אניגמה
יום ג', 06/12/2005 שעה 23:17
עוד לא היה לנו פוליטיקאי כזה. הוא עלה כמטאור, מושא תקוותם של מיליונים שבחרו בו לתפקיד הרם מכולם. הוא הבטיח להם שחר של יום חדש, אבל התגלה כבעל כישרון ניהול אפסי. היו שראו בו מי שיצליח לנקות את אורוות השחיתות של הממשלות שקדמו לו אבל התנהלותו העידה כי הנורמות שלו לא היו שונות בהרבה מאלה של יריבו. הרקע הטרום-פוליטי שלו הוא אולי המרשים ביותר מבין אלה שנבחרו לתפקיד והאינטליגנציה הגבוהה שלו אינה מוטלת בספק. אבל דווקא בגלל כל אלה הייתה נפילתו קשה במיוחד, נפילה שהשמיעה הדים במשך זמן כה רב, שעד היום אנו ממאנים להשכיחה מתודעתנו. גבירותי ורבותי, אהוד ברק





אהוד ברק לא יתמודד על מקום ברשימת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-‏17. הוא מבין בעצמו שהתמודדות כזו כמוה כהכרה מראש בתבוסה משפילה במיוחד. מחנהו במפלגת העבודה התפורר, אנשיו עברו כבר מזמן לתמוך במועמדים אחרים ובניגוד לפיקודו לשעבר בסיירת מטכ''ל, הליכודניק בנימין נתניהו, הוא לא השכיל לשמר בתקופת פעילותו החוץ-מפלגתית את מרכז הכוח הפוליטי שבנה בעמל רב באמצע ובסוף שנות התשעים.

עתיר כישורים, כושל בהתנהלות. אהוד ברק

מה יש בו, באיש הזה, שמצליח לעורר נגדו כל כך הרבה אנטגוניזם? מה יש בו, שחמש שנים לאחר שהובס על ידי מתמודד שנחשב בשעתו כמוכתם וכחסר סיכוי, אין כמעט איש שמוכן לסלוח לו על השגיאות הרבות שביצע בתקופת כהונתו ולאחריה?

אהוד ברק הוא אדם מוכשר. נקודה. יש לו כל מה שצריך כדי להשיג את ההכרה הזו ודומה שאפילו שונאיו המושבעים ביותר יודו בכך. הוא מבין משהו באסטרטגיה צבאית, יש לו יידע עשיר בספרות ובהיסטוריה (והלוואי על כמה מפוליטיקאינו היותר מוצלחים יידע כזה), הוא בעל תארים במתמטיקה, בפיסיקה ובניתוח מערכות כלכליות ויכולתו הרטורית גם היא אינה מוטלת בספק. אפס, תכונותיו האחרות – האטימות, היהירות, חוסר הנכונות לקבל עצות שלא מתיישבות עם הנחות היסוד שלו - מצטרפות אל קודמותיהן ויוצרות אישיות מורכבת, סבוכה, שלעתים נדמה כי היא בנויה כבצל ממספר כמעט אינסופי של קליפות; ושקילופן של קליפות אלה הוא מלאכה אינסופית, אולי חסרת תוחלת מטבעה. עד שבסופו של דבר נמאס לדמוע בשל הקליפות הללו שהסרתן גוזלת זמן ומאמץ והמקלפים מבכרים להשליך את הדבר המרגיז הזה לצדדין על פני המשך הסבל הכרוך בשהייה במחיצתו.

כשהלך לפוליטיקה דאג מייד למצב את עצמו כמתמודד על ראשות העבודה. המתנה בצילם של רבין ופרס הייתה אופציה רק כל עוד הייתה המפלגה הזו בשלטון. כשעברו לאופוזיציה היה ברור שהוא מתמודד. הצעד הראשון היה הוצאת ספר שתיאר את הפאשלה הקולוסאלית שפקדה את מפלגת העבודה בתקופה שבין רצח רבין לאותו הפסד צורב בבחירות 1996. הספר ''ההתאבדות: מפלגה מוותרת על שלטון'', היה חתום על ידי שלושה עיתונאים מכובדים (בן כספית, חנן קריסטל ואילן כפיר) אבל כלל למעשה אך ורק את גרסת ברק לגבי מה שקרה שם: חיים רמון הסתיר סקרים שלא החמיאו לפרס, המאמץ הארגוני התנהל באופן עקום ושמעון פרס לא ידע מה קורה מסביב. האימוץ הציבורי הטוטאלי של גרסה זו הפך את רמון כמעט לנון-קנדידט במרוץ לראשות העבודה. רמון התלבט, חשב, ניתח ולבסוף ויתר. ברק, שהבין ששמיניית רמון מבולבלת ומחפשת מנהיג חליפי, ניצל את ההזדמנות. לחגי מירום נתן להבין שיהיה מזכ''ל העבודה הבא, במקום נסים זווילי. את יעל דיין גייס בשיחות בהן ביטא עמדות יוניות במיוחד. אחר כך הצליח למשוך אליו גם את נואף מסאלחה. עם עמיר פרץ השיג שביתת נשק מילולית שהביאה לכך שהאחרון כמעט ולא פתח את פיו בכל הנוגע לאהוד ברק ולהתנהלותו. רק אברום בורג סירב להיכנע לקסם והוסיף להשתלח בו. בינתיים, הצליח לצרף למחנה תומכיו גם פוליטיקאים אהודים מסוגם של עוזי ברעם, אלי גולדשמידט, בייגה שוחט ופואד בן אליעזר. אחר כך פורר את מחנה פרס כשצירף אליו את דליה איציק, סופה לנדבר וח''כים אחרים שחבו לפרס את הקריירה הפוליטית שלהם. בנסיבות האלה, לא הייתה לברק כל בעיה להביס את יוסי ביילין, את שלמה בן עמי ואת אפרים סנה – מה גם שהאחרונים הבינו כי יצטרכו לחיות עימו בימים שלאחר ניצחונו וריסנו מאוד את התבטאויותיהם במהלך אותו קמפיין.

אבל במהלך אותו קמפיין החלו להתגלות גם חולשותיו. ברק לא רצה רק להנהיג את המפלגה; הוא רצה לשלוט בה ללא מצרים. הוא ניסה – ובמידה רבה גם הצליח – להביא לכך שכל החלטה, כל הצבעה, כל התכנסות של אורגן מפלגתי יהיו מוחלטים וקבועים מראש. גם הכינוסים הזניחים ביותר היו זירת מלחמה במטרה להשיג עוד מעט יוקרה. הרעב להצליח תמיד, בכל דבר, בכל מחיר, היה בלתי ניתן להסתרה. המטרה הייתה ברורה: שאיש לא יאמין שכדאי לערער על מנהיגותו. גם – ובעיקר - לא שמעון פרס. אפילו הוויכוח על תאריך הפריימריז הפך למאבק של יוקרה מול המנהיג הנצחי. התאריך לא היה חשוב; חשוב היה שתתקבל עמדת ברק ולא עמדת פרס. כשהתחולל אסון המסוקים בשאר ישוב היה זה ברק – להזכירכם, אז עדיין ח''כ באופוזיציה – שהצליח להגיע ראשון לפודיום במליאת הכנסת ולהקריא את ההספד שלו (אגב, אחד ההספדים היותר מרגשים ואמיתיים שנשמעו במקומותינו). לא פרס – ברק. זה אולי נראה כיום שולי, אבל אז, במאבק של מי שזיהה את עצמו כיורשו של ראש הממשלה שנרצח מול אותו אדם שנאמני הנרצח זיהו כחב''ן (חתרן בלתי נלאה), לא היה כמעט שום דבר שנראה חשוב מזה.

הלהיטות הזו להשיג הכול, בכל מחיר, הפכה אצל ברק כמעט לסמל מסחרי. במידה רבה היא העיבה על הכישורים האחרים שלו. בהתחלה זה עבד לפי התכנון. אפילו פרסיסטים ותיקים הבינו את זה וחברו אליו. מבחינתם, עלייתו המטאורית של ברק סימנה את שקיעתו הסופית של פרס ושידרה להם שיש למצוא בית פוליטי חדש. הסאבטקסט של ברק הכוחני שידר שאם כך הוא מתייחס לאנשי מפלגתו, ''תראו מה שהוא יעשה לליכוד''. סוף סוף היה לעבודה מנהיג חזק. ורמטכ''ל לשעבר שעומד בראשות העבודה זוכה בבחירות; כך הרי הוכיח תקדים רבין.

מונה במכוון לתפקיד שלא הבין בו ושלא התאים לרקע שלו. שלמה בן עמי






במידה רבה נשבה ברק בחוטי הדבש של הדימוי העצמי שטיפח בעצמו בשקידה מרובה כל כך. דימוי של אדם שכושר הניתוח שלו מתחרה אך ורק ברזומה הצבאי המהולל שצבר. של מי שחושב כמה צעדים קדימה בעוד אלה שמאחוריו מגרדים בייאוש את פדחתם, סופקים כפיים באין אונים ושבויים בקונספציות חסרות מוצא ותוחלת. הדימוי הזה העניק לו הכשר תדמיתי לבצע מהלכים שנראו, על פניהם, תמוהים מאוד. רק הוא יכול היה לחשוב על סידור שבו שלמה בן עמי הוא השר לביטחון פנים ואילו פואד בן אליעזר ממלא את תפקיד שר התקשורת. ההיגיון שלפיו יש להחזיק שר בעל פוטנציאל פוליטי בלתי מבוטל במשרד שבו אין לו הבנה מוקדמת או ניסיון קודם אומר שבמקרה כזה הוא יהיה תלוי בצמרת המקצועית של המשרד, זו שכבר צברה ניסיון ומעמד במשך השנים. פוליטיקאי שלא יוכל להתבלט במשרדו לא יוכל גם לצבור עוצמה מחוצה לו. אי אפשר, כמעט בלתי אפשרי, היה להסביר מהלך כזה: איש האקדמיה העדין, הסוציאליסט, שהתמחה בפילוסופיה מדינית ובהיסטוריה פוליטית ושארג שלל תוכניות בנושאי חוץ וחינוך, הושלך אל כוחות הביטחון שלא היה לו עימם ולא כלום. לעומתו, הוצב הקצין הוותיק שעיקר כוחו בסניפי המפלגה במשרד בו לא היה לכוח זה כמעט שום משמעות. ברק נתן להבין שמאחורי המהלך הזה יש סיבות שעוד נבין יום אחד. אנחנו עדיין מנסים להבין אותן.

תקופת כהונתו של ברק הייתה אחת המוזרות והמבולבלות בתולדות המדינה. כרגיל, הוא בנה את הקואליציה הפחות טבעית עבורו והצליח להביא להסכם שבו היו שותפות מפלגות ימין דתיות מסוגן של ש''ס והמפד''ל. שום דבר בקואליציה הזו לא יכול היה להסתדר כהלכה. המפגש בין אוכלוסיות המצביעים הללו היה מאולץ, כפוי, בלתי טבעי. כשרצה ברק לעשות מהלכים בכיוון של הסדר מדיני תלוי פשרה טריטוריאלית איימו המפלגות הללו בפרישה. כשרצה למסד סדר יום אזרחי כפי שהבטיח וכפי שדרשו העבודה ומרצ, הן הודיעו שיפרקו את הקואליציה. אגודת ישראל מצאה עילה זניחה לפרישה, העברתו של משחן גדול באמצעי תחבורה שנסע בשבת. מרצ עזבה בשל מחלוקת על סמכויות בין שר החינוך יוסי שריד לסגנו משולם נהרי. מפלגת המרכז התפוררה. שר הביטחון יצחק מרדכי הסתבך בפרשת הטרדות מיניות. ח''כים הצביעו תכופות נגד עמדת הקואליציה. יתכן שכל אלה לא היו מתרחשים אילולא בחר ברק להקים קואליציה מוזרה כל כך. ואכן, לא מעט מחבריו הציעו לו לכונן ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, מפלגה שלעבודה יש עימה שפה משותפת ברמה גבוהה יותר מאשר עם ש''ס או עם יהדות התורה.

הוא הגיע לתפקיד עם תפיסה שיש להוציא את צה''ל מלבנון בהסכמה, ואם הסכמה כזו לא תושג – במהלך חד-צדדי. אם זה מזכיר לכם את גישת אריאל שרון כלפי הנוכחות הישראלית ברצועת עזה אתם לא טועים. כשרון בשנים האחרונות, גם ברק סבר שאיום בנסיגה חד-צדדית יגרום לסורים להבין שכדאי להם להגמיש את עמדותיהם בדרך להסדר מדיני עם ישראל. לכל הפחות, קיווה ברק, מהלך חד-צדדי יביא להפעלת לחץ בינלאומי על סוריה בנימוק שעכשיו יגיע תורה לעשות צעד בונה אמון ולהתקפל מלבנון. כזכור, סוריה נסוגה מלבנון רק לאחר שלחץ בינלאומי אילץ אותה לעשות כן – ולא היה זה בשל נסיגתה המוקדמת של ישראל אלא בשל החשד ששליחי דמשק היו מעורבים ברצח ראש הממשלה הלבנוני רפיק אל-חרירי. הנסיגה מוצגת כיום על ידי ברק כהישג העיקרי של ימי כהונתו. קל להבין את זה משום שלא הרבה הושג מעבר לכך.

בה במידה שנקרע ברק בין הצורך לרצות את מפלגתו באמצעות קידום סדר יום אזרחי לבין הצורך לשמור על שותפיו הקואליציוניים שתבעו לטרפד את האג'נדה הזו, הוא היה חצוי גם בנושא המדיני. מצד אחד ראה בערפאת שותף פוטנציאלי להסדר שיש לבצע כלפיו מחוות מסויימות; מאידך, היה עליו להתמודד עם הידיעה שאותו ערפאת עצמו אינו מונע (ואף מעודד) פעילות טרור מאורגנת נגד ישראל. באותן שנה וחצי סוערות היינו רגילים להתעורר לחדשות שבהן דווח על מספר גדל והולך של חוליות טרור הנעות לעבר מטרות בתחומי הקו הירוק. בתקופה זו עדיין לא גיבשו שני הדל''תים של השב''כ – אבי דיכטר ויובל דיסקין – את שיטת החיסולים הממוקדים. מי שקטף, אפוא, את פרות ההתמקצעות של השב''כ בשנים שלאחר מכן היה יורשו של ברק בתפקיד, אריאל שרון, שגם לא חשש לצאת לעימות צבאי רחב וגלוי נוסח מבצע חומת מגן.

גם קמפ דייוויד הייתה כישלון. ברק חזר ואמר מאוחר יותר, לאחר פרוץ אניתפאדת אל-אקצא, כי העובדה שערפאת דחה את הצעתו לכונן מדינה פלסטינית על יותר מתשעים אחוזים משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה חשפה את פרצופו האמיתי כמי שמעוניין בהמשך הסכסוך המזוין עד לניצחונם הצבאי הברור של הפלסטינים. התגובה הקשה של כוחות הביטחון לאירועי אותה אינתיפאדה הביאה להקמת ועדת חקירה בראשות השופט העליון תיאודור אור. עדותו של ברק בפני הוועדה העלתה שוב את הרושם שיש לו משהו להסתיר: הוא טען כי לא ידע על ההוראות לפתוח באש חיה על המתפרעים, כי לא נתן אישור למדיניות זו מראש או בדיעבד ובכלל ניסה לנתק עצמו מאחריות לכל המחדלים שנילוו לכך. ברק נתפס שוב כמי שמתחמק מנטילת אחריות. היו כאלה שהזכירו את תחקיר צאלים ב' של ידיעות אחרונות, בו נטען שלאחר הירי הידידותי שגרם להרג בקרב חיילים מסיירת מטכ''ל עזב ברק, אז רמטכ''ל, את עמדת התצפית שלו והסתלק מהמקום.

חנינה מפוקפקת ובלתי מוסברת. מארק ריץ'

בליל הניצחון שלו, ב-‏17 במאי 1999, הבטיח ברק מול רבבות תומכים מריעים בכיכר רבין ''שחר של יום חדש''. במציאות, הסתבכו הוא ומקורביו בשערוריות אינספור. הוא בחר לשתוק בפרשת העמותות, וכך עשו גם רבים מעוזריו ומשותפיו לדרך. השתיקה הזו הביאה לפגיעה חמורה בדימוי הציבורי שלו. אחרי הכול, רבים רבים ציפו מברק שיפגין נורמות מתוקנות מעט יותר מאלה שאפיינו את חקירת אריה דרעי, למשל. במקום זאת, קיבלו השתדלות אצל הנשיא קלינטון למען הענקת חנינה לעבריין הבינלאומי מארק ריץ'. מה לראש ממשלה ישראלי ולעבריין מבוקש כל כך, עלתה התמיהה – שעד היום לא זכתה לתשובה.

חלק מאותן שערוריות אפשר לתלות במבנה הפרלמנטרי הבלתי-אפשרי שאליו הביאה אותנו שיטת הבחירה הישירה (שברק היה אחד ממצדדיה הבולטים). אבל שום דבר לא יכול לקחת מברק את העובדה שהוא מנהל גרוע שבגרועים. יש, אגב, מנהלים גרועים בין ראשי הממשלות בעולם המערבי, אבל חלקם לפחות מכיר במגרעותיהם. זה לא עובד ככה אצל ברק. אין לו כמעט מודל ניהולי דומיננטי אלא ברמה התיאורטית בלבד. מעולם לא השכיל למצוא מנהלים שיצליחו לארגן לו סביבת עבודה שקטה ויעילה. באיזשהו מקום הוא אפילו עודד ריבוי פעילים בסביבתו, מתוך ההנחה שממילא לכשאלה יתכתשו זה עם זה הם יבואו אליו ויספרו לו על המתרחש אצל יריביהם. הרל''ש שלו היה מסוכסך עם המזכיר הצבאי, שלא סבל את מנכ''ל המשרד, ששנא את העוזר האישי, שהתעמת עם היועץ הפוליטי וכן הלאה. כל אלה דלפו החוצה ויצרו רושם של ברדק אחד גדול. הכינוי ''אהוד ברדק'' שאותו הדביק לו בחשאי אחד מעוזריו לא היה בלתי-מדויק כלל וכלל.





אפשר לראות את כל הצרות האלה כתולדה של אישיותו האניגמטית, הבעייתית, של אהוד ברק. אפשר, אבל זה לא מדויק. התנהלותו של ברק היא חלק מתופעה רחבה יותר. ברמה המצומצמת ניתן להצביע על חבורה של קצינים, בוגרי יחידות מובחרות, שעשו קריירה מטאורית בחיים הפוליטיים והצליחו למצב את עצמם כתקווה הגדולה של מפלגותיהם. אפרים סנה הדביק לברק כבר ב-‏1996 את התואר ''תואם ביבי''. יש בכך מידה רבה של אמת. שני קציני הסיירת (שאחד מהם היה מפקדה והשני, לוחם בה, היה אחיו של מפקדה), שהכריזמה שלהם נבנתה בדרך שונה כל כך, שידרו יהירות ושחצנות בהיקפים כאלה, שרבים מבוחריהם לא הבינו כיצד התובנות החד-משמעיות לא נקלטו קודם לכן. הם הצטיירו כמעט כקוסמים בעידן של פוליטיקאים אפורים, מזדקנים, חסרי מעוף ונטולי חזון. אפס, ''מועדון הקוסמים'' החזיק מעמד פחות מעשור. בסיומו, הם הצליחו להמאיס את עצמם על הבוחרים עד כדי כך שבשעת כתיבת הדברים האלה שוב אין הם נחשבים לנכס ציבורי של מפלגותיהם אלא לנטל אלקטורלי כבד ומיותר.

''השנים הפורמטיביות של אהוד עברו עליו ביחידה'', אמר לי פעם אחד ממקורביו, ''היעד הוא הדבר החשוב ביותר. אתה לומד שם איך לנטרל כל מכשול כדי לכבוש אותו, והמטרה העליונה היא הכיבוש. כשמנטרלים מכשולים לא טורחים לברר אצלם אם הם נפגעו. גומרים איתם ומשיכים הלאה. ככה אהוד מתנהג. ככה מתנהג גם ביבי. במובן הזה הם אינם שונים איש מרעהו''.

אבל ברמה הרחבה יותר קיימת כאן בעיה הקשורה במעבר המהיר שמבצעים קצינים בשירותי הביטחון לחיים הפוליטיים. אנשים שגדלו בסביבה היררכית, א-דמוקרטית, שבנויה כפירמידה שבה הראש מחלק פקודות לאלה שמתחתיו – אנשים אלה לא הצליחו להטמיע מעולם את המהות הפוליטית האזרחית. הם משוכנעים שהצלחתם להגיע לצמרת המפלגה מקנה להם את הזכות הבלעדית לחלק הנחיות לח''כים ולפעילים שלא נהנים ממעמד דומה. אבל הפוליטיקה האזרחית היא קצת יותר מזה: היא אמנות של יצירת הבנות ארוכות טווח, בריתות שאינן אך ורק אד-הוק, אלא מערכים פוליטיים שבהם רב המשותף על המפריד. רק להסכמות מעין אלה יש סיכוי לשרוד לאורך זמן ולהשפיע לטווח רחוק. אבל אצל גנרלים בדימוס התובנה הזו אינה שוקעת כל כך מהר. קל לבדוק כיצד התנהגו קצינים כאריאל שרון ואחרים ואחרים כשפשטו את המדים ועברו לחיים פוליטיים. לעתים הם התנהגו כפילים בחנות חרסינה, משוכנעים שהתנהלות מעין זו משדרת עוצמה והפחדה ומתעלמים מהאפקט ארוך הטווח שיש לכך על סביבתם. לוקח להם לפחות שני עשורים להפנים את הקודים השונים המפעילים את הסביבה אליה עברו. רבין התנהל בקדנציה הראשונה שלו (1974-1977) כמי שלא הפנים את אופייה של הפוליטיקה האזרחית ועשה שגיאות פוליטיות ברצף. שרון קיבל לידיו תפקידים שבהם נדרש להפעיל כוח, בתחילה שר חקלאות (1977-1981) ולאחר מכן שר ביטחון (1981-1983) ובכך יצר, הלכה למעשה, המשכיות של אופי שירותו הצבאי ועיכב את תהליך ההפנמה הנדרש של הפוליטיקה האזרחית. גם לפואד לקח זמן. גדעון עזרא, מתן וילנאי, אפי איתם – כל אלה עדיין מצויים בעיצומו של תהליך המעבר הארוך והממושך הזה.

גנרלים שעוברים לפוליטיקה מתנהלים בכבדות ובתוקפנות. הטמעת קוד הפוליטיקה האזרחית אורכת שנים ארוכות. אריאל שרון

רק בודדים – עמרם מצנע, יוסי פלד, יום טוב סמיה, יעקב פרי – בחרו בפעילות אזרחית ארוכת שנים כהמשך לשירותם הצבאי ונמנעו ממעבר אוטומטי לחיים המפלגתיים. סיכוייהם של אלה לחדור לפוליטיקה בתום אותה עשייה אזרחית ולהשתלב בה באותו מעמד שהיו זוכים לו אילו בחרו במעבר ישיר – נמוכים למדי.

ברק, אגב, היה משוכנע שנים רבות (ואולי גם היום) שהכול שטויות. שאנשים מסוגלים להפריד בין רגשותיהם לאינטרסים שלהם ושאינטרס קר תמיד יחבר בין בעלי ברית בלתי טבעיים. אם נתרגם את זה לעברית של בני אדם, זוהי התפיסה האומרת שאם יעביר ראש הממשלה ברק מאות מיליוני שקלים לרשות מערכות החינוך והרווחה של ש''ס היא תתמוך במהלכיו המדיניים מרחיקי הלכת ולעזאזל מה שיחשבו הבוחרים שלה. התפיסה הזו, שמנתקת בין האמוציות לרציונל, מנסה לבצע את הבלתי אפשרי – לאנוס בני אדם להתנהג בניגוד לאופיים ולטבעם.





היום מושלך ברק ככלי אין חפץ בו. המפלגה שעליה סמך כל כך הפנתה לו עורף לאחר שהוריד אותה מ-‏34 מנדטים ל-‏26 ואיבד את השלטון שאליו הגיעה במאמץ ובדוחק. הארשת האטומה שתמיד שידרה שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים פינתה את מקומה ללהט חסר המעצורים והבלתי מסותר שעמד מאחורי ההתפרצות לבמה וחטיפת המיקרופון באותו אירוע מפלגתי סוער. המפלגה ברחה לו; חלק הלך ל''קדימה'' וחלקה האחר העביר את נאמנותו לעמיר פרץ. ברק נותר מבודד, עם אפס תמיכה בדעת הקהל וללא מרכז כוח פוליטי. המרכז הפוליטי נוהה אחרי פוליטיקאים מרוסנים יותר.

מה יהיה גורלו של האיש האניגמטי הזה? האם יצליח להגיע לנקודה שבה הוא מממש את כישוריו המרובים וממלא בהצלחה תפקיד ביצועי? האם יצליח לנצל חלון הזדמנויות פוליטי שיאפשר לו לעמעם את הזיכרון הטראומטי של תקופתו כמנהיג מפלגה ומדינה ויאפשר לו לשוב לעמדת השפעה? האם כיום נותנים בכלל לאנשים מסוגו הזדמנות נוספת, כפי שניתנה, למשל, לדיין בשעתו? האם יצליח להתעלות על הנטייה לנתח את המציאות טוב יותר מאשר לפעול בתוכה?

וחשוב מכל: האם אהוד ברק למד בכלל את הלקח?





גילוי נאות: תקופה קצרה, עד להתפטרותי בפברואר 1997, שימשתי כדוברו של אהוד ברק.



[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
בלעת את הצפרדע?   ערן עסיס   יום ד', 07/12/2005 שעה 1:06   [הצג]   [10 תגובות]
העיקרון הפיטרי   מונס   יום ד', 07/12/2005 שעה 13:54   [הצג]
אהוד ברק היה איש ענק   ישענר זאף   יום ד', 07/12/2005 שעה 20:55   [הצג]
קבל תיקון   יואב   יום ה', 22/12/2005 שעה 12:39   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©