בריחתה של אליזה האריס
שבת, 19/11/2005 שעה 23:33
''אוהל הדוד תום'', ספרה הקלאסי של הרייט ביצ'ר סטואו, הוא אחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה. הרומן בעל הסגנון הכמעט-תנ''כי היה ללהיט אדיר, בעיקר בשל התיאורים ספוגי האכזריות של חיי העבדים השחורים במדינות העבדות בארצות הברית במאה ה-‏19. בספר זה מתוארת, בין השאר, בריחתה של שפחה בשם אליזה האריס, שתוך סיכון והעזה בלתי רגילים חוצה בדרך מנוסתה נהר קופא. סצינה זו, אחת הזכורות ביותר מתוך אותו רומן, מבוססת על סיפור אמיתי. בעצם, על יותר מסיפור אחד











''אחת הרעות החולות אשר מצאו את העבדים היתה זאת: מעולם לא יכלו לשבת זמן רב יחדיו במשפחה - אב, אם, אחים ואחיות קטנים - כי בכל עת יכול בעליהם למכור את האב, או את האם, או את אחד הילדים, לאיש אחר. בקרות מקרה כזה היו הנשארים ביגון גדול - ויגונם רב מאשר לו מת אחד מיקיריהם (''אוהל הדוד תום'')


מעטות הן היצירות הספרותיות שעוררו תמורה היסטורית כה רבת-עוצמה. הרומן הרגשני, הכתוב מתוך להט דתי ומתאר בסגנון כובש לב את תלאותיו של עבד ירא שמיים הסובל ייסורים על לא עוול בכפו, עמד במרכזה של סערה שהובילה למלחמת אזרחים מרה. תיאורי האכזריות המקוממים שבו שלהבו המונים. לימים כינה הנשיא האגדי של אותה תקופה את המחברת בשם ''האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה''.

קשה לי לזכור כיום כיצד הגיע אלי ''אוהל הדוד תום''. יצירה קלאסית זו, שחרגה הרבה מעבר להקשר האקטואלי שלה באמריקה של המאה התשע-עשרה, הייתה מוכרת לי בקווים כלליים טרם הגיע לידי הספר עצמו. והספר, אותו ספר שאיני יודע כיצד נחת בביתנו, לא היה אלא גירסה מקוצרת וערוכה שתורגמה על ידי אשר ברש, יצאה לאור ב-‏1965 והודפסה שוב ב-‏1976. אבל דבקותי בספר הזה הותירה אותו אצלי עד עצם היום הזה. ומאחר וכל אדם נאמן בראש ובראשונה לספרים שקרא בינקותו, ''אוהל הדוד תום'' הוא מבחינתי קודם כל הגירסה המקוצרת עם כריכת הקרטון המצוירת.

מחברת הספר, הרייט ביצ'ר סטואו, נהגה לספר שהרעיון ליצירה עלה בה כאשר ישבה בכנסיה וחיזיון הופיע מול עיניה: שני שחורים ענקיים מצליפים על גבו של עבד קשיש. לאחר שכתבה את תיאור החיזיון על גבי נייר אריזה פנתה, בעידוד בעלה (קלווין אליס סטואו, פרופסור לספרות המקרא), אל כתב העת National Era בהצעה לפרסם בו סיפור בארבעה המשכים. אלא שארבעת ההמשכים הפכו לארבעים המשכים ולעורך, שדחק בה להביא את סיפורה לסיום מהיר, השיבה: ''אינני יכולה. הסיפור נכתב מאליו ועלי להניח לו להיכתב עד תומו''. המהדורה הראשונה של הספר הופיעה ב-‏20 במרץ 1852 ואזלה למחרת היום. תוך שנה נמכר הספר במיליון עותקים, עורר גל אדיר של התנגדות לעבדות וסטואו הפכה למעין גיבורה לאומית. בתגובה להאשמות העבדים שהאשימו אותה כי היא מפיצה כזבים, פרסמה סטואו ב-‏1853 את הספר ''מפתח ל'אוהל הדוד תום''' שכלל מאות מסמכים ועובדות ששימשו רקע לספרה.

אחד מרגעי השיא בספר עוסק בבריחתה של מי שבמהדורה החביבה עלי קרויה עליזה האריס ושבמאמר זה אתייחס אליה בשמה האמריקני המקורי, אליזה. מעשה הבריחה הזה, שאת תיאורו הקצרצר ניתן לראות בתמונה, היכה גלים בזמנו ברחבי אמריקה – משום שהתרחש במציאות.











איור של אליזה האריס באחד מספרי אוהל הדוד תום מראשית המאה העשרים. מבחינה היסטורית, לפחות, מדובר במישהי שרק רבע מדמה שחור

שמה אינו ידוע, אבל תולדותיה זהים כמעט לחלוטין לקורותיה של אליזה האריס כפי שתוארו בספרה של סטו. היא הייתה שפחה באחוזה כלשהי בקנטאקי, שערה השחור גולש עד מותניה ולגופה רק שמלת כותנה זולה. אביה היה לבן ואימה - מולאטית. העובדה שרק רבע מן הדם שזרם בה היה שחור לא שינתה דבר ביחס למעמדה; מקרים כאלה לא היו נדירים בארצות הברית של אותה תקופה. מצבה היה סביר, בדרך כלל, לפחות בהשוואה לאחרים שגורלם נגזר לעבדות: אדוניה נהגו בה יפה, במיוחד לאחר שהרתה וילדה תינוק שובה לב. אולם כשמלאו לתינוק שנתיים הסבירו לה אדוניה כי חובות גדולים רובצים על האחוזה ולכן על בעליה למכור כמה מעבדיו. כיוון שהייתה צעירה ובריאה נכללה השפחה בקבוצת העבדים שהוצעו למכירה. אפס, את תינוקה נגזר עליה להשאיר בביתה הראשון. היא עצמה הייתה בת להורים שהיו שניהם עבדים ומעולם לא ידעה חיי חירות. אולם כאשר איימה עליה סכנת הפרדה מתינוקה הפעוט היא החליטה לקחת את הסיכון ולנסות להימלט על נפשה יחד עם הפעוט. קנטאקי, מדינה שהעבדות הייתה חוקית בתחומיה, גבלה באוהיו החופשית. המטרה הייתה, איפוא, לחצות את נהר האוהיו בואכה המדינה הקרויה על שמו.

צריך לזכור שהסיכון שנטלה על עצמה היה עצום. היא כמעט ולא הכירה איש מחוץ למתחם החווה והדבר הפך את אפשרותה למצוא מקלט אצל אדם טוב לב ממתנגדי העבדות למשימה כמעט בלתי אפשרית. אם תברח, יהיה עליה לנוע יחד עם תינוקה תוך הסתתרות מתמדת, כשהיא חומקת מפלוגות החיפוש הרודפות אחריה. היא תזדקק למזון ולבגדים חמים, מה שיאט את התקדמותה עוד יותר. מה עוד שכל בר דעת יבין שמגמת פניה היא גדת האוהיו. לא היה בידיה כסף, אבל גם אם תצליח איכשהו לעלות על מעבורת תסתכן בהסגרה מיידית: אין שייט שלא יחשוד בשחורה צעירה ותינוקה הנחפזים לחצות את הנהר צפונה. יהיה עליה לסמוך על אומץ ליבה ועל מזלה הטוב.

היא עטפה את התינוק בשמיכה ונמלטה בחשאי מן הבית. היא צעדה כל הלילה, נסה לנצל את העובדה שבשעות החשיכה ממילא אין בעלי האחוזה שמים לב למתרחש במגורי העבדים. השיקול שלה היה נכון: למחרת בבוקר הגיעה אל גדת האוהיו. היא הבחינה בפונדק קטן, נקשה על דלתו והתעניינה אם יש ניתן למצוא סירה שתעבירה את הנהר. בעל הפונדק השיב בשלילה; לדבריו, גושי הקרח הרבים הצפים בנהר הפכו את השייט לבלתי בטוח עבור הסירות ולכן אין כמעט תנועת כלי שייט בימים אלה. ברם, הוא ניאות לארח אותה זמן קצר תחת קורתו.

הפעוט ישן שינה עמוקה, אבל השפחה המודאגת לא משה מהחלון וצפתה בחרדה על הנהר הקופא ועל גושי הקרח הצפים עליו. לעתים נשמע קול נפץ כשהיכה גוש אחד באחר. חלק מהגושים הסתחררו בזרם במחול שדים. משעה לשעה הלך מספרם והתרבה, והם נימרו את פני המים מגדה אל גדה. מעבר לנהר הזדקרו בתים אחדים ומחלונותיהם בקעו אורות מהבהבים. שם, מעבר למחסום המים הבלתי עביר, ניצב ביתו של הכומר ד''ר ג'ון ראנקין, ממתנגדי העבדות הבולטים במדינה, ובחלונו עששית – כמגדלור להדרכת שחורים נמלטים.

ואז בקע מתוך העלטה קול שעטת פרסות סוסים לאורך הדרך הדרומית. שלושה פרשים נכנסו אל חצר אחד הבתים. היא הבחינה בהם כשכבר עמדו בדלת הפונדק. במהירות חטפה את השמיכה בה היה צרור תינוקה, יצאה במרוצה מהבית ופתחה במנוסה לעבר גדת הנהר. שני גברים שהבחינו בה פתחו במירדף אחריה. נואשת, זינקה על גוש קרח שחלף לא הרחק מגדתו הבוצית של הנהר.

המושיע. הכומר ג'ון ראנקין, האיש שהציל את השפחה ובנה הפעוט מסכנת טביעה והעביר אותם הלאה בנתיב החירות

במקום זה עשה הנהר תפנית חדה, בה התרכזה כמות ניכרת של קרח שנע לאיטו, בתנועות סיבוביות, במורד הזרם. גוש הקרח הגדול עליו עמדה השפחה השחורה נע כשיכור מתחת לרגליה והיא חששה שהוא יתפורר תחתיה. היא זינקה אל גוש אחר, כשידיה אוחזות נואשות בתינוקה והיא אינה מסוגלת להשתמש בידיה. מעוצמת הקפיצה מעדה רגלה וטבלה בתוך המים. היא משכה אותה מייד וייצבה את עמידתה. הרגל הייתה קרה מאוד. נעלה אבדה לה. זינוק נוסף הביא לאובדנה של הנעל האחרת. גרביה נקרעו וכל צעד ושעל שלה היה מלווה בדם שזב מפצעיה. הריצה המטורפת הזו על גבי הקרח, כשהקור הנורא כמעט ואינו מאפשר לה לעמוד על רגליה יותר משניות ספורות, הביאה אותה איכשהו קרוב גדת אוהיו של הנהר.

מחלון ביתו הבחין ג'ון ראנקין בדמות השחורה, המוזרה, המנתרת עם תינוקה על פני גושי הקרח המכסים את הנהר. הוא פרץ מביתו, רץ אל הנהר והגיע בדיוק כאשר התקרבה האישה הפצועה והמומה אל גוש קרח סמוך. בתנועת יד חזקה סייע בידה לעלות על הגדה הנכספת.

השפחה הייתה באפיסת כוח ונזקקה למנוחה של ממש. ראנקין הסתיר אותה מספר ימים בביתו, האכיל אותה ואת התינוק ונתן להם מספר בגדים ומעט כסף. לאחר מכן העביר אותה הכומר אל ''רכבת המחתרת'', אותו נתיב בו השתמשו האבולישיוניסטים למלט עבדים בורחים מארצות הדרום אל מקומות מקלט בצפון המדינה ומעבר לגבול, בקנדה. האם ובנה הגיעו לעיר ניופורט שבאינדיאנה, שם הסתיר אותם אדם בשם לואי קופין. הלה, מהפעילים בתנועת המילוט, הסתיר את השניים והמתין עד שיגיעו אל ביתו עוד מספר עבדים נמלטים. לאחר מכן העלה אותם על קרון מוגן ומצויד היטב ושלחם לקנדה. ככל הידוע, הם הגיעו לשם בשלום. העלילה כולה הונצחה היטב בשירה של פרנסס ווטקינס ''אליזה האריס''.









אבל דמותה של אליזה ב''אוהל הדוד תום'' נשאה בחובה גם מאפיינים נוספים, כאלה שלא היו מנת חלקה של השפחה המקורית. חלק זה מקורו דווקא בניסיונה האישי של הרייט ביצ'ר סטואו. פרשה זו החלה בשנת 1839, כאשר הסופרת החלה להעסיק עוזרת שחורה ממדינת קנטאקי, שבעבר שימשה שם כשפחה חרופה. במהלך ההיכרות עימה, הבינה סטואו כי לפי חוקי אוהיו הייתה השפחה זכאית להיות חופשיה, משום שגבירתה הקודמת השאירה אותה שם מרצונה הטוב. סטואו פנתה לשלטונות המקומיים וקיבלה עבורה תעודת שחרור, כלומר תעודה המעידה על השפחה לשעבר שהיא עתה אדם חופשי. סטואו הייתה משוכנעת שבכך בא הנושא אל סיומו. ברם, מקץ חודשים ספורים נודע לה כי אדוניה הקודמים של השפחה רוצים להחזירה אל אחוזתם. הללו טענו כי מעולם לא שחררו אותה מרצונם על אדמת אוהיו וכי השפחה נחטפה לשם על ידי משפחת סטו.

האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה. הרייט ביצ'ר סטואו

החטיפה הייתה עבירה חמורה על החוק ואם היה מוגש כתב אישום בעניין זה נגד משפחת סטואו היו הרייט וקלווין סטואו עלולים לספוג עונש חמור. השניים נרתמו, אפוא, להברחת השפחה מביתם. הם העבירו את השפחה השחורה לביתו של ידיד בשם ג'ון ואן זאנדט (שלימים הונצח ב''אוהל הדוד תום'' בשם ואן טרומפ). ואן זאנדט היה בעל אחוזות עשיר שבתחילה היו לו עבדים רבים. יחסו כלפיהם היה הוגן, אבל ברבות הימים הגיע בעצמו למסקנה כי אין עוד תקנה לעבדות וכי זוהי רעה שיש לבטלה. אמר ועשה. הוא הכריז על עבדיו כבני חורין וחילק להם חלקות אדמה רבות שרכש מכספו במדינת אוהיו. בתקופה זו היה ואן זאנדט אחד מפעיליה המרכזיים של ''רכבת המחתרת'', אותה רשת הברחות שנפרשה על פני המדינה כולה.

הנסיעה לבית ואן זאנדט לא הייתה קלה, משום שביתו נמצא במקום נידח, סמוך לגבול. את עשרת המילין הראשונים גמאו בחסות חשיכת הלילה. כשהגיעו אל נחל שוצף ומסוכן היססו שעה קלה, אולם לבסוף אזרו עוז ובחסות הקרון המחופה שלהם חצו אותו. החבורה הגיעה אל בית ואן זאנדט ונקשה בדלת. גבר גבה קומה וחסון נענה לקריאתם. ''סימן הוא שאלוהים עמכם'', הגיב לאחר ששמע את סיפור חציית הנחל, ''לא מזמן טבעה שם משפחה שלמה''. הוא הבטיח לגונן על השפחה השחורה. לאחר זמן מה קיבלו בני הזוג סטואו מכתב ממנה המבשר כי נישאה לאיש והקימה משפחה.

(יתכן, אגב, שגם חלק זה משתלב היטב בסיפור אחר. נהוג להניח שסטואו ביססה את דמותו של הדוד תום על חייו של ג'וסייה הנסון, עבד שחור שנמלט יחד עם אשתו וארבעת ילדיו לקנדה והקים שם חווה חקלאית שקלטה עבדים בורחים כמותו. הבריחה המוצלחת לקנדה משותפת להשראה על הדוד תום ולמעשה ההברחה בו נטלה חלק סטואו עצמה)

וכך היו שתי בריחות אלה, שבאחת מהן השתתפה הסופרת כמבריחה ועל האחרת למדה מפי השמועה, לשני חצאיה של ההרפתקה הסוערת שעברה על אליזה האריס. בספר, אגב, לא נותה אליזה לבדה; בעלה, ג'ורג', שהיה עבד באחוזה שכנה וספג התעללויות רבות מבעליו, הצליח גם הוא להימלט והתאחד עם אליזה שלו ועם בנו הקטן, הארי, באחת מתחנות ''רכבת המחתרת''.









''אוהל הדוד תום'' הוא, ללא ספק, אחד הספרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה – על אף היותו נובלה ולא ספר המפרט עקרונות מדיניים, צבאיים או כלכליים. הדבר היחיד שמרגיז אותי בקשר לספר הזה – וזה לא כל כך הספר כמו השלכתו הלינגוויסטית לטווח ארוך - הוא הקונטקסט הנוכחי שבו מתקבל המונח ''דוד תום''. במשך השנים הפך ביטוי זה בקרב הקהילה האמריקנית השחורה מילה נרדפת לעבד נרצע שמתרפס כלפי אדוניו על אף כל ההשפלות והמכות שהוא סופג. מי שקורא את הספר מבין שהדוד תום ניחן בנשמה גדולה. סירובו לנצל הזדמנות נדירה לשים קץ לחיי אדונו המרושע בנימוק שלא ניתן לתקן עוול אחד באמצעות עוול אחר הוא עדות לטוב לב בסיסי ומופת למתינות אנושית. אמונתו בחשיבות עשיית הטוב - אמונה נוצרית בסיסית ביותר - נותרת בלתי מעורערת. חבל שזה ההקשר שבו זוכרים אותו לאחר כל השנים האלה.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
איך?? איך?? איך??   אילן   יום א', 20/11/2005 שעה 12:06   [הצג]   [3 תגובות]
(ללא כותרת)   רחל   יום ה', 07/04/2011 שעה 10:36   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©