עיתונאים עם אג'נדה
יום ד', 30/11/2005 שעה 0:56
החלטתה של שלי יחימוביץ', אולי העיתונאית המוכרת ביותר בישראל בעשרים השנים האחרונות, לקפוץ אל הבריכה הפוליטית הקרה, העלתה לדיון כמה וכמה שאלות. האם נדרשת מעיתונאי אובייקטיביות מתמדת? מדוע? האם הבעת דעה היא חובה מקצועית? שלי יחימוביץ' נתנה לכל אלה תשובות משלה. במשך שנים אינה מסתירה את דעותיה. מדוע קופצים עתה אלה המבקרים אותה מימין וטוענים כי עכשיו נחשפה במלוא כיעורה?
עבר עיתונאי

שלי יחימוביץ' עשתה צעד מעניין כשבחרה לחצות את הקווים ולהצטרף אל הציבור אותו נהגה לסקר בעניין ובסקרנות ראויים לציון. איש אינו חולק על יכולותיה הרטוריות של העיתונאית הזו, ובמובן זה ברור שהיא תשדרג את הממוצע הקיים כיום בכנסת (והיא תהיה שם, למי שעוד יש בכך ספק). השאלה היא מה לגבי יכולותיה כאישיות פוליטית – וכאן טמון הנעלם הגדול.

אומץ לשלם מחיר אישי על הבעת דעות בסביבה שחותרת לקונפורמיות. שלי יחימוביץ

כשבוחנים בפרספקטיבה היסטורית את השפעתם של העיתונאים שהחליט להפוך לפוליטיקאים מגלים, בדרך כלל, שתרומתם הפוליטית ארוכת הטווח לא הייתה יוצאת דופן. היו, אמנם, כמה מקרים בולטים שבהם השתתפו ח''כים בעלי עבר עיתונאי בהכרעות מדיניות משמעותיות, אבל קשה לומר שדווקא הם מהווים חוד חנית מקצועי, מעין סיירת פוליטית מובחרת שמשקלה הסגולי הוכח כגדול יותר משל בעלי מקצועות אחרים שכיהנו אף הם בבית הנבחרים שלנו.

אגב, נהוג להזכיר את שמה של יחימוביץ' בהמשך לשמו של עיתונאי מפורסם לא פחות ממנה, הלא הוא יוסף לפיד. לפיד עשה את הצעד הזה ב-‏1999 כאשר נענה לפניית אוריאל רייכמן והפרסומאי אריה רוטנברג לחבור לאברהם פורז ולהנהיג יחד עימו מפלגת מרכז חדשה שתתמקד במלחמה בכפייה החרדית. אבל עם כל הכבוד לשניים אלה (ויש כבוד), הרי שהם אינם הראשונים המבצעים את הצעד הזה. בין השאר, קדמו להם אנשים כגרשום שוקן (עורך ומו''ל ''הארץ'' בשנים 1939-1990), שהיה חבר הכנסת השלישית מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, יוסי שריד, איש ''דבר'', שנבחר אף הוא בשנות השבעים לכנסת מטעם ''המערך''; וכמובן, אורי אבנרי, שהתמודד בראש רשימת ''העולם הזה-כוח חדש'' לכנסת לאחר שזו העבירה את החוק נגד לשון הרע, שבו ראה אבנרי - ששימש אז כעורכו המיתולוגי של ''העולם הזה'' - צעד שמטרתו לחסום את חופש הביטוי ולגכא ביקורת עיתונאית נגד המימסד המפאיניקי של אז. אבנרי הוא אחד העיתונאים המשפיעים ביותר בישראל בכל הזמנים, ואין כל ספק שהוא גם הח''כ הבולט ביותר מבין העיתואים שנכנסו לכנסת. במשך שנים היה אידיאולוג בולט מאוד של השמאל הרדיקלי והלא-ציוני, תמך בזכות השיבה של הפלסטינים למדינת ישראל, הציע הצעות שמטרתן לשלב את ישראל במרחב המזרח-תיכוני והיה לאחד הראשונים שתמכו בהקמת מדינה פלסטינית ונפגשו עם יאסר ערפאת. ישנן עוד גורמאות, אני מניח, אבל נסתפק באלה לפי שעה.


הבעת הדעה כחובה מקצועית

שלי יחימוביץ' היא מתנגדת מובהקת של התיזה שלפיה עיתונאי אמור להתמקד בסיקור יבש של שעובדות ולהימנע מנקיטת עמדה. יש לי ויכוח עם חלק גדול מהשקפותיה של יחימוביץ' בנושאים שונים, אבל נושא זה אינו אחד מהם. אני סבור שעיתונאי רציני חייב להביע את דעתו בנושאים הנראים לו עקרוניים משום שאחרת אין הוא ממלא את תפקידו.

עיתונאי הוא בראש ובראשונה בן אדם. כבן אדם יש לו דעות, רגשות, אבחנות, עמדות. אין כל סיבה שיסתיר אותן. נהפוך הוא: עמדות אלה מסייעות לצרכניו להבין את ההקשר שבו הוא מוסר את דיווחיו העובדתיים. עמדותיה של שלי יחימוביץ' לא היו מעולם בגדר סוד. גם עמדותיו של אורי אורבך, ימני מובהק, אינן בדיוק נסתרות מאוזן שומעת ואיש אינו בא עימו חשבון על כך. עיתונאי אינו אמור להרגיל את צרכניו לטקסטים טריוויאליים אלא לנסות ולהגדיר את ההבדל בין הטוב והרע, לשיטתו.

לא ראיתי שום מקצוע אחר בישראל שבו דורשים מבעל המקצוע להסתיר את דעתו האישית כאות ומופת לכך שהוא עושה את עבודתו בצורה המיטבית. ממש כשם שאדם הבא לתקן את מכוניתו מקבל כמובן מאליו שהמוסכניק מביע את דעתו על הטעון תיקון וממש כשם שאיננו מקבלים כמעשה אסור ביקורת עיתונאית על סרט, הצגה, ספר או דיסק שיצאו זה עתה - כך גם אין לשלול את זכותו של העיתונאי להביע ביקורת פוליטית.

שאלת תקופת הצינון שנדרשת מעיתונאי היא שאלה שמן הראוי לדון בה. יתכן בהחלט שיש מקום להחיל תקופת צינון שכזו, אבל היא אינה שונה מתקופת הצינון הנגזרת, דרך משל, על קצין בכיר העוזב את תפקידו בצבא לטובת תפקיד פוליטי כזה או אחר. אבל הטענה העולה מימין שלפיה עכשיו נחשפו דיעותיה של יחימוביץ' וסוף סוף ברור מדוע עסקה כל השנים בנושאים שעל סדר היום ה''שמאלני'' אינה אלא הצביעות בהתגלמותה. לא זכור לי שיחימובי'ץ הסתירה אי פעם את דעותיה. נהפוך הוא: דעות אלה אף שימשו עילות להתכתשויות אינספור, כולל עם מנהליה ברשות השידור. שלא לדבר על כך שהיא שילמה מחיר אישי כבד על דעות אלה בקרב ציבורים מסוימים בחברה הישראלית. אני דווקא מעריך אדם היודע לעמוד על דעותיו (הכוונה לדעות שאינן כוללות קריאה לפגוע באנשים כלשהם, אם למישהו זה לא ברור. אדיר זיק, למשל, אינו כלול בכך) ומוכן לשלם עבורן מחיר מסוים.


אומץ אישי

הייתי עד ב-‏1999 לזינוקו של טומי לפיד למים הפוליטיים. בלי להתייחס לאישיותו או לדעותיו, הקפיצה שלו הייתה קשה יותר משל יחימוביץ'. הוא לא הוזמן להשתבץ ברשימת מפלגה גדולה בתמיכת מנהיגה הפופולרי, אלא התבקש לעמוד בראש מפלגונת בעלת מנדט בודד שסיכוייה לעבור את אחוז החסימה היו גבוליים. הסקר שהונח בפניו כלל נתון לא מעודד במיוחד: תמיכה של 2.6% בלבד מכלל הבוחרים. המשמעות של תמיכה כזו היא 3 מנדטים בכנסת. זה היה הימור גדול. אדם המוכן לסכן מעמד שצבר בעשרות שנות עבודה עיתונאית כדי לעמוד בראש רסיס פוליטי, ולו גם קולני במיוחד, אינו ראוי לגינוי או לבוז בשל כך. לפיד בחר ללכת על זה, ובמקרה שלו הדבר גם הוכח כמשתלם.

יחימוביץ' תגלה עד מהרה מה שגילה לפיד בדרך הקשה: הפוליטיקה אינה מקום שבו אנשים מוכשרים יכולים לפלס את דרכם ביתר קלות על פני אלה המצטיירים בעיניהם כבלתי-מוכשרים. הנחרצות האידיאולוגית תפנה את מקומה לכורח הפשרה. ההתמקדות בצורך המוחלט ליישם את מה שנראה כנכון וצודק תומר עד מהרה בניסיון להעביר את ההסדר הטוב ביותר בנסיבות הפוליטיות הקיימות, אם בכלל. החיים, מה לעשות, סבוכים יותר מתוכניות רדיו או מטור זועם בטלווזיהיה. יחימוביץ', אישה מוכשרת גם בעיני מבקריה, תיאלץ גם היא להסתדר עם העובדה שכישרון עדיין אינו תחליף לדיוויזיות פוליטיות.


עבודה דרומית?

הערה קטנה, מחוייכת ובלתי קשורה בעליל: שלי יחימוביץ' היא ילידת באר שבע. אבישי ברוורמן הוא נשיא אוניברסיטת בן גוריון. עמיר פרץ הוא תושב שדרות. יכול להיות שמפלגת העבודה אימצה את ה''דרומיות'' לא רק כמונח סלנגי המייצג דפוקים ומדוכאים אלא גם כהגדרה טריטוריאלית?
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
אדם פוליטי [חדש]
דודו בן עמי   יום ד', 30/11/2005 שעה 1:15
שלי היא אדם פוליטי מאוד. השאלה מתי תיכנס לפוליטיקה הייתה שאלה של זמן. אגב, היא עצמה נוטה להצביע עבור מתקנים חברתיים כאשר העניין המדיני הוא כמעט משני עבורה. היא הצביעה פעם לחד''ש בגלל נוכחותה של תמר גוז'נסקי ברשימה - וגוז'נסקי הייתה ח''כית מעולה גם לדעת יריביה מימין.

מעניין מה יהיה כשרון הניהול שלה במידה ותקבל תפקיד של יו''ר ועדה או של שרה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיתונאי אינו בראש ובראשונה בן אדם [חדש]
אבי אהרן   יום ד', 30/11/2005 שעה 7:29 אתר אישי
שורש העניין הוא ההבנה שעיתונאי אינו ''בראש ובראשונה בן אדם'', כהגדרתך. עיתונאי הוא אדם שבוחר לכתוב על החיים במקום לחיות אותם. עם כל כמה שמעניין לכתוב על נושאים שונים (אני עצמי כותב מדי פעם למגזינים בתחום העיסוק שלי), על העיתונאי לזכור שלסקר נושא מסוים אין פירושו לחיות אותו.
כולם הרי מבינים בכדורגל ובפוליטיקה.
לכן, טומי לפיד חשב ב-‏1999 שאם הוא יודע להגיד מה לא בסדר, הוא יידע להגיד מה צריך עשות ואף לעשות אותו.
הוא נכשל, וכמוהו תיכשל שלי יחימוביץ'.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיתונאי כסלקטור [חדש]
עופר לנדא   יום ד', 30/11/2005 שעה 7:54 אתר אישי
כמו שכתבת, עיתונאי הוא בסופו של דבר בנאדם, וזכותו שתהיינה לו דעות משלו, ואני מוכן אפילו לקבל כנושא לדיון את עמדתך שהעיתונאי אינו רק זכאי אלא חייב להציג את עמדתו.

השאלה היא האם העיתונאי - ואני לא מתייחס נקודתית לשלי יחימוביץ' - יכול להרשות לעצמו להציג את עמדתו ובכך להסתפק, או שבכל עת שהוא מביע את עמדתו, הוא חייב - כעיתונאי - להביא מישהו שחושב אחרת.

עיתונאי אינו אמור ליצור מציאות, הוא אמור לסקר אותה, ואיך עיתונאי אמור להיתפס כאמין כאשר הציבור יודע את עמדתו, ותוהה כל הזמן מה אותו עיתונאי מסתיר מאיתנו ''כי זה יפגע בעמדתו''?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיתונאי כסלקטור [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/11/2005 שעה 9:08
בתגובה לעופר לנדא
אתר אישי
נהפוך הוא, עופר. עיתונאי ייתפס כאמין רק אם האג'נדה שלו תצוף על פני השטח. אינני סבור שהעובדה שאנו ידעים את דעותיו של עיתונאי או מעריכים מהי נטיית ליבו הפוליטית אמורה לגרוע כהוא זה מעבודתו.

שים לב לכך שעיתונות אינה רק ישות המסקרת את המציאות, אלא גם ישות שלאורך זמן ממלאת תפקיד מפתח בחינוך צרכניה. נרצה בכך או לא, חינוך הוא תוצר של סך ההשפעות שאנו סופגים בימי חיינו. אין מי שמסוגל להתעלם מהדברים הנאמרים באמצעי התקשורת. אם יכול עיתונאי להעמיד את צופיו, שומעיו וקוראיו על חומרתם של מצבים שהוא מכסה, מה טוב. אם לא, תמיד נוכל להישאר עם דבריה של גילה גמליאל כמטאפורה (ציטוט מהזיכרון): ''אתה רוצה להגיד לי שצריף לפתוח בחקירה בגלל ר-א-י-י-ה?''.

כן. מישהו צריך לומר את הדברים במפורש, לפרש אותם ולהסביר מה מסתתר מאחורי התבטאויות סתומות ומקרים שנראים לכרואה כחסרי כל קשר בעיני המתבונן הבלתי-מפורשן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיתונאי כסלקטור [חדש]
עופר לנדא   יום ד', 30/11/2005 שעה 9:13
בתגובה לאורי קציר
אתר אישי
כמו שאתה אומר - העיתונאי צריך לתת אינטרפרטציה למציאות, על מנת להיות בטוח שהציבור נחשף למידע שאותו העיתונאי מסקר, אולם האם כאשר העיתונאי אינו מסתיר שיש לו דעה משלו - ועושה לאותה דיעה גם ''יחסי ציבור'' במסגרת ''עיתונאיותו'' - האם כקורא/גולש/מאזין/צופה, תאמין שהעיתונאי מביא בפניך את --כל-- הנתונים - או רק את אלו שנוחים לו?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיתונאי כסלקטור [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/11/2005 שעה 10:12
בתגובה לעופר לנדא
אתר אישי
רוב העיתונאים המשפיעים בארץ כותבים במסגרות שאינן בעלות אוריינטציה פוליטית מוכרזת וברורה. אפשר למצוא אנשי שמאל וימין בכל עיתון, תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה. לפיכך, ברור שגם אם העיתונאי מסגיר באופן הסיקור שלו את נטיותיו הפוליטיות, הרי שניתן לאזנן כמעט מייד.

יתר על כן, כשעיתונאי מהשמאל מראיין אדם המזוהה עם הימין הוא ישתדל להעמיד את דברי המרואיין באור ביקורתי ולכוון את שאלותיו לדברים שנראים לו חשובים או ראויים לדיון נוסף. כנ''ל כשזה ההיפך. לא בטוח שמראיין שנוקט קו פוליטי דומה יעשה זאת.

שים לב לכך שאנחנו לא ממציאים את הגלגל. ברחבי העולם קיימים כלי תקשורת שנטייתם הפוליטית היא ארוכת שנים וידועה לכל דכפין. הדבר אינו משפיע על המהות הדיווחית שלהם אלא על אופן הצגתה. ''דבר'', למשל, היה מזוהה עשרות שנים עם המימסד ההסתדרותי, אבל הדבר לא פגם כהוא זה ביכולתו לכסות תחומים רחבים באופן יעיל ואיכותי. כלומר, יכולת לקבל ערך מוסף מהעיתון הזה גם אם לא הזדהית עם הקהל שאליו פנה העיתון. אני מניח שאפשר לומר דבר דומה על ''הצופה'', אם כי בשנים האחרונות לא נהגתי לצרוך את העיתון הזה מדי יום ביומו.

אי אפשר לנוד בראש ולומר שכל זמן שעיתון מזוהה בגלוי עם זרם פוליטי הבעת דעה של עיתונאי היא נסבלת וכאשר מדובר בעיתוני מיינסטרים דוגמת ''ידיעות אחרונות'', ''מעריב'' ו''הארץ'' זה לא עולה על הדעת. לטעמי, לפחות, מדובר במוסר כפול.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עיתונאי כסלקטור [חדש]
איציק ש.   יום ד', 30/11/2005 שעה 22:36
בתגובה לעופר לנדא
עיתונאי הוא כינוי כולל למגוון פעילויות. ישנו הפובליציסט שכותב מאמר פעם בשבוע. הוא אינו חייב להביא מישהו החושב אחרת.
ישנו עיתונאי כמו שהיתה שלי יחימוביץ' שהיתה מראיינת, והיא אכן בלטה בעיני באיכות הראיונות ובגישה הסבלנית והלא תוקפנית כלפי המרואיינים. היא הקשתה עליהם אך בדרך מאד מנומסת. משום מה מגבלת הזמן בראיון מאד הוצנעה אצלה. כמעט אינני זוכר, למרות שודאי היו, אמירות כמו- זמננו תם. אני מאחל לה הצלחה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עניין של עלויות [חדש]
אלכסנדר מאן   יום ד', 30/11/2005 שעה 11:44 אתר אישי
ברשותך, אבדוק את הדבר מזווית ראייה אחרת: דומה כי להיות נבחר ציבור היא משרה קלה פי כמה מאשר להיות עיתונאי, ואם אינני טועה מתוגמלת טוב יותר – אולי מחוץ לעיתונאי צמרת וכ', שבכל זאת תלוים בשוק הפרטי לפרנסתם.
עכשיו צא וראה כיצד העיתונים נאבקים בחרב האינטרנט ובאוטוסטרדת המידע, ואת הבעיות הכלכליות האחרות שיש להם, ואז תבין שלקבל משרה בפרלמנט הוא דבר מבטיח פי כמה מבחינת הפנסיה וההזדקנות, מאשר להיות תלוי במעביד פרטי, או אף סתם כך בשירות הציבורי.

יש לשער כי העיתונאים שקפצו אל העגלה הפוליטית (ולא רק הם, אגב) ערכו גם חישובים מסוג זה, ועל כן הגיעו לאן שהגיעו לאחר שנוכחו שיש להם סיכוי ריאלי להשתרבב אל רשימה נתונה. ערבוב הקלפים מחדש במפלגת העבודה, עורר תחושות מסוג זה, להבנתי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

במקרה של שלי [חדש]
מונס   יום ד', 30/11/2005 שעה 15:52
בתגובה לאלכסנדר מאן
במקרה של שלי יחמוביץ , עד כמה שאני מכיר ורואה, לשיקול הכלכלי לא היה משקל בהחלטה של שלי להכנס לפוליטיקה אלא אולי אפשרות לנסות ולשנות, ולפעול בהתאם לרעיונות ואידיאולוגיה שלה. ולדעתי זה מבורך. ובכלל לדעתי זה מבורך שאנשים שפעם לא רצו להכנס לפוליטיקה בגל הסחי והרפש הקיים והאינטריגות האישיות רואים פתאום פתח של תקווה , של שינוי, שלא פסה התקווה, שיש אפשרות לשנות.

בכלל לאור כניסתם של הרבה אנשים חדשים למסלול הזה מתוך הנחה שיש אפשרות לשנות, ואולי אף ''לזרוק'' את כל חברי הכנסת הותיקים שכבר שכחו שהם מייצגים ציבורים שונים ופועלים לצורך אינטרסים עצמיים. הרי האנשים החדשים אם זה שלי, או אריה עמית ואחרים באמת מאמינים שאפשר לשנות אפשר לשפר ולא רק לדאוג לכיס.

דבר אחד טוב יכול לצאת מכל הסיפור הזה, אולי סוף סוף הפוליטיקה בארץ תשתנה, אולי האנשים החדשים באמת יפעלו לטובת המדינה ואזרחיה, ואולי יתחילו להיות מטופלים כל הנושאים והבעיות בארץ הזאת שרק הולכות ומחמירות.

התפילה האישית שלי לקראת הבחירות הקרובות , שאותו מפץ שמדברים עליו כל כך הרבה, יגיע לפעולות מעשיות לטובת העם והחברה.

בברכה:
מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכחת את סטיב? [חדש]
יואב   יום ד', 30/11/2005 שעה 13:35
גם סילבן שלום היה עיתונאי (בגלובס וחדשות, אם אני זוכר נכון). שלום אולי לא היה עיתונאי בולט, אבל כח''כ הוא הצליח להיות שר חוץ ושר אוצר. אני חושב שהוא הפוליטיקאי המצליח ביותר מבין העיתונאים לשעבר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שכחת את סטיב? [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/11/2005 שעה 22:48
בתגובה ליואב
אתר אישי
אתה צודק, יואב. למעשה, אחד מחברי הטובים ביותר ישב עם סילבן שלום באותו שולחן במערכת ''חדשות'', מנוחתה עדן. אבל איכויותיו של שלום כעיונאי, וכאן שוב אתה צודק, לא בלטו במיוחד. הוא לא עשה קריירה עיתונאית אלא השתמש במקצוע הזה כתחנת מעבר לשירות הציבורי ומשם לפוליטיקה.

בשונה ממנו, עיתונאים כמו לפיד, אבנרי, גאולה כהן ויחימוביץ' צברו רקורד עיתונאי עשיר טרם פנו לפוליטיקה. זה הבדל משמעותי, משום שאת השלושה הללו הכיר הציבור בישראל אך ורק מפעילותם העיתונאית ומהיותם מעצבי דעת קהל. ואילו סילבן שלום הפך לפוליטיקאי כבר בשנות העשרים לחייו ורישומו כעיתונאי לא ניכר כלל.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא הבנתי משהו [חדש]
מונס   יום ד', 30/11/2005 שעה 15:58
לאורי שלום רב

לא הבנתי משהו, האם אתה בעד עיתונאים מהסוג של שלי יחימוביץ' או לא?

בכל מקרה נדמה לי שאומרים על עיתונאים בכלל שהם בד''כ רק'' נובחים'' והשיירה עוברת. ולכן אני אישית שמח שאדם כזה מחליט להפסיק ''לנבוח'' ולבקר, ומנסה להביא לשינוי בהתאם לאידיאולגיה שלו. כלומר לבחון את קו המחשבה שלו הלכה למעשה. כלומר במקום לדבר כמה רע או לא טוב , תנסה לשנות תנסה לשפר.

לגבי מר לפיד, הוא פעל בהתאם לרעיונותיו, פה ושם הצליח , ובחלק לא. לגביו אני חושב שהוא צריך עכשיו לשנות את קו המחשבה. כפייה דתית כמעט ואינה קיימת לפחות בשנים האחרונות של הממשלה הזו, הדתיים נכון לעכישו אינם גורם חשוב ומשמעותי, אז אולי הגיע הזמן שמר לפיד יתייחס לבעיות ונושאים אחרים הבוערים בחברה כמו מערכת המשפט הקורסת , בעיית האלימות, ובעיית העוני.

בברכה:
מונס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

לא הבנתי משהו [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/11/2005 שעה 22:45
בתגובה למונס
אתר אישי
כן, מונס, אני סבור שעיתונאים מהחומר שממנו עשויה שלי יחימוביץ' הם דבר נחוץ בהחלט. היא לא מדברת בסיסמאות, אכפת לה ממה שהיא עושה, היא יודעת לשאול את השאלות המטרידות ביותר ושפתה אינטליגנטית וקולחת. נגיד את זה ככה: ראיתי כמה עיתונאים (ועיתונאיות) שמילאו תפקידים תקשורתיים דומים לאלה של יחימוביץ', אבל לא הגיעו לרמתה.

ולמען הסדר הטוב: עמדותיה אינו עמותי, האג'נדה הפוליטית שלה שונה משלי ולעתים אף מנוגדת לה. ועדין - כן ירבו עיתונאים שתכונותיהם כתכונותיה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתם מפספסים את השאלה האמיתית! [חדש]
דניאלה   יום ד', 30/11/2005 שעה 17:50
כמו שאמר ביבי לשלי יחימוביץ':

סליחה, לא זו השאלה. השאלה האמיתית היא....

מה יותר יפה לשלי, תלתלי כבשה חינניים או פן היסטרי הדורש השתעבדות יומיומית או לחילופין הרס השער במתקפת כימיקלים?

קחי דוגמא מעמיר, חלי!

די לכיבוש!

יוחזרו התלתלים!

דניאלה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אתם מפספסים את השאלה האמיתית! [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/11/2005 שעה 22:56
בתגובה לדניאלה
אתר אישי
נחמד...:)

ונשאלת השאלה: אם ''יוחזרו התלתלים'' היא קריאה המופנית לשלי, האם יש להפנות למנהיגה החדש את התחינה ''יוסר השפם''?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

התסריט הגרוע.. [חדש]
דניאלה   יום ה', 01/12/2005 שעה 7:12
בתגובה לאורי קציר
הי אורי,

למה ''נחמד''? הייתי רצינית לאללה. בשביל פמיניסטית להשתעבד למשטר פן, זה בהחלט לא ''מודלינג'' ראוי.

תסריט האימים של מערכת הבחירות הזו הוא, שעמיר יתחיל להחליק ושלי תגדל שפם.....

יוחזרו שנות השישים ומיד!

דניאלה
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הרשות הרביעית [חדש]
ערן עסיס   יום ו', 02/12/2005 שעה 0:32
מעניינת אותי מאוד שאלת היחס בין עיתונות לגורמים הציבוריים האחרים.

כמו בנושאים אחרים, אתה מיטיב לתאר את המציאות גם כאן, אך משום מה נמנעת מלנתח אותה. מדוע עיתונאים נוהגים שלא לבטא את דעותיהם הפוליטיות, ומשווים לדבריהם ארשת (מלאכותית) של נייטרליות?

אמת, תפקידם המקורי של העיתונאים הוא הבעת דעה באופן ישיר ופשוט. אלא שעם התמסדות העיתונאות, ואף יותר מכך, עם התמסדות צריכת התקשורת - תפקידם החברתי של העיתונאים קיבל ארשת אחרת. הם רואים בעצמם נציגי 'זכות הציבור לדעת', והם מייצגים את רוח הציבור.

העיתונאים הם למעשה שלוחי העם, וקשה שלא להבחין בדמיון לגוף הנבחר ישירות - הכנסת. רוב כלי התקשורת העיתונאיים מבססים את מעמדם על המיינסטרים, ומתיימרים לייצג את הציבור כולו (מעריב, ידיעות אחרונות, חדשות ערוץ 2, וכו'). עם זאת, ישנם גם כלי תקשורת שמייצגים חלקים מן הציבור ולא את הציבור כולו (כמו הארץ, מקור ראשון, המודיע, וגם - אוטו, לאשה, מעריב לנוער). משמע, יש גם מעין 'מפלגות' אצל נציגי הציבור הללו.

הדיונים החשובים בנוגע לסדר היום הציבורי, אמורים על פי מבנה השלטון להתנהל בכנסת; תפקידה המקורי של הכנסת הוא 'לדון'. אך כיום הדיונים הללו נעשים בעיתונות ובטלוויזיה. ניתן אף להרחיב את היריעה ולהתייחס לעולם הבידור הטלוויזיוני והעיתונאי כולו כבמה ציבורית אלטרנטיבית, אך קצרה היריעה.

התפקיד היחידי שנותר בידי הכנסת הוא ההכרעות שמבנה השלטון המקורי הקדיש לציבור. האם זוהי הסיבה לכך שהכנסת הופכת לזירת שחיתויות? אין לדעת.

על כל פנים, תפקידו הציבורי של העיתון הוא גלוי לכל. הוא כבר הרבה יותר מאשר 'כלב שמירה'. העיתונאים מודעים למצב זה והם מרסנים את דעותיהם האישיות כדי לשמר את מעמדם הייצוגי בפני הציבור. עיתונאים בעלי מעמד גבוה (שלי יחימוביץ') מרשים לעצמם לבטא את דעותיהם האישיות, במגבלות מסוימות, מתוך הנחה שמעמדם מובטח.

שאלתי העיקרית היא: האם לא הגיע העת להסדיר את האופן שבו מתנהל הדיון הציבורי בישראל? למעשה, כדי להשפיע כיום על השיח הציבורי באופן ישיר וגלוי, רצוי מאוד ששם המשפחה שלך יהיה 'מוזס' או 'נמרודי'. אנשי עסקים הגיעו במקרה למעמד הנכבד של ייצוג העם בשיח הציבורי. האם אין דרך לשקף את השיח הציבורי בצורה ראויה יותר?

אין לי פתרון. ודאי שפתרון רגולטיבי בדמות חקיקה של הכנסת איננו בא בחשבון. רעיון 'תקופת הצינון' הוא חלק קטן ממערכת של נורמות שצריכה להתפתח בעניין זה.

העצה היחידה שעולה על דעתי כעת היא לקרוא מחדש את 'על החוקים' של מונטסקייה, שם הוא מגדיר את העקרונות הבסיסיים של הפרדת הרשויות. אפשר לנסות להשתמש בעקרונות הללו (או אולי, מי יודע, בעקרונות חדשים) כדי לנסח את הדרך הראויה לפעולתן של ארבע הרשויות השולטות במרחב הציבורי.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

הרשות הרביעית [חדש]
אורי קציר   יום א', 04/12/2005 שעה 9:31
בתגובה לערן עסיס
אתר אישי
מסכים לכל מילה שלך, ערן. אם תרצה, אתה מוזמן לפרסם ב''אפלטון'' מאמר בנושא זה. ואם אתה מעוניין בכך - אנא צור עמי קשר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

וביחס להערה האחרונה... [חדש]
דודו בן עמי   יום א', 04/12/2005 שעה 9:32
עושה רושם שבאמת עמיר פרץ מגייס את כל הדרום למפלגתו. טוב, לפחות את שדרות. קובי אוז מ''טיפקס'', חיים אוליאל מ''שפתיים'' וחברי ''כנסיית השכל'' הודיעו כולם על תמיכתם במועמדותו. שדרותניקים נאמנים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

שלי נכשלה [חדש]
תראזימאכוס   יום ו', 16/12/2005 שעה 0:35
לעניות דעתי שלי יחימוביץ' נכשלה כשלון חרוץ בתפקידה כעיתונאית:
היא לא ידעה לסתום את הפה, השאלות שלה היו מוטות על פי נטיות ליבה, היא לא התעניינה בתשובות מרואייניה אלא היתה לחוצה להשמיע את דעתה שלה.
נכשלו גם המעסיקים שנתנו לה בימה.
נכשלו גם אלה שהכשירו את שלי, אילנה דיין ודומיהן בתירוץ ''ניו ג'ורנליזם'', המאפשר לכאורה לעיתונאי להביע את דעתו.
באופן אישי התקשיתי להבחין בשנינות שלה בגלל אותה חוסר סבלנות וסובלנות חריגב החומרתה למרואייניה.

טוב נעשה לעיתונות ששלי פטרה אותה מעונשה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©