. מכאן, שאתה מתייוון. אם אתה ממלא אחר הכתוב בספר הספרים בלבד אינך אלא כופר ומקומך אינו בכלל ישראל (תשאלו את הקראים). רק אם תקבל את האמונה השלמה, כלומר גם את האמונה במפרשי התנ''ך ובחכמינו דהיום (ובמתווה הגאולה הקוקיאני הנע בהתמדה מראשית צמיחת גאולתנו ועד להקמת בית המקדש השלישי) תוכל להתחיל להיכנס למעגל היהודי המצומצם שהוגדר כאן. והמעגל הזה, יש לזכור, בנוי סביב הפחד העצום, המגבש, מפני שינוי – שינוי שמבשרו יכול להיות כל אדם חיצוני שמצליח לבקוע את גבולותיו. הגדרת המשפיע-בכוח כ''מתייוון'' מחזקת, אם כן, את התחושה הקולקטיבית של התגוננות מתמדת ומקטלגת אותו בעיני המתגוננים כזר וכמאיים – ובשל כך גם כמי שהקשר עימו בלתי רצוי. מין גוי נפרד שעדיין לא הוגדר בפרמטרים הלכתיים מובהקים, שכן רבים מאותם זרים-מאיימים הם עדין צאצאים לאמהות יהודיות.

הפובליציסט יוסי גורביץ לוקח את הגדרת המתייוון למקום אחר לגמרי. הוא מקבל את הדיכוטומיה הקיימת שבין יווניות לבין דתיות יהודית, אבל נותן לה פרשנות פילוסופית (ולא בהכרח דתית). בדצמבר 1999 פרסם גורביץ מאמר בשם ''אני מתייוון גאה'', בו קבע כי ''אדם חופשי, ביחוד ישראלי, חייב שיהיה גם מתייוון''. לשיטתו של גורביץ, מהות היווניות היא השאלה. ''אין זה מקרה שהפילוסופיה התפתחה ביוון דווקא, ופרחה כל זמן שהותר לה לשאול שאלות'', כתב, ''התרבות היוונית היא תרבות שאלה, היא תרבות החיפוש, היא תרבות הספק. גם לה היו רגעי חשכה - הוצאתו להורג של סוקרטס היא דוגמא ידועה - אבל בעיקרה התרבות היוונית היא תרבות השואפת להבנה, תרבות שואלת, לא תרבות המקבלת תשובה. מכאן גם הריבוי שבאסכולות הפילוסופיות היווניות: מקובל היה בהחלט שתלמידיו של פילוסוף יחלקו עליו, ויקימו אסכולה פילוסופית משלהם. פילוסופיה איננה יכולה לסבול מצב שבו יש שאלות שאין לשאול... התוצאה המתבקשת מתרבות של שאלה היא סובלנות - אם כולנו שואלים שאלות, ולכולנו תשובה משלנו, אין לנו הזכות לזלזל בתשובותיהם של אחרים (אף כי שמורה גם שמורה הזכות לדחות אותן...)''. לעומת זאת, ממשיך גורביץ, אם מהות היווניות היא השאלה הרי שמהות היהדות היא התשובה. ''היהדות איננה תרבות של שאלה. היא תרבות של תשובה'', הוא כותב, ''התשובה שלה היא התנ''ך, שנכתב מאוחר הרבה מכפי שחושבים (סמוך לחורבן הבית הראשון, ב-‏586 לפנה''ס), ודברי הנקראים 'חכמים'. אין היהדות מסוגלת לשאת חקירה ודרישה באשר למקורותיה, ועוד פחות מכך דיון פילוסופי באשר לאמיתותיה, וזאת משום שיש לה בעיה אמיתית עם השאלה 'למה'. השאלה הזו מובילה לספק, וספק מסוכן מאד לדת סגורה''.

זוהי תפיסה מעניינת, משום שגורביץ מקבל את ההנחה שיש קשר בין מתייווני אתמול לחילוני היום אלא שאין לראות בכך אות גנאי כי אם תו של כבוד. ''אנחנו, חילוני ישראל, היננו צאצאיהם הכשרים של המתייוונים'', הוא קובע. ''כמוהם, רובנו מנסה למצוא סינתזה בין התרבות המערבית - בתה של יוון - ובין שרידים של תרבות יהודית פרימיטיבית. כמוהם, אנו שואפים אל האור. כמוהם, אנחנו אנשי השאלה, ואנו דוחים בשאט נפש את התשובה החד משמעית, הפרימיטיבית, שמנסים לכפות עלינו צאצאיהם של החשמונאים. כמו המתייוונים, אנחנו מקבלים את התרבות העולמית, דוברים את שפתה, ומנסים להפרות אותה ביצירותינו''. אליבא דגורביץ החילוני משתלב במגמות הגלובליות תוך שמירה על ייחודו הלאומי והתרבותי ואילו הדתי בונה סביבו חומה של ניכור ושנאה כלפי העולם החיצון וממשיך בכך את תרבות הגטאות הגלותית. למען הסר ספק, גורביץ אומר במפורש כי אינו מסנגר על מלך הכופה את אמונתו על נתיניו באיומי מוות אבל מלמד סנגוריה על האינטליגנציה היהודית שחברה שלא להפנות את גבה אל תרבות אחרת רק בגלל שונותה.

הפובליציסט והבלוגר אלכסנדר מאן הגיב באורח דומה, אם כי מתון יותר מגורביץ. ''כל אדם הגון בישראל, המחזיק מעצמו הומניסט, כמעט מחוייב לקחת על עצמו את התואר מתייוון.'' הוא חורץ. אחד מנימוקיו מעניין במיוחד: ''גם ללא אותן בעיות ישראליות פנימיות אין חג החנוכה יכול להיות חג של בשורה לאנושות, היות ובמהותו הנו חג אתנוצנטרי בעל נטיות קסנופוביות, ובכך משמש כאחד הצירים המרכזים בפילוסופית החגים היהודיים: הוכחות חותכות לשנאת העולם הגויי את היהודים לדורותיהם, מאבק מעטים נגד רבים, טובים כנגד רעים, והתערבות השכינה לטובת עמה הנבחר. חג זה משמש דוגמא נוספת להלך הרוח הטלאולוגי הנושב ונושף במפרשי היהדות מימים ימימה''.

צריך לא מעט העזה - אפילו במישור הדיאלקטי בלבד – כדי להגדיר את ההתייוונות כשורשיה של החילוניות. זוהי פסיחה על שתי הסעיפים, הפיכת המשמעות המושגית של המונח הזה על ראשה. במידה מסוימת זה מזכיר לי את הפילוסוף היהודי האומלל אוריאל ד'אקוסטה, בן דורו של ברוך שפינוזה, שבשלב מסוים של הגותו צמצם את היהדות לשבע מצוות בני נוח. ד'אקוסטה, להוותו, חי בסביבה שלא סבלה את ההיגד שלפיו אין כל קשר בין היהדות המקורית ליהדות הרבנית. הוא שילם על כך מחיר יקר – נידוי, החרמה והתעללות שקשה לנו לקבל כיום אפילו כלגיטימיים-למחצה. אגב, שנים לאחר מעשה ד'אקוסטה נחשב כפילוסוף ייחודי גם בעיני צאצאי מחרימיו. מה שלא עושה השכל עושה הזמן.

האם החילונים הם המתייוונים החדשים? והאם המונח ''מתייוונים'' בהקשרם אמור להיות כינוי לשבח או מילת גנאי? אחרי הכול, גם המונח ''חילונים'' בקע מכינוי גנאי שהדביקו דתיים בני היישוב הישן לאלה שנראו להם כמשוקצים. הם התכוונו לומר משהו בנוסח ''אנשי חולין'' (במקום ''קהל קדוש''), אבל כמה עשרות שנים לאחר מכן הפכה המילה הזו למגדירה ציבור שבחר שלא לקיים מצוות דת ועדיין – ברובו המכריע – לשייך עצמו ליהדות.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
יחי ההגזמות וההפחדה העצמית   רוני ה.   יום ג', 03/01/2006 שעה 0:22   [הצג]   [4 תגובות]
השד מעולם לא היה נורא כל כך   ערן עסיס   יום ג', 03/01/2006 שעה 17:20   [הצג]   [4 תגובות]
תיקון טעות   מיכאל אוישי   יום ב', 11/12/2006 שעה 14:23   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©