היום שאחרי המפץ
יום א', 27/11/2005 שעה 0:34
השתלטות עמיר פרץ על העבודה ופרישתו של אריאל שרון מהליכוד משרטטים בישראל מפת תבליט פוליטית חדשה. מהלכי הקרב הנרקמים על גבי מפה זו עתידים לייצר את מערכת הבחירות המרתקת ביותר שנראתה כאן מזה זמן רב. מעבר ללמערכת השוקקת של פעילות אלקטורלית וסקרי דעת קהל, אנו מבקשים לבדוק כאן כמה תרחישים סבירים לגבי היום שאחרי הבחירות הללו. ב-‏29 במרץ נבדוק את עצמנו ונראה איפה טעינו, אם בכלל. גבירותי ורבותי, ברוך בואכם לעידן הבלוגים של הפוליטיקה הישראלית
המהומה בעיצומה. ענני האבק שהתאבכו בעקבות המפץ הפוליטי הכפול טרם שקעו. אפס, ברור כבר עתה שהבחירות הקרובות תהיינה המרתקות ביותר מאז 1996, ולמעשה גם המחדשות ביותר מבחינת הגופים הנוטלים בהן חלק. מאחר ואנו מצויים עתה ארבעה חודשים בדיוק לפני שעת האפס, דומה כי זוהי העת לנסות ולאבחן כמה מהמאפיינים היותר בולטים שלהן. האחריות – עלי. אחרי הבחירות אתם מוזמנים לבוא עמנו חשבון.

אריאל שרון. יעדיף קואליציה עם הליכוד כדי לרסן את התנגדותו האפשרית לתהליך המדיני?

קדנציה גורלית ל''קדימה''. מפלגת ''קדימה'' תמשיך אולי לשרוד גם לאחר הקדנציה הפרלמנטרית באה. אפס, כבר עתה ברור כי הדחיפות שבהקמתה נובעת בעיקר משאיפתו של אריאל שרון להביא ליצירת היערכות פוליטית שמנה יצא לקרב הבקעה מדיני. אם נתחיל מהסוף, מהלך זה כולל את נסיגת ישראל ממרבית האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. אמנם שרון שב ומצהיר כי לא תהיה התנתקות שנייה, אבל צריך להתייחס לדברים אלה בהקשר הרחב: נסיגה חד-צדדית אולי לא תהיה, אבל נסיגה בהסכם תהיה גם תהיה. שרון מעריך שבקדנציה הקרובה יהיה קל לו יותר להגיע למצב כזה, משום שלאחר שהוכיח את רצינות כוונותיו בביצוע הנקי של ההתנתקות תתמוך הקהילה הבינלאומית בהפעלת לחץ על אבו מאזן לבצע צעדים רציניים מצידו. אלמלא היה שרון מעריך שללחץ כזה יש סיכוי לפעול (כלומר, שהפלסטינים יאלצו להוכיח את רצינות כוונותיהם באמצעות מחוות משלהם נוסח ניטרול פעילותם של ארגוני הטרור), לא היה טורח לפרוש מן הליכוד. אילו הייתי בעל נטיות קונספירטיביות, אף הייתי מרחיק לכת וקובע שבעניין זה יש לשרון הסכמה שקטה לא רק עם ג'ורג' וו. בוש, אלא גם עם נשיא רוסיה ומנהיגי האיחוד האירופי.

לפיכך, ''קדימה'' היא היא המפלגה האמורה להבטיח את התממשות התרחיש הזה. זה חייב להתקיים עוד במהלך הקדנציה הנוכחית, משום שלאחריה ייסגר חלון ההזדמנויות הנדיר הזה. וושינגטון אולי תצדד בכל תהליך מדיני שנעשה על בסיס הסכמה דו-צדדית (והיא תעשה זאת ללא קשר לזהות הנשיא המכהן), אבל אין לדעת עד כמה יתערער מאזן הכוחות העדין ברשות הפלסטינית ואם אבו מאזן או יורשו (ככל הנראה מרואן ברגותי) לא יהיו נתונים לחסדי כוחות פוליטיים מבוססים דוגמת החמאס.

הקואליציה האידיאלית מבחינת שרון. החיבור הטבעי של ''קדימה'' מבחינה מדינית הוא עם העבודה. לשתי המפלגות הללו יש אג'נדה מדינית דומה מאוד, אם כי הביטויים שלה הם שונים וראשיהן מבקשים למצב את עצמם במרכז ובשמאל, בהתאמה. לפיכך, יש להניח שבמידה ובסיום הבחירות נראה שלוש מפלגות בעלות גודל דומה, פחות או יותר, זו תהיה קואליציה טבעית.

אבל בכך יפנו העבודה ו''קדימה'' את הבימה לאופוזיציה קולנית מימין ויאפשרו לליכוד לשוב ולהנהיג את הימין האידיאולוגי. עמדה זו, שאריאל שרון דאג לנטרל את מפלגתו ממנה בשלוש השנים האחרונות, עלולה להביא על ממשלת שמאל-מרכז את אותה הדינמיקה שיפיינה את הגוש החוסם שהקים יצחק רבין ב-‏1992. מייד לאחר שחתם על הסכמי אוסלו נוכח רבין שהגוש הזה לא זו בלבד שאינו מאפשר לו לתמרן מדינית באופן נטול דאגות, אלא שהוא אף מביא, כתגובת נגד, להתגבשות ימין אידיאולוגי מוצק ורעשני. בליכוד דהיום יש, אמנם, לא מעט אנשים שלמדו את לקחי מסע ההסתה שהביא לרצח רבין, אבל ספק אם הפעילים המתלהמים של התנועה הזו ושל הגורמים המשיחיים והפסאודו-משיחיים שמימין לה יטרחו להרהר בכך כשיצאו למלחמה למניעת פינוים של ישובים יהודים מבודדים בשומרון ובאזור הר חברון.

עמיר פרץ. באג'נדה המדינית של שדרון הוא יתמוך בכל מקרה

בהנחה שהליכוד לא ירכיב את הממשלה הבאה, הרי שבכל הנוגע לשרון, הדרך היעילה ביותר לנטרל את התנגדות מפלגתו-לשעבר היא צירופה לממשלת מרכז-ימין בהנהגתו. בידי שרון יהיה עתה שוט יעיל למדי: אם יסרב הליכוד (ולעניין זה, ברור שמבחינת שרון עדיפים מנהיגים פרגמאטיים מסוגם של שלום ומופז על פני קיצוני דוגמת עוזי לנדאו, למשל) לקבל את קווי המיתאר של מדיניותו, יאיים שרון, הוא יוכל בכל עת לצרף אליו את העבודה שבאופוזיציה. זו, מצידה, תתמוך בכל מצב בצעדי נסיגה מהשטחים – בין אם תהיה בממשלה ובין אם מחוצה לה. מבחינת שרון, לפחות, הסיכון קטן מאוד: אנשי מפלגתו לא יפרשו ממנה משום שאחד מיסודות הקמתה הוא נטישת מדיניות ה''אף שעל''. ולמי שרוצה להגדיר זאת אחרת אפשר לומר: אם יסתדרו הענייני כך, הרי שמבחינה פרלמנטרית מצבו של שרון יהיה שומה לזה שבו פעל מנחם בגין ב-‏1978 כשהביא לאישור הכנסת את הסכם המסגרת לשלום עם מצרים שהשיג בפסגת קמפ דייוויד.

הנושא המדיני יכריע שוב. הגדלת הפערים הכלכליים באוכלוסיית הבוחרים, כמו גם בחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה, הביאו למה שנראה כשינוי בסדר היום הלאומי. הטרנד הפוליטי הנוכחי הוא ''להיות חברתי''. מאחר ואין מחלוקת על כך שהאג'נדה החברתית של פרץ היא אותנטית (כלומר, שהיא לא נולדה בשבוע שעבר כתוצאה מכדאיות תקשורתית או פוליטית) ומאחר וסקרי דעת הקהל איבחנו שלראשונה מזה עשרות שנים עשויים גם מצביעי ש''ס והליכוד לשלשל לקלפי פתקי ''אמת'', מנסים כולם להתחרות בו. מקובל להניח, אפוא, שמגמה זו נובעת מהערכה שסדר היום הביטחוני-מדיני לא ישחק עוד תפקיד מרכזי בהכרעת הבוחרים ושהצורך הדחוף לגבש מדיניות מוסכמת לצמצום הפערים הכלכליים בין השכבות יתפוס את מקומה.

הנחת המוצא הזו אינה נכונה. מפלגת ''קדימה'' פרשה מהליכוד בראש ובראשונה בשל הרצון של חבריה (שרובם המכריע נחשבים כמתונים מבחינה מדינית) להוביל סדר יום מדיני חדש. אין ביניהם כמעט אף אחד שהנושא החברתי היווה את השלד של פעילותו הפוליטית. מאיר שטרית, יעקב אדרי וזאב בוים ניהלו עיירות פיתוח אבל אצל חלקם זה היה בזמן ואילו האחר (אדרי) חסר כל רקורד סוציאלי בתקופת כהונתו כפרלמנטר. חיים רמון, שחוק הבריאות שיזם היווה את גולת הכותרת של פעילותו החברתית, אינו שייך בדיוק לאגף המיליטנטי בלובי החברתי; נהפוך הוא. אחרים ברשימה זו עשו קריירות ביטחוניות, עסקיות ופוליטיות אבל אינם מזוהים עם פעילות סוציאלית דווקא.

ובכן, מנוי וגמור שהעיקרון האידיאולוגי העומד בבסיס פעילותה של ''קדימה'' (מלבד הסיטואציה הפוליטית שהכתיבה את פרישתה) הוא מדיני. מאחר ומפלגה זו תהיה כנראה הציר שעליו תיסמך כל קואליציה, בין משמאל ובין מימין, הרי שבמרכז הקמפיין שלה תעמוד המשכיותו של תהליך קביעת גבולותיה ישראל בעתיד. השאלה אם ''מפת הדרכים'' היא בסיס מדיני שמן הראוי להשתית עליו נסיגות עתידיות משטחים ביהודה ובשומרון תהיה, מבחינה זו, רלוונטית לא פחות.

משה פייגלין. עשוי להשתחל לכנסת באמצעות דיל פנימי בליכוד. לאחר פרישת שרון ואנשיו, יתכן שמשקלו הסגולי בליכוד אף יגדל

ברור שהעבודה תנסה למשוך לכיוון שיכתיב עמיר פרץ, דהיינו מעורבות חברתית גוברת בשילוב עם נחרצות מדיניות יונית. ברור גם שהליכוד – בוודאי אם בראשו יעמדו נתניהו או לנדאו – ייאלץ למשוך ימינה כדי להבליט את ההבדלים בינו לבין ''קדימה'', אך לא במידה שתטשטש את ההבדלים בינו לבין ישראל ביתנו או המפלגה הדתית החדשה שתתבסס על המפד''ל. הבשורה החברתית של הליכוד היא אפס ואין לאחר שמפלגה זו תמכה בשנים האחרונות במדיניותו הכלכלית של שר האוצר נתניהו. לפיכך, שוב, האג'נדה המדינית תעמוד – עדיין – במרכז האג'נדה האלקטורלית.

הקצנה בליכוד. מתנגדי ליכוד מסורתיים נוהגים בימים אלה לסנוט במפלגה זו באומרם שהתפלגות ''קדימה'' נטלה ממנה את הפוליטיקאים היותר נחשבים שלה והותירה אותה עם ח''כים שלא בדיוק הצליחו להתבסס בתודעה הקולקטיבית כנקיי כפיים או כבעלי חוכמה יתרה. יתר על כן, מרכז הליכוד הוכתר לא אחת בתור הגוף הפוליטי השנוא ביותר במדינה ושערוריות השחיתות שנקשרו בו רבות מספור.

אבל במרכז הליכוד, אסור לשכוח, פועלת קבוצה חזקה וממושמעת של אנשי תנועת ''מנהיגות יהודית''. קבוצה זו דוגלת בשינוי אופייה של מדינת ישראל ובהפיכתה למעין תיאוקרטיה מודרנית שבמרכזה הקמתו של בית המקדש השלישי. מנהיגם, משה פייגלין, פקד אלפים מנאמניו לליכוד וגיבש סביבו קבוצת חברי מרכז של למעלה ממאה תומכים שיתרונם העיקרי בנכונותם למלא כגוש אחד אחר הוראותיו. פרישתם של שרון ואנשיו מהליכוד תגדיל את משקלם הסגולי של הפייגלינים הן בקרב המצביעים והן בקרב חברי המרכז. העובדה שלהנהגת המפלגה רצים ששה-שבעה מועמדים רק תהפוך אותם למצרך מבוקש יותר. כמעט בכל דיל פוליטי יש לכך משמעות מרחיקת לכת. אנחנו, יעביר פייגלין את המסר למבקשי סיועו, נצביע עבורך - אבל רק אם תדאג לכך ששניים-שלושה ממומלצי החוג שלנו ייכללו בהצבעה של אנשיך. לחלק מהמועמדים לראשות הליכוד אין שום בעיה לחלק הבטחות כאלה ביד רחבה.

בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לכנסת ה-‏16 הגיע פייגלין למקום ה-‏40. בבחירות לכנסת זכה הליכוד ב-‏38 מנדטים. במלים אחרות, אלמלא פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מועמדותו מסיבות הקשורות להרשעה פלילית שספג, היו רק שתי התפטרויות של ח''כים מהליכוד עומדות בינו לבין כניסה לבית המחוקקים. וזה עוד בתקופה בה שרון, אולמרט, לבני, שטרית ונאמניהם היו עדיין פעילים מרכזיים בליכוד ובמוסדותיו.

משה קצב. פוליטיקאי זהיר ומפוכח שכמותו לא יחליף שנתיים בטוחות במשכן הנשיא בעתיד אפרורי ובלתי ידוע במשכן הכנסת

אחת הספקולציות היותר חביבות שצצו במהלך החודשים האחרונים מדברת על שאיפותיו של הנשיא משה קצב לממש את האהדה לה זכה במהלך כהונתו ולהתמודד על ראשות הליכוד. קצב הוא פוליטיקאי שהכריזמה קרובה אליו בערך באותה מידה בה קרובים אוהדי בית''ר ירושלים לקבל לחיק קבוצתם האהודה את כדורגלן סכנין עבאס סוואן. אבל את תבונתו הפוליטית ואת זהירותו המחושבת אי אפשר לקחת ממנו. עקב בצד אגודל התקדם הפוליטיקאי המתון הזה בדרכו הציבורית עד שהפך מועמד-שאין-שום-דבר-לומר-נגד-מועמדותו לנשיאות המדינה. ועתה, יש הטוענים שכמו יצחק נבון בשעתו, הוא מבקש להיבנות על תדמיתו הנקייה ועל המיאוס המתמיד מפוליטיקאי הצמרת בליכוד כדי לשוב אל מפלגתו ולהנהיג אותה.

ברם, כפי שכבר הסברנו, זהירותו של קצב לא תביא אותו להמר על הסוס הבעייתי הזה. גם הוא יודע שעמדותיו הנוכחיות רחוקות מאוד מאלה שמאפיינות את מרבית מתפקדי הליכוד. יתר על כן, ניתן להניח שאחרי חמש שנים בהן זנח את הפעילות הפוליטית הקבועה שלו כבר לא נהנה קצב מתמיכתן של דיוויזיות בוחרים. ובכל זאת, קצב מעדיף ללכת על בטוח (כלומר, לכהן עוד שנתיים בטוחות בתפקידו הנוכחי) מאשר לשוב אל העולם המופלא של הצעות לסדר, חילופי צעקות במליאה ונאומים בפני כיסאות שוממים.

מה יעשה שמעון פרס? שאלה מעניינת. פרס לא סובל את עמיר פרץ. החלטתו שלא לברך את מנצחו לאלתר עשתה לה כנפיים ונתפסה כביטוי של מרירות, אפילו של תיעוב, כלפי המנהיג המשופם. צריך לזכור שאפילו את יצחק רבין, אויבו הגדול משכבר הימים, בירך מייד לאחר שזה גבר עליו בפריימריז ב-‏1992. במשך שנים הסכים פרס לכהן תחת אנשים שגברו עליו בבחירות הפנימיות או שהצליחו לגרום לו שלא להתמודד (אהוד ברק, פואד בן אליעזר), גם אם לא סבל אותם במיוחד. אפשר להניח שתמיד עמדה בפניו האפשרות שיום אחד יצליח להחליפם. האם יעשה זאת גם עתה?

האמת? קשה להאמין. כמות ההשפלות שספג האיש הזה עולה בהרבה על כל מה שחטף פוליטיקאי אחר בדורנו. רבים הם אלה שאינם מבינים מדוע האיש שיוקרתו הבינלאומית בלתי ניתנת לערעור מסבך את עצמו פעם אחר פעם בהתמודדויות פוליטיות מסוג זה. כמה פעמים יוכל האיש הזה לראות את גבם של מי שאפילו הוא לעתים תופס כעסקנים פוליטיים ותו לא?

יתרונו העיקרי של שמעון פרס מבחינת אריאל שרון היה סיועו לגנרל הקשיש לזכות בלגיטימציה בינלאומית. זה עבד, אין מה לומר. ממנהיג שנוא ומשמץ הפך שרון ליקיר מדינות המערב, כולל מדינות שבהן נחשב בעבר כמעט כאויב (צרפת, למשל). יתרון זה קוזז ברובו על ידי הקמתה של מפלגת ''קדימה'', שמלכתחילה האוריינטציה המדינית שלה מתונה בהרבה מזו של שרון הישן. פרס, כך טרחו אנשי ''קדימה'' להדליף, אינו מעניק ערך מוסף של ממש למפלגה זו ולא יהיה זה אסון גדול אם יישאר מחוצה לה.

שמעון פרס. דיל פוליטי לבחירתו כיושב ראש הכנסת? ואולי נשיא המדינה ב-‏2007?

בנסיבות אלה אין זה פלא שמסביבתו של פרס הודלפו הרהורי הפרישה שלו. יתכן ואלה הרהורים אותנטיים. מצד שני, מי שרוצה לפרוש אינו זקוק להדלפת הרהוריו; הוא פשוט קם ועושה זאת (עיין ערך בני בגין, למשל). כלומר, יתכן בהחלט שמפרס יוצאת בשורת ''תחזיקו אותי''.

לו אני אריאל שרון הייתי אומר לשמעון פרס בערך כך: שמע, חבר, אני באמת חייב לך המון על מה שעשית בשבילי בתקופה בה היית שותפי לממשלת האחדות. אני מת להכניס אותך לממשלה שלי בתפקיד מרכזי, אבל אני לא בטוח שזה יהיה אפשרי עכשיו. אנשי הליכוד שאני רוצה למשוך אלי רואים בך בד אדום. לכן, המתן במטותא בסבלנות עד לאחר הבחירות ואז נראה מה אפשר לארגן עבורך. יו''ר הכנסת, למשל, יכול להיות רעיון טוב. חוץ מזה, בעוד שנתיים יתפנה כיסאו של משה קצב, ואז אני בטוח שלא תהיה בעיה להביא לבחירתך לנשיא המדינה. העבודה תתמוך בהתלהבות (עמיר פרץ ישמח להיפטר מנוכחותו של המנהיג הוותיק), אני אארגן לך את תמיכת ''קדימה'', שינוי ומרצ יבואו איתנו וגם הערבים לא יתנגדו. זה ייגמר בתשעים נגד שלושים לטובתך.

בדקנו את חוק יסוד הכנסת. נאמר שם כך: ''הכנסת תבחר מבין חבריה יושב ראש וסגנים ליושב ראש; עד לבחירות יושב ראש הכנסת, יכהן הוותיק שבחברי הכנסת, שאינו ראש הממשלה, ראש הממשלה הנבחר, שר או סגן שר, כיושב ראש הכנסת בפועל''. כלומר, כדי להיבחר לתפקיד יו''ר הכנסת יש צורך להיבחר לכנסת - ולפיכך יהיה על שמעון פרס להיכלל ברשימת העבודה לכנסת ה-‏17. דיל אפשרי בין פרס לפרץ יכול לכלול התחייבות של פרץ לפעול לדירוגו של פרס במקום השני ברשימה (משוריין או לא), ובתמורה לקבל התחייבות של פרס להעמיד את עצמו לבחירה לתפקיד יו''ר הכנסת מייד לכשהסיטואציה הפוליטית החדשה תאפשר זאת.

בעבר נחשבה כהונת יו''ר הכנסת לתפקיד נאה לסיום קריירה פוליטית. חלק מאלה שנבחרו לתפקיד זה היו פרלמנטרים ותיקים שסיכוייהם להגיה עוף ברמה המיניסטריאלית היו נמוכים. שבח וייס מהעבודה ודב שילנסקי מהליכוד הם דוגמאות טובות. אבל היה גם אדם שנבחר לתפקיד זה ונסק משם למשרד החוץ ולאחר מכן למשרד ראש הממשלה. לאיש הזה קראו יצחק שמיר. שמעון פרס, שפירק ממשלת אחדות עם שמיר, יוכל להתיישב בהנאה על הכיסא הזה ולהיות הפוליטיקאי השני בלבד שזוכה לעמוד בראש שתי רשויות בימי חייו.

בעזרת השם. איכשהו, זה תמיד קורה לפורשי הליכוד. דוד לוי רשם לפני כמה שנים את מפלגת ''גשר, תנועה לאומית חברתית''. השילוב של ''לאומית'' ו''חברתית'' בשם אחד היה יכול להיות דבר תמים לגמרי, אלמלא ברנש אחד שקרא פעם בשם זה לתנועה שהקים. שמה המלא של תנועה זו היה ''המפלגה הנציונל-סוציאליסטית'' ואת שמו של מנהיגה אין צורך להזכיר במפורש. לוי העדיף להתעלם מהקונוטציה הבעייתית. אפשר להבין אותו, משום שאי אפשר לטעון שכל דבר שזכה לחיבתו של אותו האיש הוא פסול מעיקרו רק משום שהלה היה מה שהיה. אנחנו הרי קונים כאן מכוניות פולקסוואגן למרות שגם הוא נהג בהן. ובכל זאת, אולי כדאי היה להיזהר מעט יותר.

עכשיו זה קרה לשרון. שמה של מפלגתו החדשה, ''קדימה'', הוא ממש כשמו של הביטאון שאותו ערך מנהיג אחר, גם הוא מאירופה, מ-‏1912 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. טומי לפיד, שהידע הכללי שלו אינו מוטל בספק, העלה את הנושא כחלק ממתקפתו על המפלגה שעתידה לנגוס נתח נכבד מתנועתו שלו. ביטאון זה נקט קו מארכסיסטי ברור, ששיקף נאמנה את דעותיו של אותו מנהיג אז. גם כאן, מוטב היה לו הרהר שרון פעם נוספת במשמעות השם הזה.
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תקווה אפורה [חדש]
אלכסנדר מאן   יום א', 27/11/2005 שעה 2:38 אתר אישי
כל העניין הזה עם העוונטה-אוונטי (אוונטי = קדימה, באיטלקית) של לפיד על השם ''קדימה'', נראה לי מגוחך בלשון ההמעטה. השם אולי שימש את הדוצ'ה בשלב זה או אחר, אבל להתחיל לערוך היסקים פוליטיים מתוך דבר זה, נראה לי מוזר וחסר כל תוחלת. עדיף היה ללפיד להתרכז בבעייה אחרת, שלדעתי תוכל להביא לו כמה מנדטים שהולכים להיגנב לו על ידי ''קדימה'' או פרץ; הכוונה היא שעליו להפוך את נושא אי השלמת גדר ההפרדה לנושא מספר אחת בתעמולת הבחירות שלו, וזאת באופן בלתי נסבל עבור המפלגות שיתחרו בו על קולות. זהו נושא מצויין שניתן לעשות בו שמות בליכוד ובשרון כאחת, וגם לחשק בו מימין את כל אותו ''פרץ של שמאל'' שנחת על מפלגת העבודה הישראלית.

ובאשר לשמה של המפלגה החדשה, אני אישית הייתי בוחר לה שם אחר, שהיה נקלט היטב גם בחו''ל. השם ''קדימה'' אמנם ייקלט בחו''ל, אבל אין לו ערך מוסף של שם שיתפוס ויתנחל לו בלבבות.

השם שהצעתי מיד לאחר ששמעתי על פרישתו של שרון היה אד''ם, שפירושו אחריות, דרך, מעשים – אולי מפני שיש כאן מילה מוכרת עם קונוטציה מעניינת שיכולה להישאר גם בזיכרון הבינלאומי. הדיסונאנס הקוגנטיבי ששם מסוג זה מעלה עבור מפלגה של מרכז-ימין, שווה בפני עצמו כבר כמה מנדטים מתוך סקרנות, כמו גם התעניינות מוגברת מחו''ל... על כך ועוד ניתן לקרוא בכתבה זו (http://mann.magazine.lab.co.il/story_68).
כך או כך, אינני מסכים לקביעתך שאלה בחירות חשובות מאין כמותם, שכן דבר זה נאמר כמעט על כל מערכת בחירות בעבר שהיתה בישראל, ובהקשר זה ראה (http://mann.blog.lab.co.il/story_85).

פתרון של פלאים לא יהיה בסיפור זה, אלא נכונות לגיבוש קואליציה שתסכים ותתחייב לנסיגה חד צדדית א-לה לבנון/עזה, לפי המוטו של כל המרבה הרי זה משובח. פרטנר פלסטינאי לחתימת הסכם שלום לא יימצא להערכתי גם בדור הזה, והדבר היחידי שניתן לשאוף אליו, במקרה הטוב, הוא הסכם גירושין סביר שבמסגרתו יקימו הפלסטינאים את מדינתם.

שלום לא הולך להיות כאן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תקווה אפורה [חדש]
אורי קציר   יום א', 27/11/2005 שעה 20:12
בתגובה לאלכסנדר מאן
אתר אישי
נושא ה''אוואנטי'' הוא שולי, אמנם, אבל סמליותו ברורה. מכל מקום, מאחר וחשיבותו היא הקטנה ביותר בסדר הדברים - וזה גם עניין של טעם ולא של מהות - הבאתי אותו אחרון ברשימה.

לא התייחסתי כאן לעניינה של שינוי, אבל אני סבור שמבחינתה עשתה שינוי שיקול נכון כשבחרה ללכת על קמפיין בנושא שלטון החוק. הנושא האנטי-חרדי מוצה בשלב זה, בנושאים מדיניים שינוי מתיישרת עם שרון (וגם עם פרץ, במידה רבה, למעט מודי זנדברג וחמי דורון), הנושא הכלכלי מעט פחות אטרקטיבי ואילו נקיון כפיים ציבורי הוא תמיד נושא טוב לענות בו כשיש גל של מיאוס מהפוליטיקאים ומתככיהם.

חשיבותן של בחירות אלה נובעת מעצם העובדה שלראשונה מזה זמן הן אמורות לשרטט מפה פוליטית חדשה בישראל - ולא, כמקובל, תזוזה של מנדטים בודדים לכיוון זה או אחר במפה הקיימת. העובדה שמצביעים שוקלים לעבור מש''ס לעבודה וממרצ לקדימה מדברת בעד עצמה. תנועות כאלה היו כמעט בלתי נתפסות עד לפני מספר חודשים.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מדהים! [חדש]
דודו בן עמי   יום א', 27/11/2005 שעה 11:02
אורי חזה את מה שפורסם פחות מ-‏24 שעות לאחר מכן ב-NRG: פרס יתמוך בממשלת שרון ובתמורה יתמוך בו שרון לתפקיד נשיא המדינה ב-‏2007:

לא ייאמן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה נשתנה ? [חדש]
דודי דרוקמן   יום ג', 29/11/2005 שעה 3:12
לאורי קציר
יש זמן רב עד הבחירות,ארבע חודשים הם כמעט נצח במונחי הפוליטיקה שלנו,בכל אופן גם אם נראה ''שהמפץ'' של שרון עדין מחריש אוזנים הרי עוצמת הדרמה של הפרישה(פרישות) תפחת.
עצם העובדה שפורשי ''קדימה'' משתי המפלגות אינם מיצגים כל אמירה חברתי-כלכלית חדשה ושהסיבה שפרשו בעיקרה מדינית אינה מבטלת את הנושא החברתי כלכלי כנושא העיקרי בבחירות.
למעשה היא רק מדגישה אותו, המצוקה הכלכלית-חברתית היא דבר מוחשי ל-‏40 אחוז לפחות מהבוחרים,על פיו יצביעו.
התעלמות הפורשים היא לפיכך אנרכוניזים פוליטי.
הנושא המדיני תקוע כבר שנים באותו מצב ואין כל פתרון מוחלט באופק גם לא לשרון.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה נשתנה ? [חדש]
אורי קציר   יום ג', 29/11/2005 שעה 21:29
בתגובה לדודי דרוקמן
אתר אישי
דודי, אני חולק עליך. החדשה המרכזית בבחירות אלה היא השבר הפוליטי הגדול שיצר מציאות חדשה לגמרי: מפלגת ימין קלאסית, מפלגת שמאל קלאסית (שלמעשה מחילה רבות מהאידיאות של מפ''ם ההיסטורית על מפלגת העבודה) ומפלגת מרכז שמתמקדת בעיקר בתחום המדיני.

וזהו, שהנושא המדיני זז קדימה. אולי שכחת, דודי, אבל שרון פינה את ישובי חבל עזה תוך שבוע וקצת. אותה עזה שהייתה בעבר חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, אליבא דשרון, הפכה אצלו לנטל מיותר. שרון הוא שמעביר את כובד המשקל הפוליטי מהימין לשמאל כשהוא מאמץ תפיסת עולם שהופכת עם השנים לנחלת יותר ויותר אנשים בפוליטיקה הישראלית - ויתור טריטוריאלי במטרה לחזק רוב דמוגרפי יהודי בשטח מצומצם אך בטוח יותר.

פריצת הדרך של ההתנתקות שימרה את הנושא המדיני כשנוא ראשון במעלה באג'נדה האלקטורלית שלנו. אני מודע לכך שעמיר פרץ שינה לחלוטין את החשיבה בעבודה בנושאים חברתיים (והשפיע בכך על כל המערכת הפוליטית), אבל כאן תזוזתו של שרון היא הקובעת והיא שתכתיב את סדר היום שלאחר הבחירות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שהיה הוא שיהיה [חדש]
אלעד   יום ג', 29/11/2005 שעה 4:05
הדבר הכי לא צפוי הוא הבוחר...

אם נסתכל על הכנסת הנוכחית נוכל לקבל תמונה של התפלגות הבוחרים לפחות ע''פ השקפתם הפולילטית

לגוש הימין יש 69 מנדטים ונכון זה כולל את כל מצביעי הליכוד
אני לא רואה איך שרון לוקח אליו עשרה מנדטים מהגוש הזה עם הצהרותיו המדיניות כמו שהם עכשיו
נראה כי הוא מעביר אליו בוחרים בעיקר משינוי ומהמערך
וכל המשחק בגוש הזה הוא על 51 מנדטים שמתוכם 8 ערבים

הזדמנות עצומה לליכוד להדגיש את מטרותיו וכדאי להם להעמיד בראשותו איש ימין אמיתי וכרגע אלו הם רק לנדאו ופייגלין

הערכה שלי
18 עבודה
5 מרץ
5 שינוי
9 ערבים
20 קדימה
36 ליכוד
13 שס
5 אגודה
9 איחוד ימין

63 לימין
57 לשמאל - ערבים
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שהיה הוא שיהיה [חדש]
אורי קציר   יום ג', 29/11/2005 שעה 21:43
בתגובה לאלעד
אתר אישי
אני חייב לומר שמדובר בהערכה נועזת, לפחות לפי המנדטים המרובים שאתה מעניק לליכוד ולש''ס - שתי מפלגות האמורות, לפחות לפי הסקרים, לאבד מנדטים לטובת קדימה והעבודה, בהתאמה.

נחייה ונראה.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שהיה הוא שיהיה [חדש]
אלעד   יום ד', 30/11/2005 שעה 15:03
בתגובה לאורי קציר
אני מסביר בהקדמה שלי את מה שמביא אותי להערכה הזו
אני לא רואה איך יותר מ9 מנדטים עוברים מהימין לשמאל
כעת כבר ברור שמפלגת קדימה היא מפלגת שמאל לכל דבר והיא תרחיק ממנה בוחרי ימין
בהערכה שלי הורדתי מגוש הימין 7 מנדטים ואת היתר (63) חילקתי ע''פ המצב הקיים ובהנחה שאיש ימין ינהיג את הליכוד
משמע לנדאו או פייגלין
כל מועמד אחר לא יוכל להוות אלטרנטיבה לשמאל ולכן יוריד מנדטים מהליכוד
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שהיה הוא שיהיה [חדש]
אורי קציר   יום ד', 30/11/2005 שעה 18:46
בתגובה לאלעד
אתר אישי
זהו, אז שלא. בתפיסה שלך מפלגה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית היא מפלגת שמאל. מעשית, יש אפילו בליכוד של היום אנשים שאין להם בעייה עם פשרה כזו (מיקי איתן, שאול מופז, סילבן שלום ואחרים). כך שלשיטתך אילו הליכוד הוא ספק מפלגת שמאל ספק מרכז.

זה לא עובד ככה. את משבצת השמאל הקלאסי תפסו עמיר פרץ והעבודה עם אידיאולוגיה נוסח מפ''ם ועם שני מרכיבים חיוניים להגדרה הזאת: כלכלית ומדינית. העבודה מושכת אליה שכבות שפעם ראו בליכוד מקלט חברתי-כלכלי והיום מיואשים מהקפיטליזם הדוהר נוסח נתניהו. כך קרה שהימין נותר בלי האספקט החברתי והליכוד יתקשה מאוד עתה להיות ביתן של השכבות החלשות שכספן יקר להן.

נותרה קדימה. מפלגה זו נטלה את הנכונות לבצע פשרה טריטוריאלית מתונה (כלומר לא לחזור לגבולות 67 ולא להישאר בכל שטחי יו''ש) והיא עדיין נחשבת ביטחוניסטית מאוד. לעומת זאת, הגישה החברתית-כלכלית שלה תהיה ודאי קרובה הרבה יותר לזו של הליכוד מאשר לזו של העבודה. במובן הזה היא מפלגת מרכז לכל דבר ועניין.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שהיה הוא שיהיה [חדש]
אלעד   יום ה', 01/12/2005 שעה 4:48
בתגובה לאורי קציר
ש''ס וסקרים זה לא הולך טוב

במדגם האחרון בבחירות 2003 ש''ס קיבלה 7
מדובר על הסקר המקיף ביותר וגם הוא לא חזה את בוחרי ש''ס
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

מה שהיה הוא שיהיה [חדש]
אלעד   יום ג', 24/01/2006 שעה 19:11
בתגובה לאלעד
שלום,

לאחר בחירתו של ביבי לראשות הליכוד
ולאור הצהרותיו האחרונות בכנס הרצליה 2006
אני חוזר בי מההערכה שכתבתי.

תודה, אלעד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
ערן עסיס   יום ד', 30/11/2005 שעה 21:13
החידוש הגדול של מפלגת קדימה מחד ושל עמיר פרץ מאידך הוא הדהיית המחלוקת הקשה שבין ימין ושמאל בישראל בהקשר הבטחוני. במקום שבו היו בעבר שני מחנות, בעלי אידיאולוגיה ברורה ומובחנת אשר היה לה ביטוי מדיני - נותר היום קונצנזוס עמום, שגם פחות מטריד את תושבי המדינה.

מוזר לנסח את זה ככה, אבל זה כנראה נכון: פעם הייתה בישראל מחלוקת קשה מאוד, כיצד להתמודד עם תוצאות מלחמת ששת הימים - האם לוותר על השטחים שנכבשו, או להיאחז בהם. הצד השמאלי אחז בדעה שיש לוותר עליהם תוך הידברות עם הפלסטינאים, ואילו הצד הימני סבר שיש לחזק את האחיזה הישראלית בשטחים ולהתייחס לפלסטינים בדרכים אחרות.

בשנים האחרונות פרצה מלחמת טרור, וצרות 67 נשכחו. כעת ישנו קונצנזוס טבעי המורה כיצד להתמודד עם הפלסטינים ועם השטחים - יש לסגת ולהתרחק מהם, תוך פינוי חלק מן ההתנחלויות. בשולי המפה הפוליטית נותרו ימין ושמאל כהגדרתם הישנה, האוחזים עדיין בגישות של המחנות הניצים מלפני מלחמת הטרור.

מפלגות המרכז (קדימה, עבודה, שינוי, ש''ס, חלקים בליכוד) מצטרפות לקונצנזוס המדיני בטחוני, המתבטא כיום בדרכו של אריאל שרון. המתח בין המפלגות מתבטא בעיקר באספקטים אחרים: דת ומדינה, כלכלה וחברה וכו'. מפלגתו של שרון מתייחדת בכך שהיא לא עוסקת בנושאי הצד האלו, והיא רוכבת רק על הקונצנזוס המדיני-בטחוני, ולדעתי העתיד הצפוי לה הוא כמשך הקונצנזוס הזה.

אינני מבין מדוע אתה מתעקש במאמר להתייחס לזרמים האנכרוניסטיים המכנים את עצמם ימין ושמאל? לפי מיטב הבנתי, אידיאולוגיה ימנית או שמאלית היא נחלתם של כרבע מהבוחרים. כל היתר נמצאים בקונצנזוס המדיני-בטחוני, ורובם גם הפסיקו להתעניין בו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
אלעד   יום ה', 01/12/2005 שעה 4:45
בתגובה לערן עסיס
אורי וערן

אתם מתעלמים מחלק חשוב בהערכה שלי
היא מבוססת על האופציה להעמיד מועמד ימין אמיתי בראשות הליכוד
אם לא יקרה כך ובראשות הליכוד יעמוד ביבי\מופז\סילבן באמת זו תהייה הדהיה של המחלוקת הקלאסית בין ימין לשמאל
במקרה כזה כל ההערכה שלי אינה עומדת ואני לא חושב שמישהו מסוגל להעריך מה יהיה

אורי - מה ההבדל בין הצהרות שרון לשאיפות של מרצ?
ערן - אני שולל את ההנחה שלך שאין יותר מחלוקת בין ימין לשמאל
מי שהרים את ידו בעד תוכנית ההתנתקות הוא שמאל ומייצג את רצון בוחריו
אני לא חושב ש 26 חברי הכנסת של הליכוד שהרימו את ידם בעד החוק פעלו לפי רצון בוחריהם (משאל המתפקדים) ולכן הם גם בחרו לברוח מהם כעת
אם היו פועלים לפי רצון בוחריהם היה רוב של 68 ידיים נגד התוכנית
כמו שכתבתי בתחילת דבריי בתגובתי הראשונה, אין לדעת מה יחליט הבוחר חשוב רק להגיש לו עמדות ברורות

בשום כנסת מאז 77 לא היה לשמאל רוב בבוחרים אבל היה לשמאל כן רוב תמיד בעורכי העיתונים מגישי וכתבי החדשות מערכת המשפט והפרקליטות

שוב - אם לא יעמוד מועמד ימין (כזה שהרים את ידו נגד החוק) בראשות הליכוד כל ההערכה שלי מתפוגגת.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר הוא שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
ערן עסיס   יום ה', 01/12/2005 שעה 15:49
בתגובה לאלעד
גם אם יעמוד בני בגין בראשות הליכוד, הוא לא יזכה לתמיכה ציבורית רחבה מצד הציבור שאתה מכנה 'ימין'.

אני חושב ששני הצדדים האידיאולוגיים (ימין ושמאל) יתגלו כקטני אמונה בהקשר לאידיאולוגיה המדינית שלהם, ויתפשרו על המרכז הקונצנזואלי מתוך יאוש וחוסר אונים.

לדעתי גם אחוז ההשתתפות בבחירות הקרובות עתיד לרדת במשהו, בגלל ריפיון האידיאולוגיות.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
אורי קציר   יום ה', 01/12/2005 שעה 22:46
בתגובה לאלעד
אתר אישי
אלעד, אתה שבוי בקונספציה שאבד עליה הכלח עוד לפני הסכם אוסלו. הרוב המוחלט של בוחרי הליכוד תומך בפשרה טריטוריאלית כלשהי, על בסיס דמוגרפי וביטחוני. אנשים כרוני מילוא, מאיר שטרית ואחרים אמרו זאת כבר לפני 15 שנה ויותר. הם לא אמרו זאת בחלל ריק. אחד, מנחם בגין, היה האיש שקבע את תקדים פינויו של שטח כבוש במסגרת הסכם שלום ותמורת נורמליזציה, ביטחון וגיבוי בינלאומי. ככל הידוע לי, בגין לא היה איש שמאל מימיו. אחד אחר, אריאל שרון, ממייסדי הליכוד ב-‏1973, התמודד עוד ב-‏1977 ברשימה בשם ''שלומציון'' (שלאחר מכן שבה והתמזגה בליכוד) בה צידד בפשרה טריטוריאלית.

אם אתה סבור ש''הליכוד האמיתי'' מתנגד לפשרה כזן, כנראה אינך מכיר את ההתפתחויות שחלו כאן בשלושים השנים האחרונות. ב-ג-ל-ל שהליכוד החזיר שטחים פרשה ממנו קבוצה קטנה והקימה את ''התחייה''. לימים עברה קבוטצה זו גלגולים, צירפה אליה גורמים מגוש אמונים, מהמפד''ל וממשיחיים בימין המשיחי והפכה לקבוצה הרדיקלית ביותר הפועלת כיום - והיא הרבה ימינה מהליכוד.

אותו ''ליכוד אמיתי'' שעליו אתה מדבר אינו כולל, ככל הנראה, גם טיפוסים מסוגם של שאול מופז, סילבן שלום, מיקי איתן (שחתם כבר לפני עשר שנים על הסכם ביילין-איתן המכיר במדינה פלסטינית בשטחים שיפונו) וגם, כן כן, בנימין נתניהו. אותו נתניהו שפינה את חברון ונשא ונתן - באמצעות רון לאודר - עם חאפז אסד על פינוי הגולן.

''הליכוד האמיתי'' אינו אלא מנטרה, אלעד. אידיאת המכסימום של ארץ ישראל השלמה חלפה זה מכבר מהעולם ואלה שסייעו בכך היו בגין ואנשיו עוד הרבה לפני שרון. אותם אנשים שאינך מחשיב כחלק מ''הליכוד האמיתי'' נבחרו על ידי לא מעט ליכודניקים בעלי השקפת עולם ניצית - כולל אולמרט, לבני ושאר אנשים שלשיטתך הם כנראה שמאלנים חסרי תקנה. ובכן, האם אותם אנשי ''הליכוד האמיתי'' בחרו מרצון חבורת שמאלנים בידעם שהם כאלה? הרי גם אתה לא תהיה סבור שזה רציני.

ולשאלתך לגבי שרון ומרצ: יש הבדל עצום. מרצ היא מפלגה סוציאליסטית, אף כי ככל הנראה רק האספקט המדיני מסמן את אצלך את קו ההפרדה. שרון הוא הרבה דברים, אבל סוציאליסט הוא לא. ברמה המדינית, מרצ דוגלת בנסיגה לקווי 1967 במסגרת הסכם. שרון מתנגד לכך בכל תוקף ותומך בפינוי מרבית השטחים המושבים בצפיפות בפלסטינים כשבידי ישראל יישארו גושי התיישבות יהודיים, כולל מה שנקרא ''עוטף ירושלים'' (מעלה אדומים, גבעון החדשה, גבעת זאב וכדומה). מבחינת מרצ אין תחליף להסדר דו-צדדי, ואילו שרון מדבר על הסדר שישתלב בסיום הסכסוך הכולל עם מדינות ערב כשפינוי רצועת עזה (שממילא לא הייתה מעולם לישראל כוונה להחזיקה לטווח ארוך) הוא צעד שאמור להתניע לחץ בינלאומי על הפלסטינים להגיע עימו להסדר מרצון. בקיצור, יש לא מעט הבדלים.

אבל כל אלה לא ישנו מבחינתך דבר אם לא תנטוש את ההנחה שהמפלגות מחולקות לשמאל ולימין ותו לא. החלוקה הזו התפוגגה כבר בראשית שנות התשעים והיא אינה קיימת עוד. הקמתה של ''קדימה'' רק נותנת גושפנקא למצב שקיים כבר שנים ארוכות ממילא.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
אלעד   יום ו', 02/12/2005 שעה 21:04
בתגובה לאורי קציר
אורי, אני נהנה לקרוא את הניתוחים שלך ואני מוצא בזה ויכוח ענייני והחלפת דעות בצורה מכובדת, בהצלחה בהמשך!

יכול להיות שאני לא מסביר את עצמי טוב כל כך למרות שזה כתוב בכל אחת מתגובותי

אני מדבר על הבוחר! האזרח ששם את הפתק בקלפי ביום הבחירות, אני מתעלם לחלוטין מסקרים ואני לא משרטט את מצעי המפלגות לפי תנודותיהם של הח''כים

מאיר שטרית או רוני מילוא לא מייצגים את הליכוד ועד כמה שזכור לי רוני מילוא נבחר במקום לא ריאלי לחלוטין בבחירות הפנימיות שנערכות בקרב חברי מרכז הליכוד.

שלומציון קיבלה 2 מנדטים? אולי לא נתייחס לזה?

אריאל שרון פנה לבוחריו בבחירות הקודמות עם מסר ברור וחד ''דין נצרים כדין תל אביב'' הוא פנה לימין כדי לקבל את תמיכתו בעוד שיריבו ממפלגת העבודה מצנע הצהיר שהוא מתכוון לצאת מנצרים ופנה לשמאל

התוצאות ברורות והם כאן לפנינו, ימין ושמאל והימין נבחר.
זו לא שאלה מה אני סבור או לא זה הוכח שבוחרי הליכוד הם לא בעד שום פשרות כמו שהוכח בוודאות במשאל המתפקדים.

שרון ברח ממשאל עם רק מהסיבה שהוא ידע את התוצאה שתהייה לרעתו.

רוב הציבור היהודי בארץ ישראל תומך להערכתי, בהחלת הריבונות של מדינת ישראל על כל שטחי יש''ע וזו פעם ראשונה שהנחה זו עומדת למבחן הבוחר.

אם יעמוד מנהיג מפלגת השמאל אריאל שרון ויצהיר בצורה הכי ברורה שהוא הולך לנתק אותנו מחבלי המולדת ולהקים פה מדינה דו לאומית ומולו יעמוד מנהיג אמוני שיצהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את הכוונה להחיל את הריבונות על כל שטחי יש''ע, להפרע מהסכמי אוסלו ולהציע חינוך ע''פ מורשת ישראל אני חושב שעם ישראל יבחר בדרך היהודית (שאינה דתית לאו דווקא) ולא בדרך השמאל.

התייחסויות נוספות לתגובתך:
1. לדעתי אין הבדל בין מרצ לקדימה מבחינה מדינית אבל אני משוכנע שיועצי התקשורת של אריק יעשו הכל כדי לטשטש עובדה זו.

2. אהוד אולמרט נבחר בין חברי המרכז למקום ה35
ציפי לבני נבחרה אמנם במקום גבוה אבל הצהרותיה בתחום המדיני היו רחוקות ממה שהם היום והיא אפילו חתמה על מכתב שבו היא מתחייבת לא להרים את ידה בעד שום ויתור ורק כך היא נבחרה בין חברי המרכז
אנשים אלו אף פעם לא העמידו את עצמם מול הבוחר והם בחרו לברוח בהזדמנות הראשונה שהבוחר התקרב אליהם...

הליכוד האמיתי, הוא קודם כל בוחריו ומתפקדיו ולא חברי הכנסת שנבחרו על ידו.

אולי כשיעבירו את בחירת חברי הכנסת לכלל מתפקדי הליכוד, נראה פנים חדשות שישקפו יותר את מצע הליכוד ודרכו החברתית והמדינית.

שבת שלום, אלעד.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
אורי קציר   יום ו', 02/12/2005 שעה 23:19
בתגובה לאלעד
אתר אישי
אלעד, זה לא משנה. יצחק שמיר דורג במקום ה-‏120 ברשימה והוא בוודאי מייצתג את הליכוד - קל וחומר מי שמעליו.

אשר למשאל המתפקדים: כדאי להבין שהליכוד לא נבחר כדי להחליט בעצמו מה טוב למדינה. לשם כך יש ראש ממשלה. משאל מתפקדים פנים-מפלגתי אינו מנגנון שנועד לנהל מדינה אלא כדי למסד ויכוח בתוך מפלגה. וכל זמן שלא תפנים שמפלגה ומדינה הן שתי ישויות שונות לחלוטין, שאינן קשורות זו בזו, לא תבין לעולם מדוע הצעד של שרון היה לגיטימי. אני מבין שאינך מסכים עימו, אבל אי-הסכמתך אינה הופכת את צעדיו ללגיטימיים פחות.

אם סבורים הבוחרים ששרון רימה אותם כשנטש את דרכו הנצית ופנה לאפיק פשרני יותר, זכותם להפילו בבחירות הכלליות. נמתין ונראה מה יקרה. מצד שני, כאמור, אי אפשר לטעון שעל שרון להתחשב רק בניצים שבתוך מפלגתו. לצורך העניין, דעתו של עוזי לנדאו אינה חשובה יותר מדעתו של אהוד אולמרט ודעתה של לימור לבנת אינה נעלה על זו של ציפי ליבני. אינני מבין מדוע אתה שבור שאלה הוא אמור להיות קשוב ולאחרים לא.

הנחתך שרוב הציבור הידוי תומך בהחלת הריבונות על השטחים שגויה מיסודה. לו זה היה המצב היו פוליטיקאינו היקרים, תאבי הפופולריות והרייטינג, ממהרים להחיל ריבונות זו זה מכבר. והיו להם מספיק הזדמנויות לכך, כולל הקואליציה הימנית ביותר בתולדות המדינה בראשית שנות התשעים, שכללה את שמיר, יובל נאמן ורחבעם זאבי. אבל לא שמיר, לא בגין לפניו ולא נתניהו ושרון אחריו עשו כן.

מדוע? לא משום שכולם היו בוגדים, אלא משום שהבינו שבניגוד להצהרותיהם המוקדמות צעד זה אינו אפשרי. אי אפשר לספח מיליוני ערבים במחי החלטת כנסת בלא להעניק להם זכויות אזרחיות שוות (ובכך להביא מיידית לקיצו של הרוב היהודי בארץ ישראל). אי אפשר לבצע פעולה כזו בהתעלמות מוחלטת מהחלטה בינלאומית (שמקובלת גם על ישראל) ולפיה אמורה לקום מדינה ערבית בשטחים הללו.

אשר לאותו ''הליכוד האמיתי'': רד מזה, אלעד. הליכוד ההיסטורי נעלם כבר מזמן. רובו הבין שפשרה טריטוריאלית היא בלתי נמנעת. אתה רואה את זה עכשיו כשכמעט שני שלישים ממנו עוזבים אותו לטובת שרון (הרוב) והעבודה היונית של עמיר פרץ (המיעוט). כמו שאמרתי, למעלה ממחצית מאלה שנותרו בו תומכים אף הם בפשרה טריטוריאלית. נותרו הפייגלינים וזהו זה. והם, תסלח לי, אינם שייכים רעיונית לליכוד אלא משתמשים בו כפלטפורמה פוליטית (ואף מצהירים על כך בגלוי). בגין וז'בוטינקי ודאי מתהפכים בקברם כשהם רואים כיצד חדר הלקאריקליזם הפייגליני אל התנועה הליברלית והלאומית שהקימו.

אגב, יש בדבריך סתירה פנימית: אם אותו ''הליכוד האמיתי'' הוא מתפקדיו ובוחריו, כי אז מדוע הוא בכלל טורח להתמודד לכנסת? הרי החל''כים שלו, כדבריך, אינם חשובים כלל. ובכן, הם חשובים מאוד. ורובם המכריע הביעו דיעות יוניות יותר מאלה שלך הרבה לפני החבירות האחרונות.

אבל מעל לכל, אלעד, מתברר שיש אנשים שיכולים לעמוד יום אחד ולהודות בטעותם. במשך שלושים שנה סבר שרון שיישוב השטחים ביהודים הוא הוא שיעניק לנו את האפשרות לספחם יום אחד. לקח זמן, אבל גם הוא הבין שזה פשוט לא הולך. את האוכלוסיה הלא-יהודית שם אי אפשר לגרש מבלי להסתבך במלחמה פנימית אצלנו, שלא לדבר על מלחמה אזורית כוללת ונידוי בינלאומי מוחלט. מבחינתך אולי אפשר לטמון ראש בחול ולומר משהו בסגנון ''שום דבר לא מעניין אותי יותר מהצדק המוחלט שלי'', אבל אנחנו לא עם לבדד ישכון. ואם אתה רוצה לדעת מה קורה כשמנסים להיות צודקים ולהתעלם מהחוכמה - ראה מה קרה למורדים בליכוד.

שורה תחתונה, אלעד: אם אתה באמת סבור שהכל הכל שטחי מולדת ואין להתקפל מהם מילימטר, הליכוד אינו המקום שבו תמצא מקלט פוליטי. במקומך, הייתי מחפש מחדש באזור האיחוד הלאומי. אפילו ''ישראל ביתנו'' של ליברמן מדברת על חילופי שטחים על בסיס דמוגרפי, כך שזה אולי הדבר היחיד שנשאר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
עידו   יום ג', 06/12/2005 שעה 13:24
בתגובה לאלעד
ואני, במחילה מכבודכם, מתקומם על החלוקה: דרך ''יהודית'' לעומת דרך ''השמאל''. שימוש כזה בשפה חושף את דעתו הבסיסית של הכותב, שכל מי שאינו מסכים עם מה שהכותב מגדיר כדרך ''יהודית'' הוא אינו יהודי.
אני יהודי! לא אתה ושכמותך תחליטו על זה!
וכיהודי, אני לא חייב בשמירת שבת, כשרות או ארץ ישראל השלמה. אני יהודי כי נולדתי כזה, דבר לא יכול לשנות זאת (לפעמים לצערי, במיוחד כאשר אני קורא על ביריונות יהודית ביו''ש)

בעצם, המרחק קצר מאוד בין הגדרה כלא יהודי, משמע בוגד ואז ללא שום בעיה ניתן לירות שלוש יריות בגב.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
אלעד   יום ד', 07/12/2005 שעה 21:00
בתגובה לעידו
זה לא אני אמרתי
זה ציטוט מדוייק של פרס לאחר הפסדו לליכוד ב96

היהודים ניצחו את הישראלים (כה אמר שמעון)

יש לך טענות? תבקש ממנו הסבר.

אגב, כיהודי אתה חייב בשמירת שבת אבל אתה בחרת שלא...
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית [חדש]
אורי קציר   יום ד', 07/12/2005 שעה 21:11
בתגובה לאלעד
אתר אישי
אלעד, אם כבר בציטוטים עסקינן, האם תוכל להביא הוכחה לדברים אלה שאתה טוען ששמעון פרס אמרם? קישור, תמונה, משהו?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
אלעד   יום ה', 08/12/2005 שעה 4:21
בתגובה לאורי קציר
ראיון של שמעון פרס לאחר הבחירות ב96 לעיתון הארץ
בתור דובר לשעבר וודאי יש לך גישה לארכיון הארץ שם תוכל לקבל את המקור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
אורי קציר   יום ה', 08/12/2005 שעה 6:38
בתגובה לאלעד
אתר אישי
לא, אלעד, זה לא עובד כך. אני לא צריך להוכיח את הטענות שלך. מי שצריך להוכיח אותן הוא אתה בכבודך ובעצמך. ואם אתה רוצה לעשות כן, אתה הוא זה שצריך לגשת לארכיון הארץ. קל מאוד לשלוח אחרים לחפש טקסט עיתונאי שלא ברור אם הוא קיים בכלל. אבל מאחר ואתה הוא הטוען, אנא דאג להביאו.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
אלעד   יום ה', 08/12/2005 שעה 15:20
בתגובה לאורי קציר
רק ביקשתי את עזרתך
אני קראתי את זה כשזה התפרסם
אחר-כך זה קיבל חיזוק והופיע בכמה מאמרים שעסקו בניתוח המצב בישראל
בביקורי הבא בארץ אני אגש לבית אריאלה להוציא את המקור
אלעד
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני מתפלא [חדש]
אליצור סגל   שבת, 10/12/2005 שעה 21:54
בתגובה לאלעד
לק''י
התפניתי לרגע מהמרוץ לראשות הליכוד כדי לראות מה קורה פה.
אני מתפלא לראות עד כמה התאור של מנהיגות יהודית מנותק מהמציאות וזה למרות הקישור לאתר מנהיגות יהודית.
מסמכי היסוד כאן
ניתן לקרוא ולראות לבד.
באשר לדיל פוליטי - איננו עושים כזה. אנו רצים על ראשות הליכוד וראשות הממשלה. לא יהיה דיל, לא בסיבוב הראשון ואפילו לא בסיבוב השני.
גם אם הדבר יפגע במועמדים שלנו לכנסת.
מדוע? זה סיפור ארוך למדי - אולי אחרי המרוץ אתפנה לכך
הערת אגב, את המאמר הקודם באתר כיבוש המלכות דאגתי שראשי מנהיגות יהודית יקראו.
אליצור סגל
עורך אתר מנהיגות יהודית
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

עוד הערה [חדש]
אליצור סגל   שבת, 10/12/2005 שעה 22:16
בתגובה לאליצור סגל
לק''י
עוזי לנדאו פרש מהמרוץ לאחר שהתברר שמשה פייגלין עובר אותו והולך ומרכז סביבו את המחנה הכתום.
כרגע מספר שתיים במרוץ הוא מופז אבל הוא מרגיש היטב שאנו נושפים בערפו וזו הסיבה לאובדן העשתונות האחרון שלו.
יש לנו שבוע כדי להשאיר את מופז מאחור במרוץ ולהתיצב מול נתניהו לסיבוב השני.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

אני מתפלא [חדש]
אורי קציר   יום א', 11/12/2005 שעה 1:34
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
ומה הייתה תגובת ראשי התנועה, אליצור?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה [חדש]
אליצור סגל   יום א', 11/12/2005 שעה 8:03
בתגובה לאורי קציר
לק''י
א- מי אתה? (יעצתי להם לקרוא מאמרים נוספים בבלוג כדי לדעת)
ב - לא משנה בכלל מה נאמר או נעשה או נכתוב זה יחלוף מעליך. נו מילא, עוד אלפיים שנה יקום אפיפיור שמאלני שיוציא נוסטרא אטטא חדשה שתזכה את היהודים מרצח רבין ויחשוב לעצמו שהוא עושה לנו טובה גדולה בכך.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה [חדש]
אורי קציר   יום א', 11/12/2005 שעה 10:15
בתגובה לאליצור סגל
אתר אישי
נו, טוב, אז לא נסכים בינינו על העקרונות הפוליטיים, אולי גם הערכיים. עדיין, אתה יכול לנצל את הבימה הזו ולכתוב כאן את דעותיך. אם תרצה לפרסם כאן מאמר המציג את עקרונות פעילותכם, אתה מוזמן לעשות כן.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

תגובה [חדש]
אליצור סגל   יום א', 11/12/2005 שעה 11:36
בתגובה לאורי קציר
לק''י
אני מקוה שנשאר ידידים וירטואליים גם אחרי הבחירות.
בנתיים שאול ריצפז ברח כאשר התברר לו שאנו עקפנו אותו בסיבוב.
יש לנו שבוע כדי להתיצב מול נתניהו לסיבוב שני.
אליצור
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
בני   יום ו', 16/12/2005 שעה 22:15
בתגובה לאלעד
ציטוט זה נמצא גם בספר ''ארץ אחרת''/דניאל בן-סימון. למיטב זכרוני הוא פותח את הספר כמין ''מוטו''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
אלעד   יום ב', 19/12/2005 שעה 21:12
בתגובה לבני
שלום בני, אתה יכול בבקשה להשיג צילום של זה?
אורי - צילום מהספר הזה מספיק בשבילך?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
בני   יום ג', 20/12/2005 שעה 0:43
בתגובה לאלעד
מצטער. השאלתי את הספר.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
בני   יום ג', 20/12/2005 שעה 1:02
בתגובה לבני
הרעיון של ''יהודים'' כנגד ''ישראלים'', הראשונים הם הימין, כולל הדתיים, שרוצים לכונן כאן מהדורה חדשה של קהילה יהודית, ואילו ''הישראלים'' הם בד''כ אנשי השמאל, שרוצים לכונן כאן מדינה (להבדיל מקהילה דתית), נמצא בספר
''החשבון הלאומי''/בועז עברון. הספר יצא ב - 1988 פלוס-מינוס, כשמונה שנים לפני הראיון הנזכר של פרס ל''הארץ''.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
אורי קציר   יום ג', 20/12/2005 שעה 10:03
בתגובה לבני
אתר אישי
האם זה ציטוט של מישהו או אמירה של בועז עברון בגוף הספר?
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

היהודים ניצחו את הישראלים [חדש]
בני   יום ג', 20/12/2005 שעה 14:24
בתגובה לאורי קציר
''החשבון הלאומי'' של בועז עברון הוא ספר של כמה מאות עמודים.
הרעיון של ''יהודים'' הפועלים כאילו ישראל היא מעין המשך הקהילות הדתיות בגולה, בלבוש אחר, מצד אחד, ו''ישראלים'', הפועלים להקים כאן מדינה (להבדיל מקהילה דתית), מצד שני, הוא הרעיון המרכזי בספר.
לפי ספר זה, ה''יהודים'' וה''ישראלים'' הם שני הכוחות העיקריים בחברה הישראלית. ה''יהודים'' הם בעיקר החלק השמרני והמסורתי בין יהודי ישראל: דתיים, עדות המזרח ורוב הימין.
יש בספר גם כמה רעיונות ''כנעניים'', של השתלבות במרחב של המזרח התיכון. פירושים מקוריים של ההיסטוריה היהודית ועוד.
אם פרס קרא או לא קרא את הספר - אין לי מושג.
בכל אופן זכור לי מהספר ''ארץ אחרת'' של דניאל בן-סימון, שאמר משפט ולפיו ''היהודים ניצחו את הישראלים'', אחרי בחירות 96.
[הגב על תגובה זו]   [קישור ישיר לתגובה זו]            

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©