חצות בדורמיציון
יום ב', 26/12/2005 שעה 1:03
בכל שנה אני משתדל להגיע למיסת חג מולד בכנסייה אחרת. בניגוד לגידופים שנוהגים להמטיר על המנהג הזה אנשים ש''המסורת'' היא מבחינתם סוג של הסתגרות בתוך דתם ושיקוץ אמונות זולתם, אני סבור שמדובר דווקא במנהג מרחיב אופקים. בשנים האחרונות נהגתי לבלות את ערבי חג המולד בכנסיית סנט אנדרוז שמצידו הצפוני של נחל קדרון. השנה בחרתי לי יעד אחר - חציתי את הנחל, טיפסתי על הר ציון ונכנסתי לכנסיית הדורמיציון, בעלת האוריינטציה הגרמנית. הנה כמה חוויות מאותו לילה










הגשם הוסיף לרדת. כבישי האספלט הכהים נצצו מהרטיבות השופעת. מדי פעם הגיח במורד זרזיף מים שביקש להפוך לפג, אך מצא עצמו נשפך אל המדרון הסלעי. עברתי את הגשר הצר המחבר בין שתי גדותיו של נחל קדרון בואכה חומות העיר העתיקה ופניתי שמאלה. המיתחם הזה, המוביל אל הר ציון, היה אפל יותר, עדות מובהקת לכך שהוא אינו משופע בבתי מגורים. ועדיין, אורות פנסי הרחוב שניצבו במרווחים קצובים זה מזה והנוגה הזוהר והמרוחק שהגיע מצריחי הכנסיות איפשרו נסיעה בטוחה יחסית.

חורף בעיר העתיקה. הכבישים נוצצים מהשתקפויות אלומות האור בגשם

הגשם לא פסק אפילו לרגע אחד. עליו נוסה גם רוח חזקה. וכך, לאחר שהחניתי את מכוניתי והגחתי ממנה, שטפה הרוח הקרה את המטריה שלי והניפה את שוליה כלפי מעלה. איכשהו, הצלחתי לקפל אותם חזרה ולהפסיע במהירות בואכה שער ציון.

העיר העתיקה הייתה שקטה למדי, או כך, לפחות, היה נדמה לי. נותרו עדיין למעלה מעשרים וחמש דקות עד מועד פתיחתן של מרבית הכנסיות. הרבה כנסיות יש בירושלים, ובעיר העתיקה במיוחד. השנה החלטתי לדלג על הנוכחות במיסה של כנסיית סנט אנדרוז ולנסות משהו אחר. כנסיית הגואל והכנסייה של אכסניית נוטרדם היו הבחירות שלי. שתיהן מצויות במתחמים מקבילים, משני צדדיו של הכביש המפלח את ירושלים מצפון לדרום וקרוי בפי המקומיים ''כביש מס' 1''. אבל כל מקום חנייה פנוי שמצאתי היה מרוחק מדי מהן, כך שהליכה בגשם הזועף שניתך ארצה הייתה מותירה אותי ספוג לחלוטין. שיניתי כיוון ונסעתי להר ציון.

הגחתי דרך שער ציון, מקווה להספיק ולבחון את המתרחש בכנסיות השונות טרם אבחר לאן להיכנס. אבל לא הספקתי לעשות שני צעדים בקמרון המזוות של השער וחבורת צעירים שבאה ממול עצרה אותי.
- ''אתה יודע אולי איפה זה כנסיית הדורמיציון?'', שאלה אותי אחת מהן.
- ''כן'', הנהנתי, ''בואו אחרי''.

פנינו החוצה ויצאנו מאזור החומה. בחוץ, ברחוב המקביל לחומה, פנינו ימינה. אחרי צעדים ספורים נגלה לעינינו הרחוב המוכר כל כך, שצורתו זהה לזו של האות הלטינית חרי צעדים ספורים נגלה לעינינו הרחוב המוכר כל כך, שצורתו זהה לזו של האות הלטינית Y. בין שתי הזרועות של ה-Y ניצב בגאון אחד המבנים היפים ביותר בירושלים. הובלתי את החבורה אל הסימטה ששימשה כזרועה הימנית של ה-Y והגענו אל שער הכנסייה. אפס, השער היה סגור ומוברח. לא נראה כל אור בכנסיה. החלטנו להמתין.

כעבור שניות ספורות הגיעה קבוצה של כמה עשרות מבקרים ונעצרה מול השער. מכונית ליוותה אותם. שתי מבקרות סיפרו לי כי זהו טיול מאורגן שעובר בין הכנסיות ושהובטח להם שתמורת המחיר ששילמו יוכלו גם לחזות בטקס המיסה באחת מהן. אמרתי להן שאיש אינו גובה תשלום עבור הזכות להיכנס לכנסייה ולצפות במיסה. הן לא אהבו את זה.

עוד ועוד אנשים הגיעו למקום. כולם, עד כמה שיכולתי לשפוט, היו יהודים כשרים למהדרין. המכונית שליוותה את הקבוצה חנתה מול השער, תמוד לקיר הגבוה שתחם את הסימטה. בתוכה, כך אמרו לי השתיים, ישבו מארגני הטיול הלילי הזה, זוג המתגורר בקיסריה. ''יופי'', חשבתי לעצמי, ''אחלה מדריכים, באמת. יושבים במכוניתם המוגנת והמחוממת וצופים בשלווה בלקוחותיהם הרועדים מחוץ בקור ובגשם. מזל שלחלק מהם יש בכלל מטריות''. העפתי שוב מבט בחצר הכנסייה המשתרעת מעבר לשער השחור והמסורג. היא הייתה ריקה.

בשעה אחת עשרה בדיוק הופיע נזיר צעיר בשער. לבוש גלימה שחורה, מרכיב משקפיים דקים,שערו גזוז וצדעיו בתחילת התקרחותן. הוא פתח את השער והקהל שצבא עליו זרם פנימה. בפתח הבניין הוא עצר את הנכנסים וביקש את תשומת ליבם. ''אני מבקש מכם לזכור שמדובר בכנסייה'', אמר באנגלית טובה, ''אנא שימרו על השקט. וזכרו בבקשה את הכללים: אורך המיסה כשעה וחצי. היא לא תסתיים לפני אחת וחצי. אנא אל תיכנסו ואל תצאו מהכנסייה במהלך המיסה''.
- ''דני, מה העניינים?'', שאג מישהו סמוך לאוזני. מאן דהוא גילה כנראה מכר ותיק והיה חייב להודיע על כך לכל הנוכחים. הנזיר המנומס העדיף שלא להגיה על הזלזול הבוטה הזה בבקשתו והניח לבאים להיכנס לכנסייה.

ניחוח אירופי בלב ישראל. קשתות אבן וחלונות מעוטרים בכנסיית הדורמיציון שבהר ציון

כנסייה יפה, הדורמיציון. היא נבנתה על אתר שלפי המסורת הנוצרית בו נפטרה מרים אם ישו. מרים, אם לדייק, לא בדיוק מתה ממש כפי שאליהו הנביא לא בדיוק נאסף אל אבותיו. היא שקעה ב''תרדמת נצח'', הידועה גם כ''דורמיציון'', ומכאן שם הכנסייה. ב-‏1898, כשביקר הקיסר הגרמני וילהלם השני בירושלים, העניק לו הסולטן הטורקי עבד אל חמיד השני שתי פיסות קרקע במתנה. אחת מהן, זו הסמוכה להר הצופים, העניק וילהלם לפרוטסטנטים הגרמנים והללו בנו שם את בית החולים ואת הכנסייה של אוגוסטה ויקטוריה. את המגרש האחר, זה שבהר ציון, מסר וילהלם למסדר הבנדקיטיני הקתולי, ואנשיו הקימו שם את הכנסייה בת זמננו.

המסורת חיה וקיימת גם כיום, ומה שהחל כחרושת שמועות התגבש והלך לכדי תיאולוגיה של ממש, שאף קיבלה תוקף ב-‏1950 כדוגמה כנסייתית, בהתאם לצו של האפיפיור פיוס ה-‏12. מקורה של המסורת בספרים חיצוניים של הברית החדשה, שהתחברו כנראה סמוך לסוף המאה הרביעית, בנוסחאות שונות. מסורת זו מספרת כי בעת הלוויית מרים, או כעבור שלושה ימים, גופתה הועלתה השמימה והתאחדה מחדש עם נשמתה. הספר ''פטירת מרים'' מוסיף כי אחרי שמרים נרדמה, ישו לקח את נשמתה לשמיים, ואחרי קבורתה ירד בשנית ולקח גם את גופתה השמיימה. ציור מרהיב של ישו הנוטל את נשמתה אימו בעוד כמה מנאמניו עומדים סביב גופתה הדוממת מפאר עד היום את הדורמיציון.

וסיפור יפה מסופר במסורת הנוצרית על כי בשעה שמרים הועלתה השמיימה לא נכח במקום אחד מתלמידיו של ישו, תומאס הספקן. כאשר סיפרו לו שהדבר אכן קרה, סירב להאמין, וביקש כי יפתחו לפניו את קבר מרים. כאשר הקבר נפתח הוא היה מלא חבצלות ושושנים. נשא תומאס את עיניו כלפי מעלה וראה את מרים מוקפת הילה. שחררה מרים את חגורתה, והחגורה נפלה לידיו. בקתדרלה אחת שבעיר פראטו, שניים-עשר קילומטרים צפונית-מערבית לפירנצה, נשמרת החגורה המסורתית ב''קאפלת החגורה הקדושה'' (Capella del Sacro Cingolo). בירושלים מראים את המקום בו נפלה החגורה לידיו של הספקן באחת מפינות מיתחם הכנסייה של מריה מגדלנה הרוסית.

ולפי מסורת אחרת התגוררה מרים וגם נפטרה באותו בניין שבו נערכה הסעודה האחרונה. במאה השביעית דיבר הבישוף סופרוניוס בדרשתו על האבן ב''ציון הקדושה'' שעליה נרדמה מרים. במקום שכנה אותה עת כנסיית ''האגיה ציון'', שאליה כנראה כיוון סופרוניוס את דרשתו. ב-‏1906, כשהחלו הבנדיקטינים הגמרנים להקים את כנסיית הדורמיציון, הם עשו זאת על חורבות אותה ''האגיה ציון'', שכללה בימי קדם גם את אולם הסעודה האחרונה. היום נמצא האולם הסמוך לכנסייה החדשה. מקום גדוש מסורות, הדורמיציון.

נכנסתי פנימה. הכנסייה הייתה עדיין כמעט ריקה. התברכתי בליבי על שהגעתי מוקדם. בשנים האחרונות הפכו סיורי הכנסיות למכה שאינה כתובה בתורה: ישראלים מכל מין וצבע מגיעים לכנסיות עתיקות, חסרי כל ידע בסיסי בנצרות ובמנהגיה, להוטים לראות את ''הטקס המדליק הזה'' שמישהו סיפר להם עליו בשנה שעברה. עד מהרה התמלאו שורות הכיסאות במבקרים פטפטנים. שמונים אחוז מהם, להערכתי, היו בני דת משה. אפשר היה להבחין גם בכמה אנשים בעלי תווי פנים או סגנון לבוש שאינם מאפיינים אותנו. היה שם, למשל, גבר גבה קומה, בשנות השלושים לחייו, שפמו גזוז בקפידה, והוא מחולף ומעונב ומעיל גשם ארוך ואלגנטי משתלשל עד לקרסוליו. לידו עמד גבר בגיל העמידה, ממושקף, שערו הכסוף והחלק מסורק בקפידה לאחור. כמה שורות נתפסו למחצה על ידי תיירים בעלי חזות פחות אלגנטית אך עדיין מוקפדת מאוד.

שבתי להרהר במסורות השונות הקשורות למרים. לפי מסורת אחת אימץ יוחנן, תלמידו של ישו, את מרים כאם בעוד ישו על הצלב. לאחר מות בנה נסעה מרים עם יוחנן לאפסוס שבאסיה הקטנה ושם מתה. ובחורבות העיר העתיקה הזו, כשמונים קילומטרים מדרום לאיזמיר, מראים היום את ביתה המסורתי המשוחזר של ''מרים האם'', את שרידי כנסיית יחונן הקדוש שנבנתה על ידי הקיסטר יוסטיניאנוס במאה השישית ואת שרידי כנסיית מרים הבתולה שבה נערכה הוועידה האקומנית השלישית ב-‏431 לספירה – אותה ועידה שבה הוכרזה כ''מרים תיאוטוקוס'', יולדת האל והייתה הכנסייה הראשונה שהוקדשה לאישה המסתורית הזו.

הנזיר הצעיר קיבל את פנינו וביקש שוב שקט. הקהל דמם. הוא התנצל באדיבות על שאינו יכול לדבר עימנו בעברית, כאילו הוא חייב לנו משהו בכנסייתו שלו. יחד עם זאת, אמר בנימוס, אחד הנזירים יקרא חלק מהטקסט בעברית. הוא ביקש גם לפנות את המעבר שבין שני גושי המושבים כדי שהנזירים יוכלו לעבור בו בדרכם אל האפסיס, הוא מרחב התפילה והטקס של הכנסיה. אחר כך נד בראשו ונעלם.

צלילי עוגב בהיכל התפילה. ליד העוגב המרשים שביציע המרכזי העליון עמדה מקהלה וזימרה מזמורי חג מולד בהרמוניות מושלמות

הקשתות הגבוהות, הבנויות אבן ירושלמית מסותתת היטב, השקיפו עלינו מלמעלה. מהצד ניבט דיוקנו המפוסל של בנדיקטוס הקדוש, ארשתו זועפת במיוחד וזקנו מגיע עד חזהו. האפסיס בעל הסגנון הביזנטי היה מקושט בצניעות. שני עצי אשוח ניצבו בפינות הכניסה אליו, שזורים באורות קטנים וצבעוניים. על הרצפה שלפניו השתרע פסיפס שבמרכזו שלוש טבעות המסמלות את השילוש הקדוש וסביבו סדורות במעגלים דמויותיהם של הנביאים. היושבת ליידי, אחת משתי המבקרות שפגשתי ליד השער, החלה לקרוא אותם בקול שקט: ''חבקוק, ירמיהו, דניאל...''. האנשים שבמעבר הסתירו בגופם את האלמנטים האחרים בפסיפס היפה הזה – ארבע חיות המרכבה, תריסר השליחים, גלגל המזלות. סיפרתי לה שלמטה, בקומת המרתף, יש קריפטה נאה שבמרכזה פסל מרים, עשוי עץ דובדבן ושנהב, ומסביבו כמה קאפלות שמוקדשות למדינות שונות – אוסטריה, הונגריה, אפילו חוף השנהב.

השעה שבין פתיחת השערים לבין פתיחתו הצפויה של הטקס עברהת במהרה. בחצות בדיוק הופיעו הנזירים, לבושי גלימות לבנות רחבות. הם צעדו בסך, חולפים במעבר ובאו אל האפסיס המעוגל שבקדמת הכנסייה. שם הסתדרו בחצי גורן לאורך קירות האפסיס, צופים בריכוז אל עבר המזבח שבמרכז. ספרתי כחמישה עשר נזירים. אחד מהם הציב את צלב המסדר סמוך לעץ האשוח שתחם את צידו הימני של האפסיס.

ראש הטקס היה כומר נשוא פנים וממושקף שחבש לראשו כיפה טקסית. מייד לאחר שתפס את מקומו החל העוגב הענק להשמיע את קולו בהמנון Eingangslied. עוגב זה, שניצב ביציע העליון של הדורמיציון, ממש מעל ראשי האורחים, נשמע היטב בכל רחבי האולם. המנגינה, אגב הייתה, מוכרת מאוד: מנגינת ''הבה נרימה'', משירי החג הפופולריים שכתב לוין קיפניס. מה שלא רבים זוכרים הוא שהמנגינה מבוססת על ''יהודה המכבי'', האורטוריה הנפלאה של הנדל. הלחן הוא, אם כן, גרמני מקורי. אנחנו רק גיירנו אותו והצמדנו לו מלים עבריות.

ואז באו ''גלוריה'', ''סאנקטוס'', ''אנגוס דאי''. בהרמוניה יפהפיה שמילאה את החלל הגדול של האולם, בלויית העוגב והמקהלה וישו ומרים הצופים מלמעלה במתרחש. בתווך קראו הנזירים קטעים מתוך ספר ישעיהו המדבר על הגאולה ומתוך מכתבו של פאולוס לטיטוס, אותו מכתב המגלה את אוזן הנמען על חסד האל שנגלה לעיני בני האדם בירושלים ובבית לחם ובנצרת וקורא לחיים של ריסון עצמי ושל התמסרות לדת בעוד הם ממתינים לגאולה ולשובו של האיש שהקריב עצמו כדי לשחרר את בני האדם ממידותיהם הרעות ולטהרם מכל שאיפת רוע. וכמובן, Nach dem Evangelium, ממזמורי החג הפופולריים ביותר. נזכרתי באלבום המקסים שקיבלתי פעם, זה שבו מבצע ג'ון דנוור זצ''ל מזמורי חג מולד בצוותא עם קרמיט, פיגי, פאזי, אנימל ושאר החבובות.

חלק מהישראלים החלו להשתעמם מהשפה הבלתי מובנת ומהשירים, שנשמעו להם שקטים, מלאכיים וחדגוניים מדי. מכיוון שהנזיר ביקש מהם בכל לשון של בקשה שלא לצאת בזמן הטקס, הם חשו שזה בדיוק מה שעליהם לעשות. אחדים מהם נחלצו מבין הכיסאות או קמו משיבתם על הרצפה ואל מול עיני הנזירים המתפללים פילסו דרך החוצה. מקומם של היוצאים נתפס מייד על ידי אחרים. בין חמש מאות האנשים ששהו באולם בכל רגע נתון נכחו לא מעט מבקרים שהטקס היה חשוב להם לא רק בשל העובדה שהוא ''מגניב''.

האב ברנהארד, זקנו מאפיר וקרחתו גדלה והולכת, צעד קדימה וקרא בעברית מתוך הבשורה על פי לוקאס. ''בַּיָּמִים הָהֵם יָצָא צַו מֵאֵת הַקֵּיסָר אוֹגוּסְטוֹס לַעֲרֹךְ רִשּׁוּם תּוֹשָׁבִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת. הַמִּפְקָד הַזֶּה, הָרִאשׁוֹן, נֶעֱרַךְ בִּהְיוֹת קִירֶנְיוֹס נְצִיב סוּרְיָה. הַכֹּל הָלְכוּ לְהִתְפַּקֵּד, אִישׁ אִישׁ לְעִירוֹ. וְגַם יוֹסֵף, שֶׁהָיָה מִבֵּית דָּוִד וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, עָלָה מִן הַגָּלִיל אֶל יְהוּדָה, מֵהָעִיר נָצְרַת לְעִיר דָּוִד הַנִּקְרֵאת בֵּית לֶחֶם, לְהִתְפַּקֵּד עִם מִרְיָם אֲרוּסָתוֹ וְהִיא הָרָה. כַּאֲשֶׁר הָיוּ שָׁם מָלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִיא יָלְדָה אֶת בְּנָהּ הַבְּכוֹר. לְאַחַר שֶׁחִתְּלָה אוֹתוֹ הִשְׁכִּיבָה אוֹתוֹ בְּאֵבוּס, כִּי לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם בַּמָּלוֹן...''.

האבוס, הוי האבוס. הנה דוגמה לפריט שאין בו אלא המסורת עצמה. בשנת 1223 ערך פרנציסקוס הקדוש, מייסד מסדר הפרנציסקנים, את מיסת חג המולד בגרצ'יו, ליד אבוס, כשהוא עומד בין שור וחמור. מני אז פשט במערב המנהג ליצור ''אורוות ישו'' או אבוס צעצוע ובו בובת הרך הנולד לקישוט הכנסייה והבית בחג המולד. באותו מקום הוקם ב-‏1260 מנזר גרצ'יו (Convento di Greccio), הסמוך לעיר רייטי (Rieti), כששים קילומטרים צפונית-מזרחית לרומא. יש הסבורים שפרנציסקוס היה הראשון שיצר דגם כזה של האבוס ויש המוסיפים לאלמנט הזה גם את דמויות מרים ויוסף, צלמי שור וחמור, דמויות מלאכים ורועים - ובחג ההתגלות (אפיפני) מוסיפים את דמויות המגושים, הלא הם אותם שלושה חכמים קדמונים שבאו מארצות המזרח אל מרים אם ישוע וסיפרו לה כי פרי ביטנה עומד להפוך למושיע האולטימטיבי של המין האנושי.

הכיתה המעופפת. מרטין טלר, בוודאי אחד מהבולטים שבין תלמידי הכיתה המיתולוגית ההיא, הצליח לשוב אל בית הוריו תודות לטוב ליבו של מורהו הנערץ. מרטין מצוי אי שם, באחת החבורות המתעמתות בשלג. בסיפורו הקלאסי של אריך קסטנר

''סטילה נאכט, הייליגה נאכט, אלס שלאפט, איינסם ואכט...''. הפניתי את ראשי לשמאל. חבורת צעירים גרמנים שנראו כתרמילאים שלבשו את מיטב בגדיהם הערב זימרה בשלווה במעבר את הקלאסיקה הכריסמסית שיצרו פראנץ גרובר ויוזף מוהר בחג המולד של 1818. היה משהו רגוע מאוד בהבעתם. הם שרו שיר שגדלו עליו, צמחו עימו, שהוא חלק מהרקע בתרבותי שאליו נולדו. במשך שעתיים הם חשו במעין גרמניה קטנה משל עצמם – אי של נוצריות ביתית במזרח התיכון הרוגש והפעלתן שבתוכו הם שוהים מזה זמן. בתוך הישראליאדה חסרת המודעות שהקיפה אותנו היה כמעט מענג לשים לב לאנשים שהתייחסו בטבעיות כזו ובעונג שכזה למיסת חג המולד. במידה רבה חשו הללו, אני מניח, כמו התרמילאים שאיתם הסתובבתי במדריד באותו יום כיפור של 1990, שחיפשו את בית הכנסת המקומי כדי שיוכלו לחוש משהו מאווירת החג שבה הורגלו במולדתם.

אוויר קר חדר פנימה והאישה שישבה לצידי נרעדה מקור. היא תהתה מה מקורו. ניחשתי שכאשר היוצאים פותחים את דלת האולם חודר מעט אוויר צונן מבחוץ. האב ברנהארד ניגש לפודיום והודיע בשקט שעתה יתקיים טקס האכלת לחם הקודש ורק נוצרים יוכלו לקחת בו חלק. כלומר, אין בעיה שנישאר במקומנו ונצפה במתרחש, אבל לא נשתתף בטקס עצמו. הנזירים הסתדרו בשורה על הקו המפריד בין האפסיס לבין האולם. ואז בקעו הנוצרים מתוך הקהל, ניגשו אט אט אל הנזירים והללו שמו בפיהם את אותו קרקר דק המסמל את בשרו של ישו ואת חלקם של כל בני האדם בישותו הפיסית.

תם הטקס. הישראלים פנו לצאת החוצה. הגרמנים, לעומת זאת, התגודדו בקבוצות קטנות ליד כתלי הכנסיה, נהנים להחליף רשמים ולהמתיק סיפורים. עוד מעט ייצאו מכאן אל הלילה הרטוב וישובו אל מלונותיהם ואכסניותיהם, מקומות בהם יוסיפו לתכנן את המשך טיולם בארץ. בראשי עברה מחשבה שאולי יספיקו חלק מהם לראות את השלג שהחזאי אמר כי יירד הלילה בחרמון.

וכאן שבתי ונזכרתי ב''הכיתה המעופפת'', אותו סיפור מופלא של חג מולד שכתב אריך קסטנר לפני הרבה שנים, בעודו יושב בפסגת צוג (בתחילת הסיפור) ובבית קפה אחד שבשדרות קורפירסטנדם בברלין (בסופו). ובסיפורו של אחד מגיבורי אותה כיתה, מרטין טלר, נער מבריק אך עני שאין בידו הכסף למסע ברכבת מהפנימייה בקורכברג לבית הוריו בהרמסדורף כדי לבלות עימם את החג. ובד''ר יוהאן בק, המורה הנערץ המכונה ''יוסטוס'' (איש צדק), המעניק לו את המארקים הספורים הנדרשים לשם כך. הרבה פעמים קראתי את הספר הזה ובכל פעם מחדש נרעד מיתר קטן בלב מתיאור פגישתו של מרטין עם הוריו – אותה פגישה שאיש מהם לא האמין כי יזכו לה.

''השמיים זהרו כחנות של מוכר פנינים ומרגליות, שאין לה קץ וגבול. השלג חדל לרדת; ובכל הבתים הבהיקו אילנות החג. מרטין עמד תחתיו, הצביע כלפי השמיים ואמר: 'אור הכוכבים, שאנו רואים עכשיו, בן אלפי שנים הוא. זמן רב כל כך דרוש לקרני האור עד שיגיעו לעינינו. יכול להיות שרוב הכוכבים האלה כבו עוד לפני חג המולד הראשון בעולם, אלא שאורם עושה עדיין את דרכו אלינו ולכן הם מאירים לנו עדיין, אף על פי שדעכו והתקררו מזמן'''.

יצאתי מהכנסייה אל הגשם היורד ועשיתי את דרכי אל מגרש החנייה.










[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תענוג   זיו מגן   יום ב', 26/12/2005 שעה 1:16   [הצג]   [344 תגובות]
תענוג צרוף לקרוא   ינשוף   יום ב', 26/12/2005 שעה 3:08   [הצג]
מזל טוב, דניאלה   אורי קציר   יום ב', 26/12/2005 שעה 6:52   [הצג]   [3595 תגובות]
תודה   אשת הדרקון   יום ב', 26/12/2005 שעה 21:31   [הצג]
סיור מודרך בממלכת הנוצרים   אלכסנדר מאן   יום ג', 27/12/2005 שעה 1:57   [הצג]   [511 תגובות]
קישור לתגובה   סאקרה   יום ג', 27/12/2005 שעה 10:55   [הצג]   [4091 תגובות]
אבוס בתק' בית שני   גבריאלה לנדאו   שבת, 31/12/2005 שעה 17:20   [הצג]   [2 תגובות]
נקודת מבט נוספת   אלכסנדר מאן   יום ב', 02/01/2006 שעה 1:32   [הצג]
מעניין מאוד בשביל נוצרי   ניקולא בגלין   יום ג', 03/01/2006 שעה 0:46   [הצג]
נחל קדרון הוא בצד המזרחי של עיר דוד   עקיבא   יום ה', 05/01/2006 שעה 13:53   [הצג]
קצר אופייני בתקשורת   איציק   יום ג', 19/12/2006 שעה 10:41   [הצג]
תדעו לכם!!   יהודי ירא שמיים   יום ה', 10/01/2013 שעה 19:30   [הצג]   [248 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©