אגדה אבודה
יום ו', 28/10/2005 שעה 0:39
אטלנטיס היא אחד מסיפורי המסתורין הגדולים ביותר בהיסטוריה. דיווחיו של אפלטון אודותיה זכו לאינספור פירושים. יש הטוענים כי אפלטון ביקש להדגים באמצעותם את רעיון המדינה המושלמת. אחרים סבורים כי הייתה זו תעמולה פרו-אתונאית נטו. תהיה אשר תהיה האמת, דיווחיו של אפלטון הם המפורטים והשלמים ביותר שנותרו מהזמן העתיק. אפלטון, אגב, לא התפרסם כממשיל משלים דווקא, אלא כפילוסוף. הוא הדגיש שוב ושוב שהדיאלוגים שלו אינם פרי הדמיון אלא עובדות. ומאז סיפר את שסיפר הפכה תעלומת שקיעתה והתנדפותה של התרבות המפוארת הזו למסתורין הגדול ביותר בעולם האנושי



''ביום ולילה אחד נעלמה מתחת לפני הים'' ( אפלטון, מתוך ''קריטיאס'')



מי שרוצה, יכול לקבל את דבריו של אפלטון כפשוטם. שני דיאלוגים שכתב הפילוסוף הגדול הזה עסקו ביבשת האבודה: ''קריטיאס'' ו''טימיאוס''. משני הדיאלוגים עולים תיאורים מדויקים מאוד, המציירים ארץ מופלאה שזכתה בכל הטוב האפשרי. רבים טענו שהאוטופיה הזו שתיאר אפלטון שימשה אותו על מנת לחזק נקודה בפילוסופית המדינה שלו אך אפלטון התעקש שאין זה כך. כאשר קוראים את הדיאלוגים האלו (הארוכים מכדי להביאם כאן אבל ניתנים להשגה בחנויות ספרים- ראה ביבליוגרפיה) מוצאים פרטים רבים ומעניינים מאוד המצביעים על כך שהסיפור אינו המצאה של הכותב אלא, כפי שאומר אפלטון עצמו, עדויות שהגיעו ממצריים ונתמכות בכתבים רשמיים.

אפלטון. תיאוריו בקריטיאס ובטימיאוס יצרו את אחד המיתוסים הגדולים בהיסטוריה של האנושות

אטלנטיס היא אחד מסיפורי המסתורין הגדולים ביותר בהיסטוריה. דיווחיו של אפלטון אודותיה זכו לאינספור פירושים. יש הטוענים כי אפלטון ביקש להדגים באמצעותם את רעיון המדינה המושלמת. אחרים סבורים כי הייתה זו תעמולה פרו-אתונאית נטו. תהיה אשר תהיה האמת, דיווחיו של אפלטון הם המפורטים והשלמים ביותר שנותרו מהזמן העתיק. אפלטון, אגב, לא התפרסם כממשיל משלים דווקא, אלא כפילוסוף. הוא הדגיש שוב ושוב שהדיאלוגים שלו אינם פרי הדמיון אלא עובדות.


תיאורי אפלטון

בדיאלוג ''טימיאוס'' אנו שומעים לראשונה אצל אפלטון על הישות הקרויה אטלנטיס. בדיאלוג זה מספר קריטיאס לסוקרטס על אירועים שעליהם שמע סולון איש אתונה מפי כוהנים מצריים בעיר סאיס. ''...והיה אי ששכן לפני המיצר שאותו אתם מכנים בשם עמודי הרקולס: האי הזה היה גדול יותר מלוב ומאסיה גם יחד, והוא הוביל לאיים אחרים, ומאיים אלה יכולת לעבור את כל היבשה הנגדית, שהקיפה את הים האמיתי; שכן ים זה, שנמצא בין מיצרי הרקולס אינו אלא נמל, ויש לו כניסה צרה; אבל אותו הים האחר הוא ים אמיתי, והארץ המקיפה אותו - בצדק תיקרא יבשה.

''ובכן, באי אטלנטיס היתה אימפריה אדירה ונהדרת, ששלטה באי כולו וכן באיים רבים אחרים ובחלק מהיבשת; ופרט לזאת הם שלטו בחלקים של לוב שבתוך איזור הים התיכון, והגיעו עד מצרים, ובאירופה הגיעו עד טירניה. כל העוצמה הזאת התלכדה כך לכוח אחד, מנסה להשתלט בבת אחת על ארצנו שלנו ועל זו שלכם, ועל כל האדמה שבאיזור הים התיכון; ואז, סולון, זרחה עירכם בכוחה ובתכונותיה המצויינות לעיני כל המין האנושי; שכן היא היתה הראשונה לכולן בעוצמה וביידע הצבאי שלה, והיתה מנהיגת היוונים. וכאשר כל השאר התחמקו מפניה, הכניעה את הפולשים וניצחה אותם, ומנעה עבדות מאלה שעדיין לא נכבשו, והוציאה לחופשי את כל האחרים, שהתגוררו בתוך גבולות הרקולס. אבל אחרי כן התחוללו רעידות אדמה ושטפונות עזים, ותוך יממה אחת שקעו כל הלוחמים שלכם כאיש אחד לתוך האדמה, והאי אטלנטיס נעלם בצורה דומה, וטבע מתחת לפני הים. וזוהי הסיבה מדוע אין לעבור את הים בחלקים אלה ומדוע אין לחצותו, שכן יש כמות עצומה של בוץ רדוד בדרך; והדבר נגרם בשל שקיעתו של האי''.

בדיאלוג אחר, המכונה ''קריטיאס'' או ''האטלנטי'', מספר קריטיאס על הארץ האבודה, ממקם את ההתרחשויות בה על ציר הזמן ומאפיין את תרבותה ותושביה באופן מדויק ומדוקדק יותר. בין השאר, הוא מספר שהמלחמה בין אתונה לאטלנטיס התרחשה תשעת אלפים שנה קודם לכן. לדברי קריטיאס, בני אטלנטיס היו צאצאי הקשר הרומנטי בין פוסידון אל הים , שאטלנטיס הוקצתה לו כנחלה, ליבן אישה בת-תמותה. פוסידון עיצב את הקרקע שלו באופן סימטרי מאוד: ''ובשברו את הקרקע הקיף את הגבעה שעליה התגוררה סביב-סביב, ויצר רצועות של ים ואדמה בזו אחר זו, גדולות יותר וקטנות יותר, זו מקיפה את זו; והיו שם שתי רצועות יבשה ושלוש רצועות ים, שאותן כאילו חג במחוגה החל ממרכז האי, ומרחקן מהמרכז היה שווה לכל כיוון, כך שאיש לא יוכל לחדור לאי, שכן לא נשמע אז על ספינות ועל נוסעים והוא עצמו, בהיותו אל, לא היה כל קושי בידו ליצור סידורים מיוחדים למרכז האי, והוא הוליך שני זרמי מים מתחת לפני האדמה ועשה שנבעו כמעיינות. אחד - שמימיו חמים, והאחר - שמימיו קרים, ועשה שכל מיגוון הפירות יעלה בכמות מעל לנדרש...''.

עשרה מלכים היו באטלנטיס, וכל אחד מהם מלך על עיר-מדינה עצמאית. תושבי היבשת למדו לנצל את מחצבי הטבע שלה, ולדברי קריטיאס היו לה לא מעט, כולל כמויות גדולות של זהב. גם עולם החי שלהם היה מגוון, וכלל, בין השאר, פילים. תושבי המדינה הקימו גשרים מעל לרצועות הים שהקיפו את בירתם. הארמון המלכותי שהקימו במרכז הממלכה היה יצירת אמנות ארכיטקטונית ואמנותית, שסינוור את רואיו ביופיו ובגודלו. הם חפרו מנהרה גדולה מהים עד לרצועה החיצונית ביותר, וכך יצרו מעבר מהים אל עבר הרצועה, שהפכה לנמל, והשאירו פתח שדי בו כדי לאפשר כניסה לכלי השייט הגדולים ביותר. יתר על כן, הם חילקו את רצועות היבשה שהפרידו בין רצועות הים, והקימו גשרים באופן שאיפשר לספינת שלושה משוטים אחת לעבור מרצועה אחת לרצועה אחרת, וכיסו אותם בגגות; וכך היה מעבר מתחת להם לספינות, שכן חופי הרצועות הוגבהו במידת הצורך מעל לפני המים. הרצועות והגשר היו מוקפים חומת אבן שבכל צדדיה צריחים וכן שערים על הגשרים, ביום בו עבר הים פנימה. כל היקף החומה החיצונית צופה במעטה נחושת, ואת היקף החומה שאחריה ציפו בבדיל.

הם השתמשו בשתי מזרקות, הן ממעיינות קרים והן ממעינות חמים - ושני הסוגים היו יפים לשתייה. מסביב למעיינות הוקמו מבנים וניטעו עצים מתאימים, וכן הותקנו בריכות, חלקן מקורות. חלק מהמים הועברו באמות מים מעל לגשרים, בואכה רצועות האדמה החיצוניות. המיספנות היו עמוסות שפינות בנות שלושה משוטים על כל ציודן הימי, מוכנות לשימוש. היו שם שלושה נמלים, אחד בכל רצועת יבשה. האיזור כולו היה מיושב בצפיפות רבה והתעלה החיצונית והנמל היו עמוסים כלי שייט וסוחרים, שהגיעו מכל חלקי תבל. תעלת מים גדולה חצתה את המישור הרחב של המדינה, כשהיא מעבירה את המים שירדו בפלגים מנצנצים מן ההרים אל חלקות האדמה החקלאיות. פעמיים בשנה ריכזו את פרי האדמה, בחורף ובקיץ. באשר לאוכלוסייה, לכל חלקה מהמישור מונה ראש לאנשים. האירגון דמה לשירות צבאי, וגודל החלקה היה תמיד זהה. מספרן הכולל של כל החלקות היה ששים אלף.

''ואשר לדרי ההרים ושאר חלקי הארץ, הרי שמספרם היה רב ועצום, והיו להם מנהיגים, שסופחו אליהם בהתאם למקומות מגוריהם ובהתאם לכפריהם. והמנהיג נדרש לספק למלחמה את החלק השישי של מרכבות הקרב, כך שנוצר סך הכול של עשרת אלפים מרכבות; וכן חייב היה המנהיג לספק שני סוסים ורוכבים עליהם, וכן מרכבהקלה ללא מושב, ונלווה לה לוחם רגלי הנושא עימו מגן קטן, וכן רכב שינהג בסוסים; וכן היה עליו לספק שני לוחמים נושאי נשק כבד, שני קשתים, שני קלעים,שלושה זורקי אבנים, שלושה מטילי כידון, שנאבקו בקבוצות קטנות, וארבעה מלחים, כדי להגיע לצוות שיוליך אלף ומאתיים ספינות. כזה היה המבנה הצבאי בעיר המלכותית. המבנה של כל שאר תשע ההנהגות היה שונה מאחת לאחת, ותיאורן מייגע מדי. ואשר למינויים ולתפקידי הכבוד - כזה היה הסידור מלכתחילה: לכל אחד מעשרת המלכים הייתה שליטה מלאה על נתיניו, ובמקרים רבים על מערכת החוקים, והיה בידו להעניש ולהמית ככל העולה על דעתו''.

בירת אטלנטיס באיור שנעשה בהתאם לתיאורי אפלטון: טבעות מדוייקות של מים ויבשה לסירוגין, עשרות אלפי חלקות חקלאיות סדורות מסביב ומבנים בעל תחכום ארכיטקטוני בלתי רגיל בעיר עצמה

הדו''ח המפורט של אפלטון היה נושא למחלוקת כמעט מאותו היום בו פורסם. אינטלקטואלים בולטים שחיו אחרי אפלטון ראו עצמם כמעט מחוייבים להתייחס בכתביהם לתיאורו של אפלטון את יבשת אטלנטיס החזקה, תרבותה המפוארת והיעלמותה המסתורית. אריסטו (384-322 לפני הספירה), תלמידו לשעבר של אפלטון, נחשב לאחד מהראשונים שהטילו ספק בקיומה של אטלנטיס על אי גדול באוקיאנוס האטלנטי שמאוחר יותר הוכר כ''אנטיליה''. פלוטארך (46-120 לספירה) סיפר על יבשת כזו, הקרויה סאטורניה, ועל אי באוקיאנוס הקרוי אוגיגיה. האי הזה, לדבריו, מרוחק כחמישה ימי שייט ממערב לבריטניה. הומרוס הזכיר אף הוא את אוגיגיה, הפעם כמקום מגוריה של הנימפה קליפסו. מרקלינוס (330-395 לספירה), היסטוריון רומאי, כתב שהאינטליגנציה של אלכסנדריה התייחס להרס כאל עובדה היסטורית ותיאר שורה של רעידות אדמה: ''לפתע פתאום, בתנועה חדה ואלימה אחת, פערה פיות עצומים וכך בלעה לקירבה חלקים מהקרקע, כמו שבים האטלנטי, לחופה של אירופה, נבלע אי גדול...''.

פרוקלוס (410-485 לספירה), איש האסכולה הניאו-אפלטונית, אמר שלא רחוק ממערב אירופה היו איים אחדים שתושביהם עדיין שימרו זיכרון של אי גדול יותר, ששלט בהם פעם ושנבלע על ידי הים. ההיסטוריון היווני טימגנס תיאר את סיפורם של תושבי גאליה העתיקה, כי פעם פלשו לארצם אנשיו של אי ששקע, וכן סיפר שחלק מהגאלים עצמם האמינו שהם באו מארץ רחוקה הנמצאת במרכז האיקואינוס. דיאודורוס סיקולוס הסיציליאני כתב בפרוטרוט על מלחמה שנערכה בין האמזונות לבין עם הנקרא האטלנטיואי. האמזונות באו מהאי הספרה שבמערב. האי נמצא בית טריטוניס, ולדברי דיאודורוס נעלמה הביצה טריטוניס מן העין במהלך רעידת אדמה וחלקים ממנה, הפונים אל עבר האוקיאנוס, הופרדו זה מזה. ניתן להביא ציטטות רבות נוספות, אך דומה כי אלה שכבר הבאתי מבהירות את העניין מיסודו.


תיאוריית דונלי

למן היום בו נחת כריסטופר קולומבוס על חופי יבשת אמריקה ועד עצם היום הזה פירסמו סופרים ופילוסופים תיאוריות כאלה ואחרות על יבשת אטלנטיס. פרנסיס בייקון, לדוגמה, חיווה את דעתו בספרו ''אטלנטיס החדשה'' שאטלנטיס של אפלטון הייתה פשוט אמריקה. יש הממקמים את עלילת ''הסערה'' של שייקספיר, המתרחשת על אי אטלנטי, דווקא שם בשל התעניינות מחודשת באטלנטיס שרווחה בתקופתו. כומר ישועי בשם קירשר טען ב-‏1665 שאטלנטיס הייתה אי אטלנטי. מפה ששירטט מתארת את האי ואת קשריה של המדינה עם אירופה ועם אמריקה. ז'אן ביילי, אסטרונום צרפתי שחי לפני המהפכה הצרפתית, פירסם מחקר על הנושא ובו מיקם את אטלנטיס בצפון הרחוק ובתקופה בה הקוטב היה איזור טרופי.

תיאוריות מודרניות יותר על אטלנטיס מתחלקות לשתי אסכולות. הראשונה רואה את אטלנטיס כאי אטלנטי, ששימש כמעין גשר בין אמריקה ובין אירופה. האסכולה השנייה מניחה שאטלנטיס הייתה ממוקמת אי-שם בצפון אפריקה או בצפון מערב אפריקה, בתקופה שבה הסהרה לא הייתה עדיין מדבר.

את האסכולה הראשונה קידם בשנת 1882 הספר ''אטלנטיס - מיתוסים של העולם שלפני המבול'', אותו כתב איגנשיוס דונלי. ספר זה הוא בעל השפעה רבה כל כך על המחקרים האטלנטידיים ונכתב בביטחון עצמי כה גדול, עד שהוא ראוי לבחינה מדוקדקת.

דונלי הושפע בכתיבתו, ככל הנראה, על ידי בורי דה סנט וינסנט, שכתב בשנת 1803 מאמר בו הצביע על האיים האזוריים ועל האיים הקנאריים כשרידים של אטלנטיס. סנט וינסנט זה שרטט מפה של אטלנטיס, שהתבססה על מידע שנמצא אצל כותבים קלאסיים. דונלי הושפע כנראה גם על ידי בראסר דה בורבור ומלה פלונג'אן, שני מלומדים צרפתיים שחיו במכסיקו ובגוואטמלה, למדו את שפת המאיה ותרגמו מקצת מכתבי המאיה הבודדים שנותרו אז, לצרפתית. בעזרת כתבים אלה התכוונו המדענים להוכיח שאנשי המאיה היו צאצאי ניצולים מאטלנטיס. ייתכן שדונלי הושפע גם מהוסי, סטודנט אמריקני שהישווה בין תרבויות האינדיאנים לבין תרבותה של מצרים, והתייחס אליהן כאל תרבויות שוות.

דונלי בנה תיאוריה שלפיה הייתה אטלנטיס הציוויליזציה הראשונה בעולם - הכוח שכבש קולוניות ויצר ציוויליזציות באיזור הארץ שליד החוף האטלנטי, לחופי האוקיאנוס האטלנטי, בים התיכון, בקווקז, בדרום אמריקה ובמרכזה, בעמק המיסיסיפי, בים הבאלטי ואפילו בהודו ובחלקים מאסיה המרכזית. באטלנטיס הומצא האלפא-ביתא. דונלי התייחס לאסון שקיעת אטלנטיס כאל עובדה היסטורית שהונצחה בעזרת אגדות המבול והסביר כי המיתוסים והאגדות העתיקים הם פשוט גירסאות מעורפלות ומבולבלות של היסטוריה אטלנטידית עובדתית. הוא ניסה לפענח את כל הנושא מבחינה מדעית באמצעות בחינת מידת ההיגיון בסיפורו של אפלטון, וכן הביא בחשבון רעידות אדמה היסטוריות, שקיעות בקנה מידה הרסני והתרוממויות והיעלמויות של איים בים. בין השאר בדק רעידות אדמה שגרמו לשקיעת אדמה בעבר ביאווה, בסומטרה ובסיציליה.כמו כן, חקר את שקיעתה של האדמה במרחב של אלפיים מילין מרובעים מעבר לנהר האינדוס.

איגנשיוס דונלי. חגורה אטלנטית של זעזועים סייסמולוגיים השמידה את הציוויליזציה המפוארת מכולן

דונלי טען כי האוקיאנוס האטלנטי הוא האיזור הפחות יציב והיותר משתנה מכולם. הוא הזכיר את רעידות האדמה שפקדו את איסלנד במאה השמונה עשרה ואת הופעתו של אי שעליו טען מלך דנמרק כי הוא שייך לארצו (האי שקע שוב). במאה השמונה עשרה נרעדו גם האיים הקנאריים (שלדעתו הם חלק מאימפריית אטלנטיס המקורית) ברעידת אדמה שנמשכה, בהפסקות, כחמש שנים תמימות. בתארו את רעידת האדמה הגדולה של ליסבון (גם היא באמצע המאה השמונה עשרה), ''אותה נקודה של החוף האירופי הקרובה ביותר לאתר אטלנטיס'', סיפר כי בתוך שש דקות נכחדו שם שישים אלף איש. קהל גדול של אנשים התאסף על גבי רציף חדש, שנבנה משייש, אבל גם רציף זה שקע מטה עם האנשים שעליו ואפילו גווייה אחת לא צפה לאחר מכן. יתר על כן, גם סירות שעגנו במקום נבלעו כמו במערבולת ומעולם לא נראו יותר שרידיהן מעל פני המים. דונלי אף מביא ציטוט מהומבולדט, הקובע כי חלק מפני כדור הארץ - חלק הגדול פי ארבעה משטחה של אירופה - רעד כולו בבת אחת. חלק זה השתרע מהים הבאלטי ועד לאנדים המערביים ומקנדה ועד אלג'יריה. בין השאר, פערה האדמה את פיה ובלעה כפר במרוקו שבו התגוררו עשרת אלפים תושבים.

דונלי הוסיף ותיאר את חגורת רעידת האדמה האטלנטית: ''...כשמסתבר לנו שליסבון ואירלנד - מזרחית לאטלנטיס - נדונו למכות רעידות אדמה אדירות אלו, ואיי הודו המערבית, מערבה מאותו מרכז עצמו, זכו גם הם ב'ביקורים' מסוג זה שוב ושוב. בשנת 1692 סבלה ג'מייקה מרעידת אדמה אלימה...רצועת אדמה סמוך לעיר פורט רויאל שגודלה לא פחות מאלף אקרים, שקעה תוך פחות מדקה, והים התגלגל מייד פנימה''. כשהגיע דונלי לאיים האזוריים (''ללא ספק, שיאי ההרים של אטלנטיס'') הוא העריך שהרי הגעש שגרמו לשקיעת אטלנטיס שומרים אולי עוד כמה הפתעות לעתיד. בין השאר, הוא הסתמך על התפרצות של הר געש בסאן יורגה ב-‏1808 שהפכה את האי לשומם כולו; על התרוממות של הר געש מהים ב-‏1811, סמוך לסאן מיגל, כשהוא יוצר אי בגובה שלוש מאות מטרים, שלאחר מכן שקע מתחת לפני הים; ועל התפרצויות געשיות דומות שהתרחשו באיים האזוריים בשנת 1691 ובשנת 1720.

''לאורכו של קו ארוך ביותר - שבר אדיר בקרום כדור הארץ - הנמתח צפונה ודרומה דרך האוקיאנוס האטלנטי, אנו מוצאים שרשרת בלתי פוסקת של הרי געש פעילים או כבויים'', ממשיך דונלי, ''באיסלנד מצויים אאוראפה, הקלה וראודה קמבה; באיים האזוריים - פיקו; שיאו של טנריף ופוגו נמצא על אחד מאיי כף ורדה; ומבין הרי הגעש הכבויים ישנם רבים באיסלנד, ושניים במדיירה; פרננדו דה נורוניה, האי אסנשן, איי סנט הלנה וטריסטן דה קוניה - כולם ממקור וולקני...עובדות אלה מצביעות על כך שהאש הגדולה שהשמידה את אטלנטיס עדיין בוערת ללא להבה במעמקי האוקיאנוס; התנודות האדירות, שהסיעו את יבשתו של אפלטון אל מתחת לפני המים עשויות עוד להחזיר אותה, על כל אוצרותיה הקבורים, אל אור היום...''.

דונלי בדק את האגדות העולמיות על המבול כהוכחה נוספת לשקיעתה של אטלנטיס. הוא מציין במיוחד פרט אחד - הבוץ לאחר המבול. לפי אפלטון והפניקים הפך הבוץ הזה את האוקיאנוס האטלנטי לבלתי עביר לאחר היעלמותה של אטלנטיס. דונלי מצא באגדה הכשדית על המבול ציטוט מקאסיסאטרה, האומר ''הסתכלתי על הים בתשומת לב, מתבונן בכל פרט ופרט, וכל האנושות חזרה להיות בוץ''. הוא גם מביא דוגמאות נוספות להתפרצויות ולקניות גדולות שגרמו למפולות בוץ ששינו לחלוטין את הטופוגרפיה המקומית והיקשו על תנועת כלי השיט (אן לא הפכו אותה לבלתי אפשרית) בסביבה. בין היתר, הזכיר את פומפיי והרקולנום, שהיו קבורות במשך אלף ושבע מאות שנה תחת בוץ ואפר בעובי של בין ארבעה וחצי לתשעה מטרים; התפרצות וולקנית שאירעה באיסלנד ב-‏1783 ושכתוצאה ממה כוסה הים באבן ספוג (בזלת) למרחק של כמאה וחמישים מילין, מה שחסם במידה ניכרת את מהלך האוניות; והתפרצות באי סומבאווה, באפריל 1815, שירק מאסה בעובי של כששים סנטימטרים, שכתוצאה ממנה פרצו האוניות את דרכן רק בקושי רב. ''אי לכך'', מקיש דונלי, ''דומה שעצם הצהרתו של אפלטון, שעוררה את גיחוכם של המלומדים, היא דווקא אחד הפרטים המאמתים את סיפורו. סביר להניי, כי כשחזרו אוניות האטלנטידים לאחר הסערה לחפש את ארצם, דילו שהים אינו עביר בשל כמויות האפר הוולקני ואבן הספוג, וכך חזרו מבוהלים עד מוות לחופי אירופה; ההלם שניחת על ציוויליזציית אטלנטיס הוביל, כנראה, לאחת מאותן תקופות נסיגה בהיסטוריית הגזע שלנו. בתקופה זו אבד כל קשר גומלין עם היבשת המערבית''.

בהתלהבותו להסביר את ההיסטוריה האטלנטידית טען דונלי שעד לזמנים מודרניים למדי ''היה תאריך ראשיתן של כל האומנויות (כמעט) ההכרחיות לציוויליזציה שלנו מגיע עד לימי אטלנטיס - ודאי עד ימיה של התרבות המצרית העתיקה, שהייתה בת גילה של אטלנטיס ושצמחה ממנה...במשך ששת אלפים שנה לא התקדם העולם כלל מהציוויליזציה שאותה נחל מאטלנטיס''. הוא הציע את התיזה לפיו מקור ההמצאות החשובות של הציוויליזציות העתיקות הוא אחד - אטלנטיס. לטענתו, התפרשה התרבות האטלנטידית לשני צידי האוקיאנוס האטלנטי. הוא עשה השוואה בין מדעים, אומנויות, אמונות דתיות, מנהגים ומסורות אצל עמים שונים, בשני צידי האוקיאנוס האטלנטי. הוא הישוואה כשפים, אמונה ברוחות ובשדים, מסורות גן עדן, דמיון של סימבולים מסוימין (כמו הצלב וצלב הקרס), מנהגי קבורה וחניטה, ברית מילה, הזדהות האב עם היולדת במהלך הלידה וקשירת ראשי תינוקות במטרה ליצור גולגולת מאורכת. מינהג אחרון זה, ציין, מקובל בקרב עמים קוחורים ומופרדים זה מזה מאוד, כמו המאיה, האינקה, הקלטים הקדומים והמצרים. דונלי אף טען כי המיתולוגיה היוונית קשורה להיסטוריה האטלנטידית ויונקת ממנה. לדבריו, האלים והאלות היווניים שנולדו, אכלו, שתו, עשו אהבה, אנסו, גנבו ומתו היו מעין זיכרון מבולבל של מעשי שליטי אטלנטיס.

לתיאוריה אחרונה זו מתקשרת השערה אחרת, זו של אדגר דָקֶה, סופר צרפתי שחי חמישים שנה מאוחר יותר. באחת התיאוריות הגיאוגרפיות שלו ראה קדה את אגדת הפלאידות - בנותיו של אטלס שהפכו לכוכבים - כאלגוריה המסבירה את היעלמותם של חלקים מרכס הרי האטלס מתחת לפני המים. במלים אחרות, חלק מגופו של אטלס (בנותיו) נעלם והפך לכוכבים (הפלאידות) שעה שצורותיהן הקודמות, כשעוד היו הרים, מונחות עדיין מתחת לאוקיאנוס האטלנטי. את חיפושיו של הרקולס בהספרידות אחר תפוחי הזהב מסביר דקה כאלגוריה לעסקי מסחר שהיו ליוונים עם ציוויליזציה גבוהה יותר בישבה באוקיאנוס האטלנטי. תפוחי הזהב היו, לדעתו, תפוזים או לימונים, סוגי פירות שהיו ידועים אצל התרבות המערבית ועוררו קנאה בקרב הגזעים הים-תיכוניים הענים יותר. אחרים (כולל דונלי) סבורים שבאטלנטיס פותחו גם הבננות והאננס, שהגיעו לאחר מכן לאמריקה ויובאו שוב לאירופה רק לאחר מסעות קולומבוס.

דונלי סבר שאימפריית אטלנטיס הפרה-היסטורית התפשטה על פני כל העולם. רוב עבודתו של דונלי עסקה במעקב אחר אגדות, השפעות ואפילו שרידים אטלנטידיים, בפרט בפרוף בקולומביה, בבוליביה, באמריקה המרכזית, במכסיקו ובעמק המיסיסיפי. באותם מקומות קישר את תרבות בוני התלים עם אטלנטיס. כמו כן, חיפש דונלי שרידים באירלנד, בספרד, בצפון אפריקה, במצרים ובפרט באיטליה שלפני התקופה הרומאית., בבריטניה הגדולה, במדינות הבאלטיות, בחצי האי ערב, במסופוטמיה ואפילו בהודו. מבחינתו, מדובר היה ב''אימפריה ששלחה את זרועותיה מהאנדים להינדוסטן...בשווקיה נפגשו התירס האינדיאני (דורה צהובה) של עמק המיסיסיפי, הנחושת של אגם סופיריור, הזהב והכסף של פרו ושל מכסיקו, תבליני הודו, הבדיל של ויילס ושל קורנוול, הברונזה של חצי-האי האיברי, העינבר של הים הבאלטי, החיטה והשעורה של יוון, של איטליה ושל שווייצריה...''. לעתים קרובות, בנסותו להוכיח את התיאוריה שבה האמין בהתלהבות רבה כל כך, בנה דונלי קווי דמיון תרבותיים וגזעיים שמאז הוכחו כלא נכונים. הוא דיבר על קשרים לשוניים בין עמים מרוחקים, אך לעתים קרובות טעה בכך.

ארמון המלוכה בבירת אטלנטיס. איור על פי תיאוריו של דונלי


השערת ספנס

לואיס ספנס, חוקר סקוטי, כתב חמישה ספרים על אטלנטיס בין השנים 1924 ו-‏1942. לדבריו, היו שתי אטלנטיס: אחת במקום שבו אמר אפלטון שהיא נמצאת, ואחרת (חלק אחר של הראשונה) קרוב לאנטילים (הנקראים אנטיליה), בקירבת ים סרגאסו של היום. לדיעה כללית זו, לפיה הרכיבו כמה גושי יבשה את אטלנטיס, מצטרפים גם כמה חוקרים אחרים. הם מניחים כי אטלנטיס לא שקעה כולה בבת אחת, אלא צללה בסידרה של אסונות גדולים ובהפרשי זמן בין אסון לאסון.

ספנס הקדיש חלק נכבד ממחקרו למיתולוגיה השוואתית, בעיקר לקישור האגדות הפרה-קולומיבאניות של השבטים שחיו באמריקה עם אגדות העולם העתיק - לא רק של תרבויות הים התיכון אלא גם אלו של הקלטים הצפוניים. הוא ראה לא מעט צירופי מקרים בין אגדות אלו, רבים כל כך, עד שקל, לשיטתו, להשתכנע באחת משתי ההשקפות: או שהייתה תקשורת רציפה בין העולם הישן ובין העולם החדש עוד לפני קולומבוס או שכל אחד מחצאי הכדור רכש את אגדותיו מנקודה מרכזית אחת, שנעלמה ואיננה. כך, למשל, הוא מזכיר את קווי הדמיון בין קצאלקואטל, אל הטולטק שהביא את הציוויליזציה למכסיקו ושחזר לטלאפאלאן, ביתו המקורי בים המזרחי - לבין אטלס, החשוב כל כך באגדות הזיכרון של אטלנטיס. אביו של אטלס היה פוסידון, אל הים, ואילו אביו של קצאלקואטל היה גוכומאטז, שליטם של הים ושל רעידות האדמה שדמותו הייתה כשל נחש זקן והוא חי במעמקי האוקיאנוס. לקצאלקואטל ולאטלס היו (לכל אחד מהם) אחים תאומים, שניהם תוארו כבעלי זקן ושניהם החזיקו במו ידיהם את השמיים.

היבט מעניין אחר בתיאוריות של ספנס על אטלנטיס קשור בגלי ההגירה התרבותית שהגיעו לאירופה מהמערב. מדובר בשלושה גלים עיקריים, שבהכללה גסה אפשר לומר שהגיעו סביב השנים 25,000 לפני הספירה, 14,000 לפני הספירה ו-‏10,000 לפני הספירה. התאריך האחרון סמוך למדי לתאריך המשוער של שקיעת אטלנטיס. לתרבויות אירופאיות היסטוריות אלו ניתנו שמות המציינים את המקום בו נתגלו שרידיהן לראשונה. העתיקה שבהן היא תרבות קרו-מאניון, שנמצאה בדרום-מערב צרפת. מאיזור הפירנאים וממפרץ ביסקיה התפשטה תרבות זו - שנחשבת למתקדמת ביותר לגבי אותה תקופה - דרך חלקים מדרום-מערב אירופה, צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. בני אותה תרבות השאירו ציורים וחריטות על כתלי מערות, ציורים המצביעים על תרבות מתקדמת ומתוחכמת, בעל ידע רב באנטומיה. הציורים הללו גם עוסקים בצורה נרחבת בשוורים. השור מילא תפקיד חשוב מאוד בדיווחי אפלטון על הדת האטלנטידית. היה לו חלק משמעותי גם בציוויליזציות של כרתים ושל מצרים (שאחד מסמליה הדתיים היו אפיס, השור הקדוש). ספנס טען כי גולגלות אנשי קרו-מאניון מצביעות על תכולת מוח גבוהה הרבה יותר מזו של תושבי אירופה האחרים דאז - כמעט כאילו היו בני גזע על-אנושי.

הגל השני הביא לאירופה את התרבות המגדלנית. כקודמו, אף הוא הגיע ליבשת מהמערב או מדרום-מערב. הוא תרם דוגמאות יפהפיות של ציור, פיסול וחיטוב וכן סימנים למבנה שבטי ודתי מתוכמים מהמקובל. התרבות השלישית, והמאוחרת מכולן, היא זו של הגל האזיל-טארדנוסי. אליבא דספנס, מהגרי גל זה הם אבות אבותיהם של האיברים, שהתפשטו אל תוך ספרד ואל חלקים אחרים של הים התיכון, כמו הרי האטלס. האזילים קברו את מתיהם כשפניהם מערבה - כנראה אל הכיוון ממנו הגיעו. ספנס מספר כי האזילים אף כונו על ידי תושבי איטליה בתקופה הרומאית בשם ''אטלנטידים'', ולדבריהם היו אלה בניו הנבחרים ביותר של פוסידון ומי שזוהו על ידם כשייטים הראשונים.

ספנס קשר בין הופעת גלי ההגירה הללו לבין הימלטותם של מהגרים מאטלנטיס כתוצאה משקיעות מקומיות, שנגרמו על ידי פעילות געשית או על ידי הצפות, שהתחוללו בשל המסת כמויות קרח שנותרו מתקופת הקרח או בשל צירוף של שניהם.
ספנס סיפר כי במאה הארבע-עשרה נמצאו באיים הקנאריים שרידים חיים של התרבויות שהגיעו עם אותם גלי הגירה קדומים. היו אלה הגואנצ'ים - לבנים, שדמו לקרו-מאניון בגובהם, עבדו את השמש, פיתחו תרבות תקופת אבן מתקדמת (כולל שיטת כתיבה) ושימרו אגדה על קטסטרופה גלובלית שהם היו ניצוליה. הגואנצ'ים, כמו עמים רבים אחרים שנתקלו באירופאים לאחר שנים ארוכות של בידוד יחסי מהעולם הישן, לא שרדו זמן רב.

אפשר לומר שספנס הרחיב את התיאוריה של דונלי, אבל גם הוריד את אטלנטיס לדרגת ציוויליזציה של תקופת האבן, המזכירה קצת את אלה של מכסיקו ופרו הקדומות, אבל נושאת באחריות לתשלובת תרבותית אטלנטידית, שחלק משרידיה עדיין גלויים וברורים באיזור האטלנטי.


האכסיומה הספרדית

תיאוריות אחרות על אטלנטיס מניחות כנקודת המוצא שלהן שתרבויות עתיקות מסוימות היו אטלנטיס האמיתית והגורם למסורת האטלנטידית. אחד מהם הוא טארטסוס, מרכזה של תרבות מפותחת ומשגשגת, שגם הייתה עשירה ביותר במינרלים. נוהגים כיום למקם את טארטסוס על החוף האטלנטי של ספרד, על שפך הנהר גוואדאלקיוויר. בשנת 533 לפני הספירה נכבש המקום על ידי קרתגו, שחסמה את הגישה אליו לשאר העולם.

ארכיאולוגים גרמניים (הבולטים שבהם היו הפרופסורים אדולף שולטן, אוטו ייסן, אלברט הרמן וריכרד הניג) החלו לחקור את טארטסוס כבר בשנת 1905. ייסן ערך טבלה שהראתה, לשיטתו, אחת עשרה נקודות דמיון בולטות מאוד בין טארטסוס לאטלנטיס - דמיון שלא ניתן, לדעתו, להתעלם ממנו.

סעיף מה שאמר אפלטון על אטלנטיס עובדות והנחות של ייסן לגבי טארטסוס
1 אטלנטיס הייתה קיימת לפני עמודי הרקולס טארטסוס היה אי בשפך נהר גוואדאלקיוויר (גיברלטר, המצויה מעבר לעמודי הרקולס)
2 היא הייתה גדולה יותר מלוב ומאסיה הקטנה לא היה זה אי אלא מונופולין מסחרי ענקי
3 היא הייתה גשר לאיים אחרים וליבשת הממוקמת בצד השני, מוקפת על ידי הים הגדול טארטסוס הייתה יבשה
4 האימפריה שלה התפשטה על פני אפריקה והגיעה עד למצרים ולאטרוריה (באיטליה) טארטסוס סיפרה מתכות לכל הים התיכון
5 היא נעלמה ביום אחד ושקעה אל תוך הים היא נעלמה בשל כיבוש, מבלי שהשאירה אחריה כל עקבות גלויים לעין יורדי הים היווניים
6 הים שמעליה אינו עביר ולא ניתן לחקור אותו לא ניתן להגיע אליה בשל סיבות פוליטיות
7 בוץ עבה חוסם את תנועת הספינות הייתה זו תעמולה של קרתגו
8 בארץ היו מחצבים מינרליים עשירים הסיירה מורנה, סמוך לטארטסוס, היה אחד ממחצבי המינרלים הקדומים העשירים ביותר
9 באטלנטיס הייתה קיימת רשת תעלות נרחבת שלא נראתה כמותה באירופה מהגוואדאלקיוויר יצאה רשת תעלות מרשימה, כפי שנזכר אצל סטראבו (גיאוגרף והיסטוריון יווני, 63 לפנה''ס עד 21 לספירה)
10 המלך האטלנטידי היה זקן האנשים מלכה האחרון של טארטסוס, ארגאנטוניוס, מלך במשך שמונים שנה
11 באטלנטיס היו חוקים כתובים עתיקים שעוצבו, כפי שסופר, לפני שמונת אלפים שנה סטראבו אומר על הטארטוסים (הוא מכנה אותם טודטאנים): הם היו בעלי התרבות הגבוהה ביותר בין האיברים. הם יודעים לכתוב ויש להם ספרים עתיקים וכן שירים וחוקים בחרוזים שאותם הם מעריכים כבני שבעת אלפים שנה


מיקומה של טארטסוס, מכל מקום, עצמה לא נקבע בוודאות.

א.מ. וילשאו, שחיברה את הספר ''אטלנטיס באנדלוסיה'', חקרה את האיזור במשך עשרים וחמש שנה. בין השאר, גילתה ''מקדש שמש'' המצוי כשמונה מטרים מתחת לרחובותיה של סביליה. היא האמינה שטארטסוס עשויה להיות קבורה קבורה מתחת לסביליה המודרנית - ממש כשם שחלק נכבד של רומא העתיקה מצוי מתחת לרומא של ימינו וכשם שטנוקטיטלאן מצויה מתחת לחלק העתיק של העיר מכסיקו סיטי והרקולנום מתחת לרסינה.

שרידים אחרים הקשורים בתרבותה של טארטסוס הם מכרות הנחושת של ריו טינטו, המתוארכים כבני שמונת אלפים עד עשרת אלפים שנה. מאותה תקופה נמצאו גם עבודותהנדסיות הידראוליות סמוך לרונדה ונמל באמצע היבשה בניאבלה - מה שמזכיר את תיאוריו של אפלטון על העבודות ההידראוליות שנעשו באטלנטיס.

וילשאו התנגדה לתיאוריות שפיתחו החוקרים הגרמניים ולפיה טארטסוס היא הגורם לאגדת אטלנטיס. היא טענה שטארטסוס הייתה מעין קולוניה של אטלנטיס האמיתית. בין השאר, כתבה כי ''האנשים הפרה-היסטוריים האלה, המתורבתים להפליא, נבעו מצירוף עם הלובים הפרה-היסטוריים, שבשלב מוקדם יותר של ההיסטוריה הגיעו מאטלנטיס לאנדלוסיה כדי לרכוש את הזהב, את הכסף ואת הנחושת שסופקו על ידי הכורים בני תקופת האבן המאוחרת של ריו טינטו, ובמהלך הדורות...איחדו את התרבות האיברית ואת התרבות האפריקנית בצמידות כה רבה עד שלבסוף היה לטארטסוס ולאפריקה גזע משותף, הגזע הלובי-טארטסי''. את התיאוריה הזו גיבתה וילשאו באיסוף ובעריכה של כתבים חרוטים איבריים פרה-רומאיים אחרים ומצאה כי כמאה וחמישים מהסימנים האלפביתיים שמצאה בהם מופיעים גם על קירות מערות הסלע בלוב.

אטלנטיס. המפה ששירטט דונלי ושעל פי השערותיו משקפת את מיקומה המדויק של היבשת האבודה

ברור כי ממצאים אלה - ללא קשר לשאלה אם הם מייצגים את אטלנטיס אם לאו - מעידיפ, לפחות, על קיומה של תרבות מערב ים תיכונית בלתי ידוע המתקופה קדומה ביותר. ניתן למצוא דמיון רב בינה לבין תרבות כרתים העתיקה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר הוא פסל הראש והכפתיים המכונה ''לה דאמה דה אלקה'' (הגברת מאלקה), שנמצא בעיר בשם זה, בדרום ספרד. פסל זה הוא הוכחה לתיחכום שהיה מנת חלקה של הציוויליזציה שבימיה פוסל.

לעתים קרובות הועלה הרעיון שסכריה, הארץ ''בקצה העולם'' של הפניקים, שאותה מתאר הומרוס ב''אידיסיאה'' שלו, הייתה המודל האטלנטידי של אפלטון. פרטים רבים במתארים את סכריה דומים מאוד לרשימותיו של אפלטון על אטלנטיס: הארמון הנפלא ש אלקיאנוס, ''שנבנה מנחושת קלל''; חומות העיר הענקיות; העוצמה הימית של הפניקים; העיר הבנויה על מישור עם הרים גבוהים מצפון לה; ואפילו שני המעיינות שבגן המלכותי. סכריה מעולם לא אותרה, ומאחר שהשם הזה מצוי רק ב''אודיסיאה'' (ומתאר את אחד האיים במסעו האינסופי של אודיסיאוס), יתכן כי המדובר באי שעליו הייתה תרבות מפותחת במיוחד - כרתים, קורפו, טארטסוס, גדאס או אטלנטיס עצמה.


אטלנטיס היבשה

תיאוריות אחרות גורסות שאטלנטיס לא שקעה מעולם, כלומר שהיא עדיין באיזור יבש ומחכה לארכיאולוג המזהיר שיחפור אותה מקברה. אחת מהן מבוססת על שינויי אקלים בדרום אפריקה. ציורי מערות שהתגלו בהרי טאסיל באלג'יריה וברכס אקאסוס בלוב מראים ארץ נעימה, מאוכלסת ופוריה, שנהרות זרמו בה ויערות כיסו אותה ובעלי חיים אפריקניים לרוב רעו בה, לפני שנכחדו מהעולם. כיום מדובר באיזור חשוף לחלוטין, מדברי בחלקו. ציורי מערות שנמצאו בסביבה מראים כי האיזור עבר שינוי אקלימי קיצוני. ההתייבשות ההדרגתית של צפון אפריקה במאות השנים האחרונות ושקיעת חלק מהחוף הם הבסיס לתיאוריות צרפתיות הטוענות כי בשטחי תוניסיה ואלג'יריה היה ים פנים-יבשתי שנפתח אל הים התיכון והתחבר אל ים סהרה הפנימי. הים הפנים-יבשתי של תוניסיה מקושר עם אגם טריטוניס, שאותו מזכירים סופרים קלאסיים אחדים. אגם זה איבד את מימיו כשהסכרים התפוצצו ברעידת אדמה ולבסוף התייבש והפך להיות לאגם בוצי ורדוד בתוניסיה, הקרוי כיום שוט אל דג'ריד. תיאוריה דומה העלתה הארכיאולוגית קארלה סייג', שטענה אף היא כי יש סבירות גבוהה שאטלנטיס שוכנת במקום בו ממוקמם כיום המדבר הנחשב לגדול ביותר בעולם.

הסהרה עצמו נחשב לקרקעיתו של ים עתיק. באלג'יריה ובתוניסיה הראו סקרי קרקע שעשתה הממשלה הצרפתית שהשקעים שנוצרו על ידי האגמים הבוציים והרדודים באלג'יריה ובתוניסיה נמצאים מתחת לפני הים ויתמלאו מים אם תוסט שקשרת דיונות חוף המגינה עליהם.

ארכיאולוג צרפתי בשם גודרון טען כבר בשנת 1868 שאטלנטיס קבורה בסהרה. כך טען, שש שנים מאוחר יותר, גם גיאוגרף צרפתי בשם אטיין ברליוקס. הלה גרסה שאטלנטיס האמיתית נמצאת בצפון אפריקה, בהרי האטלס, ממול לאיים הקנאריים. ברליוקס סבר שצ'רנה, העיר שאותה מזכיר הסופר הקדום דיודורוס סיקולוס כבירת אטלנטיס, הייתה פחות או יותר בנקודה זו עצמה. ברליוקס גם ציין את העובדה שלברברים של הרי האטלס יש לעיתים קרובות עור בהיר, עיניים כחולות ושיער בלונדיני. סימנים אלה הם, לטענתו, עדות למקור קלטי או אטלנטידי.

סופר גרמני בשם בורשאר אימץ ב-‏1926 את התיאוריה הצפון-אפריקנית והסביר שמקום בירתה של אטלנטיס היה בהרי אחגר, שם יושבים כיום בני הטוארג. בורשאר גילה שקיים שם שבט ברברי הקרוי אוניאור, שם המזכיר מאוד את את אאונאור, שם שבו מכנה אפלטון את תושביה הראשונים של אטלנטיס. צירוף מקרים אחר שגילה הוא שהשבטים הברבריים של שוט אל האמינה מתוניסיה נקרא בשם ''אטאלה'' - דומה מאוד ל''אטלנטיס''. ארכיאולוגים הצרפתיים בוטאבאן וז'ולה הסכימו עם תיאוריה זו, אבל טענו שחלק נכבד מהאימפריה האטלנטידית הוא ארץ השקועה בחוף תוניסיה במפרץ גאבס.


סברות ''לאומיות''

מתברר כי התיאוריות המודרניות על אטלנטיס הן בעלות מיתאם לאומי בלתי רגיל בעליל. רבים מהחוקרים הצרפתיים חיפשו אחר אטלנטיס בצפון-אפריקה הצרפתית, וכמה מהם אף הצביעו על צרפת עצמה כעל המקום האפשרי בו שכנה אטלנטיס. ארכיאולוגים ספרדיים ניסו לאתר אותה בספרד ובצפון-אפריקה הספרדית. סופר קטלוני אחד הצהיר, כמובן, שהיא הייתה בקטלוניה. חוקר פורטוגזי אחד הצהיר שאטלנטיס היא פורטוגל עצמה. מדענים רוסיים סברו כי איתרו את אטלנטיס מתחת לים הכספי, או אולי סמוך לקרץ', בחצי-האי קרים. ואילו מדענים וארכיאולוגים גרמניים טענו כי איתרו אותה מתחת לים הצפוני, במקלנבורג, או בטארטסוס, אותה ראו כ''קולוניה גרמנית'' בספרד. סופרים מאירלנד ומאנגליה זיהו לחילופין את ''איין אפלטון'' עם אירלנד ואנגליה. מוחמה מוונצואלה סבר שאטלנטיס הייתה בארצו, וכך האמין גם מלומד שוודי, שמיקם אותה בעיר אופסלה.

במחקרים אחרים שנעשו במאה העשרים הגיעו ארכיאולוגים יווניים למסקנה כי ניתן לעקוב אחר אגדת אטלנטיס עד לאי טרה (סנטוריני של היום), שהתפוצץ בשנת 1500 לפני הספירה בערך, וחלק ניכר ממנו שקע אל מתחת לפני הים האגאי. לפני כן נחשבה כרתים דווקא כערש הולדתה של אטלנטיס, בעיקר בגלל תרבותה הקדומה המפותחת שגוועה בפתאום ובשל נוכחותם של אפר וולקני וסימני שריפה בחורבותיה. מכל מקום, ברור כי התפרצות וולקנית בעוצמה של זו שהשמידה את טרה עלולה הייתה גם לפגוע קשות בכרתים, ויתכן כי תרבויות אלה הושמדו על ידי אותו אסון טבע עצמו.

מפת טרה, היא סנטוריני של היום, כולל היקפה המשוער בימים שלפני ההתפוצצות. האם מחקה אחת ההתפרצויות הגעשיות הגדולות בהיסטוריה את התרבות האטלנטידית שעליה דיווח אפלטון?

קארסט, מזרחן, פילולוג ותיאורטיקן גרמני שעסק במחקר אטלנטיס, פיתח את תיאורית אטלנטיס הכפולה: אטלנטיס המערבי התפשטה דרך צפון-אפריקה, ספרד והאוקיאנוס האטלנטי, ואילו אטלנטיס המזרחית מצויה באוקיאנוס ההודי בדרום איראן ובערב. נוסף על כך פירט קארסט נקודות שלא היו במרכז תשומת הלב באיזורים כמו הרי אלטאי באסיה ובאיזורים אחרים. את כל הנקודות הללו קשר אלה לאלה בעזרת קשרים לשוניים, שמות מקומות ופולקלור של שבטים ועמים שונים. בראמוול יצא נגד הכפילות האטלנטידית של קארסט וטען בספרו ''אטלנטיס האבודה'' שחייבים להתייחס לאטלנטיס כאל אי באוקיאנוס האטלנטי.

במקום אחר לגמרי, ניגריה, מצויות חורבות יורובה או איפה, שמקורן בשנת 1600 לפני הספירה. החוקר ליאו פרובנסיוס, שחקר את התרבות העתיקה והמפוארת הזו, כתב כי הוא מאמין שמדובר במרכזה של ציוויליזציה שהיא, בעצם, אטלנטיס של אפלטון. את התיאוריה שלו ביסס על סמליות אתנולוגית. בין השאר, מופיעים בחורבות אלה צלב הקרס, עבודת אל הים אולוקון, ארגון שבטי, צורות של כלים, כלי תשמיש, מכשירים וכלי נשק, כתובות קעקע, טקסים מיניים ומנהגי קבורה. פרובנסיוס ערך השוואות ומצא דמיון רב בין ביטויים סמליים אלה בתרבות איפה לבין תרבויות אחרות, כולל האטרוסקית, האיברית הפרה-היסטורית, הלובית, היוונית והאשורית. פרובנסיוס סבר כי גילה את אטלנטיס, ואף טען כי תרבות יורובה הגיעה במקור מהאוקיאנוס השקט, דרך דרום אסיה ותוך חציית אפריקה. כנראה סבר כי מצא את הציוויליזציה המסתורית שמאחורי עמודי הרקולס. כמו רבים אחרים, קישר שרידיה של תרבות מפוארת עם המיתוס האטלנטידי הקדום.


איפה אטלנטיס?

הסופר האמריקני צ'ארלס ברליץ פירסם ב-‏1969 בספרו ''אטלנטיס'' רשימה שבה ציטט 270 השערות שונות על מיקומה האפשרי של היבשת האבודה. מעניין לעקוב אחר ההתפצלות של דיעות החוקרים השונים:

המיקום המיוחס לאטלנטיס מספר ההשערות המחזיקות בדעה זו
אי שקוע או גשרים יבשתיים באוקיאנוס האטלנטי 97
מעולם לא הייתה אטלנטיס קיימת מבחינה גיאוגרפית – היא קיימת רק כאגדה 46
צפון אמריקה, דרום אמריקה או שתיהן גם יחד 21
מרוקו או צפון אפריקה (כולל קרתגו) 15
ארץ הקודש, כולל ישראל ולבנון 9
טארטסוס ודרום ספרד 9
כרתים ו/או טרה 9
גיברלטר 6
איים אחרים בים התיכון ו/או מאלטה 6
יבשה שקועה באוקיאנוס השקט 4
מדבר סהרה 3
איראן 3
האיים הקנאריים 2
סרי לאנקה 2
מכסיקו 2
גרינלנד 2
דרום אפריקה 2
קרים ודרום רוסיה 2
הולנד 2
הרי הקווקז 2
ברזיל 2
ניגריה 2
חצי האי ערב 1
בלגיה 1
בריטניה 1
קטלוניה 1
מזרח פרוסיה 1
אתיופיה 1
צרפת 1
עיראק 1
מקלנבורג, גרמניה 1
צפון אירופה 1
הקוטב הצפוני 1
פורטוגל 1
סיביר 1
שפיצברגן 1
שוודיה 1
ונצואלה 1
איי הודו המערבית 1
אי שקוע באוקיאנוס ההודי 1



כאמור, מדובר במאתיים ושבעים סמכויות שונות שהגיעו למסקנה לגבי מיקומה המשוער של אטלנטיס. מבלי לקבוע מסמרות לגבי אמינות כל התיאוריות הללו, מפתיע למדי להיווכח שכמעט חמישית מהן קובעות כי אטלנטיס מעולם לא הייתה קיימת, אלא במוחותיהם של אלה שכתבו עליה. רבים מהם סברו כי אפלטון המציא את אטלנטיס כמעין מטאפרוה להמחשת המדינה המושלמת שלו, ואולי שמע את השם מפי נוסעים שהביאו אותו מאיזור מערב הים התיכון וצירף אותו לשמן של ערים או מדינות קיימות, שהארגון הפנימי שלהן היה מתקדם ושהישגיהן בתחומי ההנדסה האדריכלות מרשימים; ויתכן שבכלל עשה זאת כדי להרשים את שומעיו. חוקרים אחרים סברו כי הכוהנים המצריים אמנם סיפרו לסולון סיפורים הדומים לאלה שתיאר אפלטון, אבל עשו זאת כדי לרכוש את ליבו וליצור תדמית של אתונאים שהיו בעבר חזקים דיים כדי להביס צבא אטלנטידי רב-עוצמה.

תיאוריות שונות לגבי אטלנטיס מממקמות אותה גם בהקשרים שאינם בהכרח היסטוריים טהורים. חוקרים הכופרים בקיומה של אטלנטיס טוענים כי אטלנטיס ממלאת צורך פסיכולוגי - הצורך של האנושות למצוא מיפלט ברעיון שפעם, בתור זהב כלשהו, הכול היה טוב יותר - לפני שכוחות גדולים ממה שאנחנו מסוגלים בכלל לתפוס השמידו את הציוויליזציה המושלמת הראשונה של בני האדם.

אחרים סבורים שזהו לקח שימושי, משום שלדעתם הושמדה אטלנטיס בגלל ההידרדרות המוסרית של תושביה. יש בכך, למי שמחפש, דמיון מסוים לחלק מההנמקות המצויות בסיפורי התנ''ך לנפילתה של ממלכת ישראל. אלה גם מקווים שכדאי שהאנושות תאמץ את הלקח של סיפור אטלנטיס ולא תביא על עצמה הרס עצמי במימדים דומים.

אלברט הרמן, היסטוריון וגיאוגרף גרמני שסבר כי אטלנטיס שכנה במקום בו מצויה תוניסיה של ימינו, האמין גם כי מה שאמרו כוהני סאיס לסולון תורגם באורח שגוי ליוונית. אפלטון, למשל, מביא תיאורים שהמידות הנקובות בהן הן בריס; לעומת זאת, סבור הרמן כי מאחר ומידות אלה מתחלקות כולן בשלושים, הרי שהמידות המצריות ניתנו ב''שומוס'' - ריס אחד שווה שלושים שומוס - ובדרך כלשהי תירגם המתרגם ליוונית את המספר שנתנו לו בשלושים. לא ברור אם סולון השתמש בכלל במתרגם, אבל הרמן התאים את תוניסיה עד לפרט האחרון חעם המידות שניתנו לגבי אטלנטיס, וכשמדד את המשירו הגדול המרכזי מצא שאם מחלקים גם אותו בשלושים, הוא תואם את המישור שאותו מזכיר אפלטון.

ארתור קלארק. את התפוצצות סנטוריני היו זוכרים בכל מקרה

חוקר גרמני אחר, כומר בשם יורגן ספאנוט, פרסם ב-‏1954 ספר הממקם את אטלנטיס בים הצפוני, בשפך הנהר אלבה, מזרחית להלגולנד. דיווחים על בניינים שקועים במקום מוכרים מזה זמן רב. לפי תיאוריה זו הייתה בירתה של אימפריה צפונית. ספאנוט סבר שכמה סלעי ענק על קרקעית הים הם הם שרידי אטלנטיס. הוא אף ארגן משלחות מחקר תת-ימיות, שמצעאו, לדבריהם, ששרשרת של קירות מקבילים, העשויים כולם מסלעי ענק. מידות הקירות האלה מצאימות לדיווחו של אפלטון. עם זאת, כמו בתיאוריית הרמן, היו המידות על בסיס סקאלה מוקטנת.

הארכיאולוג היווני ספירידון מארינאטוס ועמיתו, הסייסמולוג אנגלוס גאלאנופולוס, פיתחו, כאמור, תיאוריה המסבירה את התמוטטותה המסתורית של האימפריה המינואית של כרתים ואת ההרס האדיר שפקד את עיר הבירה שלה, קנוסוס, בהתפרצות געשית שקרעה לגזרים את האי טרה (סנטוריני של ימינו) בערך בשנת 1500 לפני הספירה. במקום בו היה קודם לכן חלק מהאי נוצרה לאחר ההתפוצצות תהום תת-מימית ענקית. הלם זה השפיע גם על כרתים, הרחיב את עריה והרס את תרבותה. גלי גיאות שהיו תוצר לוואי של אותה התפוצצות התנפצו אל חופים בכל רחבי אגן הים התיכון, כשהם מעניקים חיים לכמה מאגדות המבול הפזורות בכל העולם. המסחר המצרי עם כרתים נקטע מייד לאחר מכן, ולכן היו המצרים, אולי, המקור לאגדה שאימפריה זו נעלמה או שקעה.

גאלאנופולוס, שהתיאוריה שלו ושל חברו נכללה בספר ''מסע לאטלנטיס'', שפירסם האוקיאנוגרף האמריקני ג'יימס מייבור, פיתח את החישובים שלו עוד יותר. הוא העלה את ההשערה כי נעשתה טעות בסיסית בתרגום ההירוגליפים המצריים ליוונית ולכן יש לבדוק את מקור הטעות. הוא האמין אם נוטלים את כל הנתונים המספריים שהביא אפלטון ומחלקים אותם בעשר, מקבלים תוצאות המתאימות למדידת טרה או כרתים. על פי חישובים אלה מגיע אורכה של תעלת המים המקיפה את העיר המרכזית של אטלנטיס, בתרגום של המידות למילים, לא 1100 מייל אלא רק 110 מייל, נתון הדומה להיקפה של רמת מסרה בכרתים. הצבא של אטלנטיס מנה, לפי אותו עקרון, 120 אלף איש, ולא 1.2 מיליון. הצי לא מנה 1200 אוניות אלא 120 בלבד.

סופר המדע הבדיוני ארתור קלארק, קבע כי גם אם הייתה אטלנטיס קיימת היו עמי אגן הים התיכון זוכרים את אסון סנטוריני, בשל היותו התרחשות מאוחרת יותר. הוא טען כי איש אינו זוכר, למשל, את רעידת האדמה שפקדה את סן פרנסיסקו ב-‏1836, משום שתושביה זוכרים בעיקר את האסון המאוחר יותר, זה של 1906, שהייתה אף פחות חמורה מקודמתה. האנלוגיה של קלארק היא דרמטית לו הושלכה פצצה גרעינית על שיקאגו, הי הניצולים זוכרים אותה בלבד ולא, למשל, את שריפת העיר, שאירעה בשנת 1871.

אבל סנטוריני וכרתים הם איים הנמצאים בים התיכון, בתוך התחום של עמודי הרקולס, ואילו אפלטון והאגדה ממקמים את אטלנטיס במרחבי האוקיאנוס האטלנטי. אפלטון הכיר את התרבויות העתיקות והמפותחות של סנטוריני וכרתים, וידע כי התרחשו בהן אסונות טבע בקנה מידה עצום. האם קבלת ההנחה שמדובר בסנטוריני או בכרתים משמעה שצריך לזנוח את דברי אפלטון ואת החיפוש אחר אטלנטיס באוקיאנוס האטלנטי?

כשגילו האירופאים את האיים הקנאריים, במאה הארבע עשרה, נדהמו התושבים שחיו שם לדעת שיש עוד אנשים בחיים. הם היו משוכנעים שכל האנושות נכחדה באסון נורא ורק הרים אחדים (באיים בהם חיו הם עצמם) נשארו מעל לפני המים. תושבי האיים הללו קיימו תרבות שהיו בה עירוב של תיכחום רב ושל פשטות שנותרה כשריד לתקופת האבן. בין השאר, הייתה להם שיטת מונרכיה של עשרה מלכים, הם עבדו את השמש, היה להם מסדר מיוחד של כוהנות קדושות המוקדשות לשמש, הם חנטו את מתיהם, בנו בתים מאבנים מסותתות להפליא, צבעו את הקירות באדום, בלבן ובשחור, בנו אמצעי מגן גדולים ומעגליים, השתמשו ברשת מפותחת של תעלות להשקייה, טבעו כתובות קעקע על עורם, יצרו דברי קדרות זהים לאלה של האינדיאנים, בנו מנורות אבן, פיתחו ספרות ושירה ענפים וכתבו באלפבית משלהם. שפתם המדוברת, שאבדה בינתיים, הייתה כנראה קרובה לזו של הברברים (תושבי צפון אפריקה המקוריים, הלא-ערביים), ואולי גם לזו של עמי הטוארג של אפריקה - שנחשבים בעצמם, לעתים, לניצולים אפשריים של אטלנטיס.

אחת הסברות שהועלו כשנידון הדמיון המפתיע בין המאפיינים הללו לבין תיאוריו של אפלטון את אטלנטיס, היא שבימים קדומים הפכו הפניקים את האיים למעין קולוניות שלהם. אבל תיאוריה זו בעייתית, משום שהפניקים היו גזע של יורדי ים, ואילו הגואנצ'ים נמנעו מהים ככל יכולתם. את ההימנעות הזו ייחסו חלק מהחוקרים למבול או לשקיעה שהזכרון ההיסטורי שלהם השאיר צלקת נצחית בנפשם של הניצולים.

הסופר קלייב קאסלר מתמחה בספרי מתח העוסקים בשילוב של תעלומות תת-ימיות, מיתוסים היסטוריים ותככים בני זמננו. לפני מספר שנים הוציא הספר העוסק בגילוי התרבות האבודה של אטלנטיס. בספר זה מתגלים שרידיה של תרבות מתקדמת ביותר, שהושמדה בשל פגיעת מטאור שיצרה גלי ענק רעידות אדמה בעוצמה אדירה. קאסלר ממקם את התרבות הזאת (אטלנטיס, כמובן) דווקא מתחת לקוטב הדרומי. ההסבר לכך: השינוי המגנטי שהזיז את הקטבים במשך השנים. במקור, כאמור, נבנתה אטלנטיס הקאסלרית במקום חמים הרבה יותר

זהות מעניינת אחרת אובחנה בבדיקת גולגלות החנוטים. המדובר בטכניקת הניקוב - הנחת לוחית כסף או זהב מעל למוח, כשהגולגולת נפגעת. אומנות עדינה זו הייתה בשימוש לא רק אצל הגואנצ'ים של האיים הקנאריים אלא גם בקרב בני האינקה של פרו. אבל אין לדעת האם מקורה הוא בתרבות אטלנטידית משותפת או שהייתה התפתחות טבעית ואוונומית אצל שני עמים שונים.

מבחינה טופוגרפית, קיים דמיון לתיאורי אפלטון בחלק מהאיים שבאוקיאנוס האטלנטי. הפילוסוף היווני הזכיר סלעים שחורים, לבנים ואדומים - ואפשר לראות עדיין סלעים וולקניים בצבעים הללו פזורים בין סלעי האיים האזוריים, האיים הקנאריים ואיים אחרים באוקיאנוס האטלנטי. מזג האוויר ממוזג ואספקת פירות בלתי נדלית עדיין מתאימים למדיירה, לאיים הקנאריים ולאיים האזוריים, ואילו ההר המתרומם מן הרמה המרכזית באי טנריף יכול להיות ההר טידה שתיאר אפלטון. אפלטון מדווח גם על מעיינות חמים וקרים שיצר באיים קלשונו של האל פוסידון. מעיינות אלה עדיין קיימים באיים האזוריים.

ז'אן אלבר פואקס הציע בספרו ''ההיסטוריה התת-ימית של בני האדם'' מעין מסקנה המבוססת על דדוקציה של ממצאים מדעיים מוכרים. נקודת המוצע של פואקס היא ההסכמה הכללית של הגיאולוגים ושל האוקיאנוגרפים עם ההנחה שעליית פני המים באלפי השנים האחרונות התרחשה בקצב ממוצע של שלושים סנטימטרים בקירוב בכל מאה שנה, אולם קודם לכן התרחשה התרוממות עצומה של פני המים בקצב מהיר הרבה יותר. במאה העשירית לפני הספירה, למשל, היה גובה פני הים נמוך ב-‏135 עד 150 מטרים מגובהו כיום. להתרוממות פני הים גרמו הצפות שמקורן המסת הקרחונים האחרונים. תהליך זה לווה בגשמים ובהתפרצויות געשיות, בפרט באיזורים הוולקניים של האוקיאנוס האטלנטי. לא ספק, נראה האירוע כקיצו של העולם במבול אדיר מימדים. במלים אחרות, התשלובת התרבותית האטלנטידית שהתפתחה באיים ובחופים הסמוכים להם שמזג האוויר בהם היה נוח יחסית, נעלמה בהצפות ובתוהו ובוהו הסייסמי שנילווה אליהן. כל אלה, כאמור, באו בשל המסת הקרחונים הענקיים, ופואקס משער שעלייה זו בגובה פני המים היא היא הגורם למילויו או להגדלה העצומה בשיטחו של הים התיכון - ים שקרקעיתו מתאפיינת ברצף של הרים ועמקים.

פואקס סבר כי אם נצייר תרשים של האיים האטלנטידיים כפי שהיו אז ואם ניקח בחשבון את קרקעית הים המקיפה אותם ומגיעה לעומק של 150 מטרים או יותר, נקבל איים עם שטחי אדמה גדולים הרבה יותר. אולי לא יהיו אלה יבשות אבל די יהיה בגודלם לקיים אוכלוסיה גדולה ומתועשת, שיש ביכולתה לפתח ציוויליזציה משגשגת. לדעתו, רבים מהאיים האוקיאניים המצויים כיום בסמיכות ליבשות אלה עתידים להיחשף כאזורי אדמה יבשה. כלומר, הוא סבור שמרכזי האוכלוסיה של האימפריה הפרה -היסטורית שתיאר אפלטון (''...איים אחרים; ומאיים אלו יכול לעבור דרך כל כולה של היבשת הנגדית...'') יהיו בגובה הישן של פני המי וזהו המקום שבו צריך להתרכז בחיפושים. צריך רק לקחת בחשבון שהאוקיאנוס האטלנטי בימי אפלטו היה שונה מכפי שהוא היום - קטן יותר, עם מספר רב יותר של איים, הקרובים ליבשות הסובבות אותם.

מבחינת התאמת הזמנים, תואמת תיאוריית פואקס את מה שידוע זה מכבר לחוקרים. אליבא דאפלטון, כוהני סאיס דיווחו לסולון שאטלנטיס שקעה לפני 11,300 שנה בערך. המדע המודרני קובע את סופו של אחרון הקרחונים האירופאיים הגולים לשנת 10,000 לפני הספירה. בערך אז התרחשה גם ההצפה הגדולה. התפשטותה של התרבות המגאליתית לאירופה התרחשה גם היא בנקודת זמן דומה, וככל שהמחקר קובע תאריכים מוקדמים יותר ויותר לתרבויות של טארטסוס, דרום ספרד, צפון אפריקה ואיים הים התיכון, מתקרבים תאריכים אלה לתקופה בה נסוגו הקרחונים וחלה ההגירה המשוערת מאטלנטיס.


סברות נוספות

למעשה, המאמר הזה יכול לכלול לא מעט תיאוריות נוספות, אלא שאם כך אעשה, הוא יהפוך לספר בפני עצמו. הטבלה המפרטת את מאתיים ושבעים הדיעות שהושמעו על ידי חוקרים שונים באשר למיקומה המשוער של היבשת הנעלמת, מראה עד כמה אין בידי המין האנושי כיום ידע מספקי לקבוע אם מדובר בגלגולו של מיתוס קדום או במציאות היסטורית שהזמן וכוחות הטבע משבשים את היכולת לחקרה כהלכה.

הסופר קלייב קאסלר מתמחה בספרי מתח העוסקים בשילוב של תעלומות תת-ימיות, מיתוסים היסטוריים ותככים בני זמננו. לפני מספר שנים הוציא את הספר שתורגם בעברית כ''גילוי אטלנטיס''. בספר זה מתגלים שרידיה של תרבות מתקדמת ביותר, שהושמדה בשל פגיעת מטאור שיצרה גלי ענק רעידות אדמה בעוצמה אדירה. קאסלר ממקם את התרבות הזאת (אטלנטיס, כמובן) דווקא מתחת לקוטב הדרומי. ההסבר לכך: השינוי המגנטי ש''הזיז'' את הקטבים במשך השנים. במקור, כאמור, נבנתה אטלנטיס הקאסלרית במקום חמים הרבה יותר.

משלחת ארכיאולוגית תת-ימית בוחנת שביל אבני הענק שליד האי בימיני. בין החוקרים קימת הסכמה כללית שמדובר במעשה ידי אדם, ויש המשייכים את המבנה המדוייק הזה לשרידי אטלנטיס השקועים

אם מחברים את האגדות של שקיעת אטלנטיס עם המיתוס הקדום של המבול, המצוי בלא מעט תרבויות שבמשך מאות שנים לא היה ביניהן כל מגע, מקבלים תוצאות מרחיקות לכת. כך, למשל, ברור כי עמי הים התיכון שימרו מסורת משותפת של מבול בקנה מידה אדיר, אבל מסורת זו קיימת גם בקרב העמים האינדיאניים. לאצטקים, למשל היה ''נוח'' משל עצמם, שממו היה קוקסקוקס, שהציל את עצמו ואת אשתו בסירה או ברפסודה עשויה עץ ברוש. אצל שכניהם ויריבהם האלטסקלנים, התגלתה מסורת המספרת כיצד הפליג אדם בשם צטפי בכלי שיט רחב ידיים עם אשתו, עם ילדיו, עם חיות רבות ועם גרגרי תבואה, ששימורם היה הכרחי להמשכיות קיומו של הגזע האנושי. כשהאל הגדול טקזקאסאטליפוקה ציווה על המים לסגת, שלח צטפי עיט מהרפסודה. הציפור, שניזונה מגוויות שהארץ הייתה עמוסה בהן, לא חזרה. צטפי שלח החוצה ציפורים אחדות, ומכולן חזר רק יונק הדבש, ובמקורו ענץ נושא עלים. ואז, בראותו שהארץ החלה להצמיח ירק, עזב צטפי את הרפסודה והשאיר אותה במקום חנייתה האחרון, על ההר קולוהואקאן. אגדות דומות ניתן למצוא גם בקרב שבטי האינדיאנים בארצות הברית, בקולומביה, באקוודור ובמקומות נוספים. בכל האגדות האלה בא המבול כדי להעניש את המין האנושי על חטאיו המוסריים, כשהאל מחליט להשאיר בחיים זוג או משפחה בעלי מוסר גבוה יותר במטרה להתחיל את הכל מחדש.

מכאן, כמובן, קצרה הדרך למסקנה שמקורו של הזיכרון הקדום הזה הוא משותף. מאחר ובמיתולוגיה האנושית היעלמותה של אטלנטיס מייצגת קטסטרופה המזכירה את זו של המבול, רבים מקשרים בין השניים וגוזרים שהארץ הקדומה שקעה תחת הצפת המבול הגדול ושהעדים לכך, או הפליטים שהצליחו להגיע לארץ מקלט, שימרו את הזיכרון הזה בחלקים שונים של תבל.

מדי פעם מתגלה מבנה מונומנטלי חדש שיש הנוטים לייחס, כמעט מיידית, לתעלומת אטלנטיס. בשנת 1968, למשל, התגלו שני טורים של אבנים גדולות ומסותתות היטב, השקועות כמה מטרים מתחת לפני המים ומובילות מהן האי בימיני הצפוני (סמוך לאיי בהאמה) לגיוון דרום מערב, אל תוך האוקיאנוס האטלנטי. מאחר והאבנים הללו מסותתות בצורה מדוייקת מאוד (הן נראות כמעט כלבנים), מונחות בשני נתיבים ישרים ומקבילים, יש בהן פניות בנות תשעים מעלות והן רצופות במעברים מתוכננים העוברים בהפרשים קבועים בין חלקיהם - נראה כי מדובר במעשה ידי אדם. מכאן והלאה מתחילות הפרשנויות השונות. דייוויד זינק, שהוביל משלחת לחקירת ''דרך בימיני'' ב-‏1974, הגיע למסקנה הביזארית שמדובר בעמודים שנפלו ממקדש שבנה גזע בעל תרבות אדירה שנעלם זה מכבר מהעולם - האטלנטידים - שגם העבידו חייזרים לשם בניית המבנים המגאליתיים שלהם. צ'ארלס ברליץ העריך בספרו ''אטלנטיס'', כי מכיוון שנמצאו על גבי האבנים שורשים מאובנים של מנגרובים שגילם בין עשרת אלפים לשנים עשר אלף שנה, הרי שהתאריך חופף, פחות או יותר, למועדי הינמסות הקרחונים ושקיעת אטלנטיס. ולכן, לא מן הנמנע ששביל בימיני השקוע במים הוא חלק מהיבשת הנעלמת.

המחקר ההיסטורי המודרני מתקשה כיום לאמת את שרשרת המיתוסים האינסופיים המלווה תעלומות מיתולוגיות בסדר הגודל הזה. כך, למשל, שוררת כיום הסכמה בין החוקרים כי אם הייתה התיישבות לבנה באמריקה לפני קולומבוס, הרי שהיחידה שהוכח סופית ומעבר לכל ספק סביר כי היא אכן התקיימה היא זו של הוויקינגים בלאנסא--מדואוז שבניופאונדלנד של ימינו. זאת, על אף שעמים שונים מראים הוכחות, לכאורה, שבניהם היו שם גם הם לפני קולומבוס; הודו, יפן, סין, אירלנד, ויילס, סקוטלנד, דנמרק, אוסטרליה, מאלי, מרוקו, מצרים, לבנון, הונגריה - לכולן יש טענות לגבי זכות הבכורה המוזרה הזאת. אבל למעט ההתיישבות של לייף אריקסון ואנשיו בקנדה, כאמור, אין הסכמה כללית לגבי אף לא אחת מהגירסאות הללו.

בנוגע לאטלנטיס התעלומה גדולה עוד יותר. לאיש אין ספקות שיבשת אמריקה היא עובדה קיימת; לגבי אטלנטיס אין הדבר כן. לאיש אין ספק כי קיימים קווי דמיון תרבותיים בין ציוויליזציות מרוחקות שברור כי לא היה ביניהן קשר רציף במשך מאות ואולי אלפי שנים. אבל אין זה ברור אם קווי הדמיון הללו הם תוצר של התפתחות תרבותית והיסטורית טבעית, או שמא יש לכך מקור משותף, ואם כן - מיהו. העובדה שעד היום לא זו בלבד אין המדע יודע לפענח את מקורו של המיתוס הזה ואת השאלה אם אכן מדובר במיתוס או בעובדה היסטורית משאירה אותנו עם שורה של הנחות שאין יודע מתי ואיך נצליח לאמתן, אם בכלל.


מקורות נוספים

מספר הקישורים לאתרים העוסקים בתיאוריות על גורלן של אטלנטיס, היבשת והתרבות, הוא עצום ורב. למעשה, הרושם האישי שלי הוא שמספר התיאוריות הוא כמעט כמספר האתרים. אפס, דווקא בשל כך, אם רוצים להתחקות אחר הסקרנות האנושית בנוגע למיתוס הזה, דווקא כאן חשוב להיכנס לאתרים אלה ולנסות להבין את כל הכיוונים השונים שניסו ללכת אליהם במטרה להגיע אל שורש התעלומה.

1. Vril, The Power of the Coming Race - ספרו של סר אדוארד בולר-לייטון (1871)
2. Atlantis, the Antediluvian World - ספרו של איגנשיוס דונלי (1882)
3. Rangarok: The Age of Fire and Gravel - ספרו של איגנשיוס דונלי (1883)
4. The Story of Atlantis - ספרו של וו. סקוט אליוט (1896)
5. Atlantis - The Lost Continent Finally Found - האתר של אריסיו נונייז דוס סאנטוס
6. Did Atlantis Lay in England? ? - התיאוריה של אי.ג'יי. דה מיסטר
7. Atlantis history, ideas and theories - ריכוז תיאוריות ב-about.com
8. Discovery of Atlantis - האתר והספר של רוברט סארמאסט
9. אטלנטיס בוויקיפדיה
10.Theories on Atlantis - ריכוז תיאוריות ב-lost-civillization.net
11.Atlantis, Mu and the Maya - האתר של ג'ייסון קולאביטו
12.The Orion Pyramid Theory - התיאוריה של מייקל ארבת'נוט
13.Historic Atlantis in Bollivia - ההשערה של ג'ים אלן
14.Atlantis Found: Cuba - מתוך סייברספייס אורביט
15.אטלנטיס ב-fact-index
16.Atlantis Views: מקומות ועיונות אפשריים לגבי אטלנטיס של אפלטון
17.Atlantis and the Gods of Antiquity - התיזה של פייר טרמייר
18.Edgar Cayce on Atlantis - חזיונותיו של המדיום אדגר קייסי על העיר האבודה
19.Atlantis History - האתר של קונסטנטין בנטאטוס
20.Atlantis, Pyramids and the Bermuda Triangle - הרעיון של ד. טראל
21.Santorini and the Legend of Atlantis - האתר של טום פפייפר
22.ריכוז תיאוריות ב-crystalinks.com
23.Atlantis - העמדה של אלן פ. אלפורד



המאמר פורסם לראשונה - בשינויים קלים - בשלושה המשכים עוקבים באתר ''האייל הקורא'', ולאחר מכן גם בבלוג ''באופן אישי'' ב''רשימות''.




[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
תודה רבה על המאמר המרתק   לוי שׂוּרִין   יום ו', 28/10/2005 שעה 14:13   [הצג]
פרשה מרתקת   דודו בן עמי   שבת, 29/10/2005 שעה 11:23   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   שבת, 19/11/2005 שעה 12:20   [הצג]
סוף סוף מידע ולא תיאוריות ביזריות   הוד   יום ב', 25/09/2006 שעה 14:33   [הצג]
כמה כתבו על כך   נתן   יום א', 14/01/2007 שעה 13:05   [הצג]   [4 תגובות]
(ללא כותרת)   אורי א   יום ה', 23/04/2009 שעה 10:22   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©