היום שאחרי המפץ
יום א', 27/11/2005 שעה 0:34
השתלטות עמיר פרץ על העבודה ופרישתו של אריאל שרון מהליכוד משרטטים בישראל מפת תבליט פוליטית חדשה. מהלכי הקרב הנרקמים על גבי מפה זו עתידים לייצר את מערכת הבחירות המרתקת ביותר שנראתה כאן מזה זמן רב. מעבר ללמערכת השוקקת של פעילות אלקטורלית וסקרי דעת קהל, אנו מבקשים לבדוק כאן כמה תרחישים סבירים לגבי היום שאחרי הבחירות הללו. ב-‏29 במרץ נבדוק את עצמנו ונראה איפה טעינו, אם בכלל. גבירותי ורבותי, ברוך בואכם לעידן הבלוגים של הפוליטיקה הישראלית
המהומה בעיצומה. ענני האבק שהתאבכו בעקבות המפץ הפוליטי הכפול טרם שקעו. אפס, ברור כבר עתה שהבחירות הקרובות תהיינה המרתקות ביותר מאז 1996, ולמעשה גם המחדשות ביותר מבחינת הגופים הנוטלים בהן חלק. מאחר ואנו מצויים עתה ארבעה חודשים בדיוק לפני שעת האפס, דומה כי זוהי העת לנסות ולאבחן כמה מהמאפיינים היותר בולטים שלהן. האחריות – עלי. אחרי הבחירות אתם מוזמנים לבוא עמנו חשבון.

אריאל שרון. יעדיף קואליציה עם הליכוד כדי לרסן את התנגדותו האפשרית לתהליך המדיני?

קדנציה גורלית ל''קדימה''. מפלגת ''קדימה'' תמשיך אולי לשרוד גם לאחר הקדנציה הפרלמנטרית באה. אפס, כבר עתה ברור כי הדחיפות שבהקמתה נובעת בעיקר משאיפתו של אריאל שרון להביא ליצירת היערכות פוליטית שמנה יצא לקרב הבקעה מדיני. אם נתחיל מהסוף, מהלך זה כולל את נסיגת ישראל ממרבית האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. אמנם שרון שב ומצהיר כי לא תהיה התנתקות שנייה, אבל צריך להתייחס לדברים אלה בהקשר הרחב: נסיגה חד-צדדית אולי לא תהיה, אבל נסיגה בהסכם תהיה גם תהיה. שרון מעריך שבקדנציה הקרובה יהיה קל לו יותר להגיע למצב כזה, משום שלאחר שהוכיח את רצינות כוונותיו בביצוע הנקי של ההתנתקות תתמוך הקהילה הבינלאומית בהפעלת לחץ על אבו מאזן לבצע צעדים רציניים מצידו. אלמלא היה שרון מעריך שללחץ כזה יש סיכוי לפעול (כלומר, שהפלסטינים יאלצו להוכיח את רצינות כוונותיהם באמצעות מחוות משלהם נוסח ניטרול פעילותם של ארגוני הטרור), לא היה טורח לפרוש מן הליכוד. אילו הייתי בעל נטיות קונספירטיביות, אף הייתי מרחיק לכת וקובע שבעניין זה יש לשרון הסכמה שקטה לא רק עם ג'ורג' וו. בוש, אלא גם עם נשיא רוסיה ומנהיגי האיחוד האירופי.

לפיכך, ''קדימה'' היא היא המפלגה האמורה להבטיח את התממשות התרחיש הזה. זה חייב להתקיים עוד במהלך הקדנציה הנוכחית, משום שלאחריה ייסגר חלון ההזדמנויות הנדיר הזה. וושינגטון אולי תצדד בכל תהליך מדיני שנעשה על בסיס הסכמה דו-צדדית (והיא תעשה זאת ללא קשר לזהות הנשיא המכהן), אבל אין לדעת עד כמה יתערער מאזן הכוחות העדין ברשות הפלסטינית ואם אבו מאזן או יורשו (ככל הנראה מרואן ברגותי) לא יהיו נתונים לחסדי כוחות פוליטיים מבוססים דוגמת החמאס.

הקואליציה האידיאלית מבחינת שרון. החיבור הטבעי של ''קדימה'' מבחינה מדינית הוא עם העבודה. לשתי המפלגות הללו יש אג'נדה מדינית דומה מאוד, אם כי הביטויים שלה הם שונים וראשיהן מבקשים למצב את עצמם במרכז ובשמאל, בהתאמה. לפיכך, יש להניח שבמידה ובסיום הבחירות נראה שלוש מפלגות בעלות גודל דומה, פחות או יותר, זו תהיה קואליציה טבעית.

אבל בכך יפנו העבודה ו''קדימה'' את הבימה לאופוזיציה קולנית מימין ויאפשרו לליכוד לשוב ולהנהיג את הימין האידיאולוגי. עמדה זו, שאריאל שרון דאג לנטרל את מפלגתו ממנה בשלוש השנים האחרונות, עלולה להביא על ממשלת שמאל-מרכז את אותה הדינמיקה שיפיינה את הגוש החוסם שהקים יצחק רבין ב-‏1992. מייד לאחר שחתם על הסכמי אוסלו נוכח רבין שהגוש הזה לא זו בלבד שאינו מאפשר לו לתמרן מדינית באופן נטול דאגות, אלא שהוא אף מביא, כתגובת נגד, להתגבשות ימין אידיאולוגי מוצק ורעשני. בליכוד דהיום יש, אמנם, לא מעט אנשים שלמדו את לקחי מסע ההסתה שהביא לרצח רבין, אבל ספק אם הפעילים המתלהמים של התנועה הזו ושל הגורמים המשיחיים והפסאודו-משיחיים שמימין לה יטרחו להרהר בכך כשיצאו למלחמה למניעת פינוים של ישובים יהודים מבודדים בשומרון ובאזור הר חברון.

עמיר פרץ. באג'נדה המדינית של שדרון הוא יתמוך בכל מקרה

בהנחה שהליכוד לא ירכיב את הממשלה הבאה, הרי שבכל הנוגע לשרון, הדרך היעילה ביותר לנטרל את התנגדות מפלגתו-לשעבר היא צירופה לממשלת מרכז-ימין בהנהגתו. בידי שרון יהיה עתה שוט יעיל למדי: אם יסרב הליכוד (ולעניין זה, ברור שמבחינת שרון עדיפים מנהיגים פרגמאטיים מסוגם של שלום ומופז על פני קיצוני דוגמת עוזי לנדאו, למשל) לקבל את קווי המיתאר של מדיניותו, יאיים שרון, הוא יוכל בכל עת לצרף אליו את העבודה שבאופוזיציה. זו, מצידה, תתמוך בכל מצב בצעדי נסיגה מהשטחים – בין אם תהיה בממשלה ובין אם מחוצה לה. מבחינת שרון, לפחות, הסיכון קטן מאוד: אנשי מפלגתו לא יפרשו ממנה משום שאחד מיסודות הקמתה הוא נטישת מדיניות ה''אף שעל''. ולמי שרוצה להגדיר זאת אחרת אפשר לומר: אם יסתדרו הענייני כך, הרי שמבחינה פרלמנטרית מצבו של שרון יהיה שומה לזה שבו פעל מנחם בגין ב-‏1978 כשהביא לאישור הכנסת את הסכם המסגרת לשלום עם מצרים שהשיג בפסגת קמפ דייוויד.

הנושא המדיני יכריע שוב. הגדלת הפערים הכלכליים באוכלוסיית הבוחרים, כמו גם בחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה, הביאו למה שנראה כשינוי בסדר היום הלאומי. הטרנד הפוליטי הנוכחי הוא ''להיות חברתי''. מאחר ואין מחלוקת על כך שהאג'נדה החברתית של פרץ היא אותנטית (כלומר, שהיא לא נולדה בשבוע שעבר כתוצאה מכדאיות תקשורתית או פוליטית) ומאחר וסקרי דעת הקהל איבחנו שלראשונה מזה עשרות שנים עשויים גם מצביעי ש''ס והליכוד לשלשל לקלפי פתקי ''אמת'', מנסים כולם להתחרות בו. מקובל להניח, אפוא, שמגמה זו נובעת מהערכה שסדר היום הביטחוני-מדיני לא ישחק עוד תפקיד מרכזי בהכרעת הבוחרים ושהצורך הדחוף לגבש מדיניות מוסכמת לצמצום הפערים הכלכליים בין השכבות יתפוס את מקומה.

הנחת המוצא הזו אינה נכונה. מפלגת ''קדימה'' פרשה מהליכוד בראש ובראשונה בשל הרצון של חבריה (שרובם המכריע נחשבים כמתונים מבחינה מדינית) להוביל סדר יום מדיני חדש. אין ביניהם כמעט אף אחד שהנושא החברתי היווה את השלד של פעילותו הפוליטית. מאיר שטרית, יעקב אדרי וזאב בוים ניהלו עיירות פיתוח אבל אצל חלקם זה היה בזמן ואילו האחר (אדרי) חסר כל רקורד סוציאלי בתקופת כהונתו כפרלמנטר. חיים רמון, שחוק הבריאות שיזם היווה את גולת הכותרת של פעילותו החברתית, אינו שייך בדיוק לאגף המיליטנטי בלובי החברתי; נהפוך הוא. אחרים ברשימה זו עשו קריירות ביטחוניות, עסקיות ופוליטיות אבל אינם מזוהים עם פעילות סוציאלית דווקא.

ובכן, מנוי וגמור שהעיקרון האידיאולוגי העומד בבסיס פעילותה של ''קדימה'' (מלבד הסיטואציה הפוליטית שהכתיבה את פרישתה) הוא מדיני. מאחר ומפלגה זו תהיה כנראה הציר שעליו תיסמך כל קואליציה, בין משמאל ובין מימין, הרי שבמרכז הקמפיין שלה תעמוד המשכיותו של תהליך קביעת גבולותיה ישראל בעתיד. השאלה אם ''מפת הדרכים'' היא בסיס מדיני שמן הראוי להשתית עליו נסיגות עתידיות משטחים ביהודה ובשומרון תהיה, מבחינה זו, רלוונטית לא פחות.

משה פייגלין. עשוי להשתחל לכנסת באמצעות דיל פנימי בליכוד. לאחר פרישת שרון ואנשיו, יתכן שמשקלו הסגולי בליכוד אף יגדל

ברור שהעבודה תנסה למשוך לכיוון שיכתיב עמיר פרץ, דהיינו מעורבות חברתית גוברת בשילוב עם נחרצות מדיניות יונית. ברור גם שהליכוד – בוודאי אם בראשו יעמדו נתניהו או לנדאו – ייאלץ למשוך ימינה כדי להבליט את ההבדלים בינו לבין ''קדימה'', אך לא במידה שתטשטש את ההבדלים בינו לבין ישראל ביתנו או המפלגה הדתית החדשה שתתבסס על המפד''ל. הבשורה החברתית של הליכוד היא אפס ואין לאחר שמפלגה זו תמכה בשנים האחרונות במדיניותו הכלכלית של שר האוצר נתניהו. לפיכך, שוב, האג'נדה המדינית תעמוד – עדיין – במרכז האג'נדה האלקטורלית.

הקצנה בליכוד. מתנגדי ליכוד מסורתיים נוהגים בימים אלה לסנוט במפלגה זו באומרם שהתפלגות ''קדימה'' נטלה ממנה את הפוליטיקאים היותר נחשבים שלה והותירה אותה עם ח''כים שלא בדיוק הצליחו להתבסס בתודעה הקולקטיבית כנקיי כפיים או כבעלי חוכמה יתרה. יתר על כן, מרכז הליכוד הוכתר לא אחת בתור הגוף הפוליטי השנוא ביותר במדינה ושערוריות השחיתות שנקשרו בו רבות מספור.

אבל במרכז הליכוד, אסור לשכוח, פועלת קבוצה חזקה וממושמעת של אנשי תנועת ''מנהיגות יהודית''. קבוצה זו דוגלת בשינוי אופייה של מדינת ישראל ובהפיכתה למעין תיאוקרטיה מודרנית שבמרכזה הקמתו של בית המקדש השלישי. מנהיגם, משה פייגלין, פקד אלפים מנאמניו לליכוד וגיבש סביבו קבוצת חברי מרכז של למעלה ממאה תומכים שיתרונם העיקרי בנכונותם למלא כגוש אחד אחר הוראותיו. פרישתם של שרון ואנשיו מהליכוד תגדיל את משקלם הסגולי של הפייגלינים הן בקרב המצביעים והן בקרב חברי המרכז. העובדה שלהנהגת המפלגה רצים ששה-שבעה מועמדים רק תהפוך אותם למצרך מבוקש יותר. כמעט בכל דיל פוליטי יש לכך משמעות מרחיקת לכת. אנחנו, יעביר פייגלין את המסר למבקשי סיועו, נצביע עבורך - אבל רק אם תדאג לכך ששניים-שלושה ממומלצי החוג שלנו ייכללו בהצבעה של אנשיך. לחלק מהמועמדים לראשות הליכוד אין שום בעיה לחלק הבטחות כאלה ביד רחבה.

בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד לכנסת ה-‏16 הגיע פייגלין למקום ה-‏40. בבחירות לכנסת זכה הליכוד ב-‏38 מנדטים. במלים אחרות, אלמלא פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מועמדותו מסיבות הקשורות להרשעה פלילית שספג, היו רק שתי התפטרויות של ח''כים מהליכוד עומדות בינו לבין כניסה לבית המחוקקים. וזה עוד בתקופה בה שרון, אולמרט, לבני, שטרית ונאמניהם היו עדיין פעילים מרכזיים בליכוד ובמוסדותיו.

משה קצב. פוליטיקאי זהיר ומפוכח שכמותו לא יחליף שנתיים בטוחות במשכן הנשיא בעתיד אפרורי ובלתי ידוע במשכן הכנסת

אחת הספקולציות היותר חביבות שצצו במהלך החודשים האחרונים מדברת על שאיפותיו של הנשיא משה קצב לממש את האהדה לה זכה במהלך כהונתו ולהתמודד על ראשות הליכוד. קצב הוא פוליטיקאי שהכריזמה קרובה אליו בערך באותה מידה בה קרובים אוהדי בית''ר ירושלים לקבל לחיק קבוצתם האהודה את כדורגלן סכנין עבאס סוואן. אבל את תבונתו הפוליטית ואת זהירותו המחושבת אי אפשר לקחת ממנו. עקב בצד אגודל התקדם הפוליטיקאי המתון הזה בדרכו הציבורית עד שהפך מועמד-שאין-שום-דבר-לומר-נגד-מועמדותו לנשיאות המדינה. ועתה, יש הטוענים שכמו יצחק נבון בשעתו, הוא מבקש להיבנות על תדמיתו הנקייה ועל המיאוס המתמיד מפוליטיקאי הצמרת בליכוד כדי לשוב אל מפלגתו ולהנהיג אותה.

ברם, כפי שכבר הסברנו, זהירותו של קצב לא תביא אותו להמר על הסוס הבעייתי הזה. גם הוא יודע שעמדותיו הנוכחיות רחוקות מאוד מאלה שמאפיינות את מרבית מתפקדי הליכוד. יתר על כן, ניתן להניח שאחרי חמש שנים בהן זנח את הפעילות הפוליטית הקבועה שלו כבר לא נהנה קצב מתמיכתן של דיוויזיות בוחרים. ובכל זאת, קצב מעדיף ללכת על בטוח (כלומר, לכהן עוד שנתיים בטוחות בתפקידו הנוכחי) מאשר לשוב אל העולם המופלא של הצעות לסדר, חילופי צעקות במליאה ונאומים בפני כיסאות שוממים.

מה יעשה שמעון פרס? שאלה מעניינת. פרס לא סובל את עמיר פרץ. החלטתו שלא לברך את מנצחו לאלתר עשתה לה כנפיים ונתפסה כביטוי של מרירות, אפילו של תיעוב, כלפי המנהיג המשופם. צריך לזכור שאפילו את יצחק רבין, אויבו הגדול משכבר הימים, בירך מייד לאחר שזה גבר עליו בפריימריז ב-‏1992. במשך שנים הסכים פרס לכהן תחת אנשים שגברו עליו בבחירות הפנימיות או שהצליחו לגרום לו שלא להתמודד (אהוד ברק, פואד בן אליעזר), גם אם לא סבל אותם במיוחד. אפשר להניח שתמיד עמדה בפניו האפשרות שיום אחד יצליח להחליפם. האם יעשה זאת גם עתה?

האמת? קשה להאמין. כמות ההשפלות שספג האיש הזה עולה בהרבה על כל מה שחטף פוליטיקאי אחר בדורנו. רבים הם אלה שאינם מבינים מדוע האיש שיוקרתו הבינלאומית בלתי ניתנת לערעור מסבך את עצמו פעם אחר פעם בהתמודדויות פוליטיות מסוג זה. כמה פעמים יוכל האיש הזה לראות את גבם של מי שאפילו הוא לעתים תופס כעסקנים פוליטיים ותו לא?

יתרונו העיקרי של שמעון פרס מבחינת אריאל שרון היה סיועו לגנרל הקשיש לזכות בלגיטימציה בינלאומית. זה עבד, אין מה לומר. ממנהיג שנוא ומשמץ הפך שרון ליקיר מדינות המערב, כולל מדינות שבהן נחשב בעבר כמעט כאויב (צרפת, למשל). יתרון זה קוזז ברובו על ידי הקמתה של מפלגת ''קדימה'', שמלכתחילה האוריינטציה המדינית שלה מתונה בהרבה מזו של שרון הישן. פרס, כך טרחו אנשי ''קדימה'' להדליף, אינו מעניק ערך מוסף של ממש למפלגה זו ולא יהיה זה אסון גדול אם יישאר מחוצה לה.

שמעון פרס. דיל פוליטי לבחירתו כיושב ראש הכנסת? ואולי נשיא המדינה ב-‏2007?

בנסיבות אלה אין זה פלא שמסביבתו של פרס הודלפו הרהורי הפרישה שלו. יתכן ואלה הרהורים אותנטיים. מצד שני, מי שרוצה לפרוש אינו זקוק להדלפת הרהוריו; הוא פשוט קם ועושה זאת (עיין ערך בני בגין, למשל). כלומר, יתכן בהחלט שמפרס יוצאת בשורת ''תחזיקו אותי''.

לו אני אריאל שרון הייתי אומר לשמעון פרס בערך כך: שמע, חבר, אני באמת חייב לך המון על מה שעשית בשבילי בתקופה בה היית שותפי לממשלת האחדות. אני מת להכניס אותך לממשלה שלי בתפקיד מרכזי, אבל אני לא בטוח שזה יהיה אפשרי עכשיו. אנשי הליכוד שאני רוצה למשוך אלי רואים בך בד אדום. לכן, המתן במטותא בסבלנות עד לאחר הבחירות ואז נראה מה אפשר לארגן עבורך. יו''ר הכנסת, למשל, יכול להיות רעיון טוב. חוץ מזה, בעוד שנתיים יתפנה כיסאו של משה קצב, ואז אני בטוח שלא תהיה בעיה להביא לבחירתך לנשיא המדינה. העבודה תתמוך בהתלהבות (עמיר פרץ ישמח להיפטר מנוכחותו של המנהיג הוותיק), אני אארגן לך את תמיכת ''קדימה'', שינוי ומרצ יבואו איתנו וגם הערבים לא יתנגדו. זה ייגמר בתשעים נגד שלושים לטובתך.

בדקנו את חוק יסוד הכנסת. נאמר שם כך: ''הכנסת תבחר מבין חבריה יושב ראש וסגנים ליושב ראש; עד לבחירות יושב ראש הכנסת, יכהן הוותיק שבחברי הכנסת, שאינו ראש הממשלה, ראש הממשלה הנבחר, שר או סגן שר, כיושב ראש הכנסת בפועל''. כלומר, כדי להיבחר לתפקיד יו''ר הכנסת יש צורך להיבחר לכנסת - ולפיכך יהיה על שמעון פרס להיכלל ברשימת העבודה לכנסת ה-‏17. דיל אפשרי בין פרס לפרץ יכול לכלול התחייבות של פרץ לפעול לדירוגו של פרס במקום השני ברשימה (משוריין או לא), ובתמורה לקבל התחייבות של פרס להעמיד את עצמו לבחירה לתפקיד יו''ר הכנסת מייד לכשהסיטואציה הפוליטית החדשה תאפשר זאת.

בעבר נחשבה כהונת יו''ר הכנסת לתפקיד נאה לסיום קריירה פוליטית. חלק מאלה שנבחרו לתפקיד זה היו פרלמנטרים ותיקים שסיכוייהם להגיה עוף ברמה המיניסטריאלית היו נמוכים. שבח וייס מהעבודה ודב שילנסקי מהליכוד הם דוגמאות טובות. אבל היה גם אדם שנבחר לתפקיד זה ונסק משם למשרד החוץ ולאחר מכן למשרד ראש הממשלה. לאיש הזה קראו יצחק שמיר. שמעון פרס, שפירק ממשלת אחדות עם שמיר, יוכל להתיישב בהנאה על הכיסא הזה ולהיות הפוליטיקאי השני בלבד שזוכה לעמוד בראש שתי רשויות בימי חייו.

בעזרת השם. איכשהו, זה תמיד קורה לפורשי הליכוד. דוד לוי רשם לפני כמה שנים את מפלגת ''גשר, תנועה לאומית חברתית''. השילוב של ''לאומית'' ו''חברתית'' בשם אחד היה יכול להיות דבר תמים לגמרי, אלמלא ברנש אחד שקרא פעם בשם זה לתנועה שהקים. שמה המלא של תנועה זו היה ''המפלגה הנציונל-סוציאליסטית'' ואת שמו של מנהיגה אין צורך להזכיר במפורש. לוי העדיף להתעלם מהקונוטציה הבעייתית. אפשר להבין אותו, משום שאי אפשר לטעון שכל דבר שזכה לחיבתו של אותו האיש הוא פסול מעיקרו רק משום שהלה היה מה שהיה. אנחנו הרי קונים כאן מכוניות פולקסוואגן למרות שגם הוא נהג בהן. ובכל זאת, אולי כדאי היה להיזהר מעט יותר.

עכשיו זה קרה לשרון. שמה של מפלגתו החדשה, ''קדימה'', הוא ממש כשמו של הביטאון שאותו ערך מנהיג אחר, גם הוא מאירופה, מ-‏1912 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. טומי לפיד, שהידע הכללי שלו אינו מוטל בספק, העלה את הנושא כחלק ממתקפתו על המפלגה שעתידה לנגוס נתח נכבד מתנועתו שלו. ביטאון זה נקט קו מארכסיסטי ברור, ששיקף נאמנה את דעותיו של אותו מנהיג אז. גם כאן, מוטב היה לו הרהר שרון פעם נוספת במשמעות השם הזה.
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תקווה אפורה   אלכסנדר מאן   יום א', 27/11/2005 שעה 2:38   [הצג]   [4 תגובות]
מדהים!   דודו בן עמי   יום א', 27/11/2005 שעה 11:02   [הצג]
מה נשתנה ?   דודי דרוקמן   יום ג', 29/11/2005 שעה 3:12   [הצג]   [2 תגובות]
מה שהיה הוא שיהיה   אלעד   יום ג', 29/11/2005 שעה 4:05   [הצג]   [6 תגובות]
העיקר שבירת הדיכוטומיה המדינית   ערן עסיס   יום ד', 30/11/2005 שעה 21:13   [הצג]   [24 תגובות]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©