הקרב על הרובע: גירסת הילדים
שבת, 22/10/2005 שעה 18:43
אני נוטה חיבה לסיפורת היונקת את תמציתה משורשים ירושלמיים עמוקים במיוחד. ''ילדי העיר העתיקה'', ''ילדי הבית המוזר'' (וספר ההמשך שלו, ''רודפים אחריך יונתן''), ''בביתו במדבר'' - כל אלה הן רק יצירות מייצגות. ''שועלים בחרבות'', ספרו של אברהם בן-שחר (בכרך), המתאר את גבורת ילדי הרובע היהודי בקרבות מלחמת העצמאות יצא לאור 1968 - והוא סוחף ומרגש גם כיום. אני מקווה שמאמר זה יעשה עימו צדק ויציף אותו חזרה אל מעל פני גלי השיכחה










הרבה שנים שמעתי על החלק שנטלו ילדי הרובע היהודי בירושלים בקרבות שהתנהלו בו בימי מלחמת העצמאות. אחת מסדרות הילדים החביבות עלי ביותר בימי ילדותי הייתה קרויה ''ילדי העיר העתיקה'' והמאורעות המכוננים שלה התרחשו על רקע שיתוף הפעולה ביניהם בימי הקרבות שם. אבל הספר הטוב ביותר בתת-הז'אנר הזה הוא ''שועלים בחרבות'', ספרו של אברהם בן-שחר (בכרך), שיצא בהוצאת ''עם עובד'' ב-‏1968. בכלל, יש קסם מסוים בספרות הילדים הירושלמית שאין בסיפורים על רקע מקומות אחרים בארץ. מי שזוכר את יונתן שיריזלי, גיבורו של משה בן שאול (''ילדי הבית המוזר'', ''רודפים אחריך, יונתן'') ממבין על מה אני מדבר.


''שועלים בחרבות'' נפתח בבית הכנסת של בית החולים ''משגב לדך'', ששימש כמקלט מבטחים מפני רסיסי הפגזים שהשתוללו מעבר לחומת הבניין. חלונות בית הכנסת נאטמו בשקי חול ובמזרנים ולהבת מנורת הנפט מטילה על קירותיו כתמים מפחידים. על רקע אווירת הנכאים השוררת בו מציג המחבר את הדמויות: סמרק, הילד ארוך האוזניים, המכונה כך על שם הריר הנצחי הצונח מאפו אל שפתיו; משה-הממזר חלש הגוף, שבהיותו תינוק בן יומו ננטש בשערי 'בתי מחסה' ונדד בין מוסדות שונים; שמחה-מה-שלומך, שסבל מהשם שנתנו לו הוריו משום שהוא גם שם נשי ושאוזניו התחרשו לחלוטין באחת ההתפוצצויות; ונסים-האינווליד, נער עז נפש עד טירוף, שדומה כי הוא צץ מעשה פלא בכל נקודה ברובע בה נדרש מאן דהוא לסייע במשהו, וכל זאת כשרכושו היחיד הוא רגל העץ שבעזרתה הוא מדדה אנה ואנה.

על כל אלה נוספות דמויות נוספות, רובן של מוכי גורל מהזן שירושלים מכירה היטב כל כך: ר' זידל הישיש, שצלילות דעתו אבדה לפני שנים; חצקל-הגיבור, שלפנים כונה חצקל-המשוגע,בין השאר על שום נוהגו לצאת נגד ריבון עולם ולטעון ש''אלוהים הוא מלפפון''; ר' ניסל, המלמד הנוקשה שמרביץ תורה ומכות יחדיו,ומופיע בחלומות הילדים כשליח השטן עי אדמות; ישראליק הפליט, תמהוני ניצול שואה ששנים לא הסיר את בגדיו ולא העלה תער על שערותיו והוא מתכתב עם אלוהים ומנסה להבין ממנו את פשר האסונות שניחתו עליו; יענקל מוכר הנפט, שהוליך שולל שני דורות של ילדי רובע שביקשו ממנו להרכיבם על עגלתו במילת-ההבטחה ''מחר'' ולמחרת דחה אותם שוב בטענה ''מחר זה לא היום''; משה-כורדי, בחור עצוב-שמח בעל חיוך שובבני, האהוד על כולם; ברל'ה חולה הנפילה, אומלל שכל מום שבעולם כאילו נתכנס בתוך גופו; אביה של לילי - שאינו מוזכר בשמו - אדם שבתו המוזרה נוטה להתערטל בתוך צינור להעברת מי גשמים, לעיני ילדי הרובע המוקסמים. וישנן גם הדמויות ה''רגילות'', כמו זו של מישקא-המפקד, אדם שמעייניו אך ורק בניהול היעיל של הגנת הרובע והוא נמצא פעם ב''חורבה'' ופעם בעמדת בית תורג'מן. או של אלברט, חייל אנגלי שאהבתו לבחורה יהודייה הביאה אותו לסייע למגיני הרובע, אם כי ברצון היה מוותר על אותה ''מערכה חסרת-טעם''. כל אלה יוצרים פסיפס אנוש מרתק, שעל דרך ההרגל היינו נוהגים להגדירו כשל חבורת לוזרים.

כאמור, כבר בסצינת הפתיחה אפשר ללמוד על אופיים של חלק מגיבוריו העתידיים של הספר. ככל שהולך הסיפור ומתמשך, מתקלפות הדמויות מאלמוניותן כשכבות של בצל, והופכות לבעלות אופי וזהות משל עצמן. בין לבין, מעלה המספר זיכרונות מעברו כמעין פלאשבקים. אחד הקטעים הנוגעים ללב ביניהם הוא על אותה אשה יפה וקטנת-גוף שהייתה באה אל הכותל מדי יום ביומו, בשעות בין הערביים, כשבעקבותיה משתרכות חמש בנותיה, ניגשת אל קצהו הצפוני של הכותל, מביטה בזהירות לכל עבר, סופרת שלוש אבנים כלפי מעלה ושתיים שמאלה - שם נמצא המחבוא הפרטי שלה - ומחליפה את הפתק הישן שלה בפתק חדש. יום אחד שלה המספר מתוך הסדק הזה את הפתק שלה, ולהפתעתו גילה שאותה אלמונית, שלא ידעה קרוא וכתוב, הודיעה ליושב במרומים על רצונה העז בבן זכר באמצעות ציור עילג ותמים של ילד, שפאותיו מסתלסלות לצדדין ובידו דגל עברי. כשבאה האשה למחרת ולא מצאה את הפתק שלה, פרצה בבכי. ''לרגע נתכווץ לבי'', כותב המספר, ''אולם כאשר פנתה האשה ללכת וחלפה בקרבתי, ראיתי שהיה זה בכי של שמחה. פניה היו צחות, כמו נשטפו בחלב, ועיניה גדולות וזוהרות''. כנראה האמינה שהקדוש ברוך הוא נטל את בקשתה והוא מטפל בה בשים לב ובאהבה גדולה.

מעבר לקרבות המשתוללים ולמאמץ האדיר שעושים הילדים לסייע למבוגרים בהעברת הודעות, נשיאת נשק וכדומה, מצליח הספר להעביר את המאפיינים הפסיכולוגיים של הלחימה. כך, למשל, אותם שני ערבים העוברים עם מיקרופון גדול ברחובות הרובע ומנסים לשכנע בנימוקים טבולים בדבש את היהודים להניח את נשקם ''הו, אחים יהודים, הניחו את נשקכם! מה לכם ולמלחמה זאת?! הבה נמשיך לחיות בשלווה ובשלום, תחת כנפי האלוהים למה יישפך דם בעיר הקודש? למה ימותו זקנים וילדים על לא עוול בכפם? מה לכם ולציונים הפושעים? הניחו נשקכם ובואו אלינו. ידינו מושטות לקראתכם וליבנו רחב ורב-חסד...''). או ההמתנה הדרוכה - וחרושת השמועות המלווה אותה - לפריצת כוחות הפלמ''ח את הרובע הנצור. נשק שמנסה מטוס ישראלי זעיר להצניח לידי הנצורים נול בשטח ההפקר. אפילו נסים-האינווליד, הילד הגיבור שנכותו אינה מונעת ממנו מלהגיע לכל פינה בה נדרשת עזרתו, הדמות שאפילו הליגיונרים מתייחסים אליו בתערובת של שנאה והערצה.


נסים-האינווליד הוא דמות מיוחדת במינה. ככל שהולך הסיפור ומתקדם אל סופו הבלתי נמנע - כניעת הרובע - הופכת דמותו של נער זה ליותר ויותר מוחשית. בהיותו בן עשר נקטעה רגלו השמאלית תחת רגלי עגלה כבדה. ''לאחר שחזר מבית החולים היה מזנב בעקבותינו, כשהוא זוחל על אבני המרצפת בזריזות של לטאה. כדי להתחמק מפניו היה עלינו לטפס אל אחד הגגות ולהמשיך בדרכנו כשאנו מדלגים מגג אל גג...אישה עשירה ושמנה, שנקלעה אל רחובנו מקצה-עולם, ראתה אותו זוחל. נכמרו עליו רחמיה, והיא לקחה אותו אל ארץ לא-נודעת ושם, למרבה הפלא, הצמיחו לו רגל חדשה ועשויה מעץ. משחזר לרובע, ניסה לצעוד על רגליו. תחילה היה מועד ונופל בטרם הספיק לעבור חמישה מטרים. אך מיד היה קם ומוסיף לקרטע בעקשנות, ולבסוף למד ללכת ככל האדם...במשך הזמן החל אף לרוץ. לפעמים היה כושל, ורגל-העץ הייתה עפה הרחק ממנו. אז היה זוחל אליה, מחזיר אותה למקומה - ומוסיף לרוץ''.

עקשנות ותעוזה אלה הם שהפכו את נסים-האינווליד למושא הערצתו הגלויה של המספר. ''מבוקר עד ערב הוא זוחל ורץ בין העמדות, מעביר פתקים ומדווח על פצועים. כדורים ורסיסים משתוללים סביבו, אך הוא לועג להם ומאמין שלא ייפגע לעולם..''. כששולח אותו ר' ניסל, המלמד הקפדן והשנוא שהופך ללוחם מן המניין בעת צרה, מוחה ציונה החובשת על הוראתו של המבוגר, השולח את הנער לחרף את נפשו מול הכדורים הנורים מישיבת 'פורת יוסף' הכבושה. נסים מרגיע אותה בקריצה ובאמירה המחויכת ''אני יודע לרוץ בין הכדורים''. דקות ספורות לאחר מכן צונח נסים על המדרגות המובילות לבית החולים ''משגב לדך''. משסבורים כולם שבא קיצו והאש הירדנית מוסטת לכיוונים אחרים, הוא קם ממקומו ומצליח להגיע למקום מבטחים. הוא זה שבעזרת ירייה באוויר מאלץ את זקני הרובע, המשתכנעים מטיעוני הערבים כי כל המלחמה הזו לא נגרמה אלא בשל כמה ''פושעים ציונים'' ועל היהודים להניח את נשקם ולהיכנע - לסגת מכוונתם. כשמבחינים הלוחמים, המסיירים לאורך החומה, בחיילים נושאי דגל-כחול לבן המתקדמים בכיוון הרובע, כשהם צועקים ושרים מלים עבריות, נסים-האינווליד הוא היחיד המבחין שמדבור בתרמית ומזהיר בצעקות את המגינים כי הבאים הם ערבים מחופשים. יחד עם המספר מחלץ נסים מבין ההריסות שתי צעירות שנלכדו מתחת להריסות אחד הבתים. בקרב-רחוב בסימטת המידן, כשאוזלת התחמושת אצל המגינים מול משוריין האויב, מופיע הנער הנכה כשבידיו בקבוק מולוטוב מאולתר ושלשל אותו אל צריח המשוריין, תוך שהוא נפצע בהתפוצצות. לאחר חבישת פצעיו, הוא ''בורח'' כדי לשוב אל הקרבות. בתוך כל המאורעות הללו מצליח אותו נסים לשמור על רוח טובה: מחנותו הנטושה של שמריהו קוסוקר קצר-הרואי הוא נוטל בקבוקי יין ומחלק ללוחמים המותשים, לעודד את רוחם השפופה. אבל אפילו הוא מתגלה לבסוף במלוא אנושיותו כשהוא נמנע מלחלץ את ארגז הנשק שנופל בשטח ההפקר; '''אני יכול ללכת. אבל - אני פוחד', הוא אומר בקול מושפל, אך לא נכלם''.

באחד המקומות בספר מעלה המחבר תהייה מעניינת. נסים-האינווליד, סבור הוא, קצת חושש מסיום המערכה. לא בגלל שהוא חובב מלחמות, חלילה, אלא משום שבמהלך הקרבות קנה לעצמו שם של אדם עשוי ללא חת, למרות - ואולי בגלל - נכותו. בתום המלחמה, ישוב להיות כאחד האדם ואיש לא יעריך עוד את אומץ ליבו. נסים עצמו אינו נותן כל אימות מילולי להנחה הזאת. אבל את החשש הזה אני מכיר גם מ''מלך עכברוש'' של ג'יימס קלאוול. גיבורו של רומן מלחמה זה, קינג, גם הוא ''מסתדרניק'' שידו בכל. וגם קינג, כשבאה המלחמה לקיצה והוא מוצא את עצמו משוחרר ממחנה השבויים בו הוחזק יחד עם חיילים בריטיים אחרים, תוהה מה יהיה עליו עתה, כשבא הקץ למעמד שהרויח בשנות המצוקה. ואם כי בספרו של בן-שחר אחד הולך בשבי וברומן של קלאוול האחר נחלץ מהשבי, ברור כי הדמיון בין שני גיבורים מרכזיים המתקפדים מעבר למצופה במצבי לחץ ומשבר הוא רב מכדי להחמיצו.

מחיר המלחמה ידוע. כל כמה עמודים אנו מתבשרים על מותו של אחד מגיבורי הספר: הרב ספרא, משה-הממזר, משה-כורדי, אבא של לילי. באחת הסצינות מטיל מישקא-מפקד על המספר לחפש בכיסי הלוחמים המתים אחר רימונים ותחמושת. הדבר מוביל לביקור חטוף והזוי בחצר יבנה, שם מונחות גופות המגינים ההרוגים מזה מספר ימים ללא קבורה, משום שבעיר מוקפת חומה אין קוברים מתים. וכך, לא רק החיים ממתינים לפריצת החומה אלא גם המתים. ביניהם מצויה גם גופת אביה של לילי, שבמשך שנים לא מסוגל היה להישיר מבטו אל אותם נערים שפעם תפס אותם כשהם מביטים בביתו העירומה, בצינור הגשמים. באקט של הקרבה, זינק האב המיוסר על רימון שנזרק לאחת העמדות והשתטח עליו, מציל בכך את חיי חבריו (בדומה לנתן אלבז ז''ל, שנהרג לאחר שעשה מעשה דומה בשנות החמישים). הוא שרוע שם, יחד עם עוד שבעה עשר לוחמים. ''לרגע תוקפת אותך התשוקה להשתרע בין הגופות, להרהר בעובדה המופלאה שאתה חי, ולשקוע בשינה נעימה. כמה מוזר, אבל אתה נהנה מכל רגע של חיים דווקא כשמתים מקיפים אותך סביב-סביב. המחשבה, שהמוות עלול לגעת גם בך, נראית רחוקה מאוד ברגע זה, כרחוק מזרח ממערב''.


הסיפור מסתיים בכניעת הרובע. מישקא-המפקד בוחן את מפת הרובע. ''אני מציץ מעל לכתפו: שליש רחוב היהודים - שטח של מאתיים מטר מצפון לדרום, ומאה מטר ממזרח למערב. מישקא מביט בי ומניד בראשו. אני מסכים עימו. אין טעם להילחם עוד. לא נותר לאן לסגת, ואין בנו כוח להתקפת-נגד... הרבנים יוצאים לדון בתנאי הכניעה. בפעם הקודמת נכשלה משימתם משום שהלוחמים היהודים ירו עליהם מן העמדות, אבל עכשיו איש אינו יורה עליהם. גם מכשיר האלחוט דומם''. הרבנים חוזרים עם התנאים: הלוחמים ילכו לשבי, הפצועים והתושבים יורשו לעבור לעיר החדשה. מישקא-המפקד מטיל על נסים-האינווליד לנתץ את מכשיר האלחוט ולהודיע לאנשים בעמדות על הכניעה. נסים מחליט להתחמק מהשבי, הולך לבית החולים ב''בתי מחסה'', נשכב על מיטתו, מפרק את רגל העץ שלו ומניח אותה מתחת למזרן. זה לא עוזר לו: כשבא קצין הלגיון הערבי לבדוק את הפצועים, הוא מזהה ביניהם את הנער הנועז ורב-המעללים ומורה להוציאו מהחדר. ''מה יעשו בו עכשיו?'', תוהה המחבר, ''לבי אומר לי, שיימצא חייל ערבי רחב-לב אשר יפרוש עליו את חסותו ולא יתן לערבים לגעת בו לרעה''. מייד בתום טקס הכניעה שורפים הערבים את בתי הרובע.

כל הדמויות שאובות מן המציאות. כך, לפחות, מעיד בן-שחר עצמו במבוא לספר; רק שמותיהן שונו. בהיותי אדם סקרן, הייתי רוצה לדעת מי הם האנשים האמיתיים מאחורי הסיפורים הללו: האם חזר שמחה-מה-שלומך כושר השמיעה? מה עלה בגורלו של סמרק, הילד שאומץ ליבו הפליא, לעתים, אף יותר משל נסים-האינווליד? ונסים עצמו, האם יצא בשלום מידי שוביו? ורחמים, ציונה, ד''ר סלומון, ר' ניסל, מישקא, עזרא לוי, שייקה, עזרא-הספר, ר' זיידל, שרה האלחוטאית, שמשון-הגיבור - מה היה עליהם?

אברהם בן-שחר (בכרך) נולד בירושלים בנובמבר 1936. כמו גיבורי ''שועלים בחרבות'', גם הוא גדל והתחנך בעיר העתיקה. במלחמת העצמאות השתתף בהגנת הרובע הנצור, עד שנפצע. לאחר מלחמת העצמאות למד משפטים ועיתונאות באוניברסיטת תל אביב ואחר כך עסק בתרגום ובעבודה עיתונאית. ספריו הבולטים - ''מבית לבית'' (רומן, 1959), ''שישה בסירה אחת'', ''הגביע הוא שלנו'' (1961, סיפורים לנוער) וכמובן - ''שועלים בחרבות''. אוריאל אופק כתב על ''שועלים בחרבות'' בלכסיקון ספרות הילדים שלו כי הוא ''כתוב בסגנון אפי ומרגש, תוך התרפקות על נופי ילדות: 'לעולם לא אצטער על השנים היפות שביליתי בחיקך, רובע יקר שלי, וכל עוד אשוטט עלי אדמות יהיה אווירך נצור בריאותי'''.

אי אפשר לתאר געגועים בצורה טובה יותר.








(הספר ''שועלים בחרבות'', מאת אברהם בן-שחר, יצא בשנת 1968 בהוצאת עם עובד, במסגרת ספרית דן חסכן. איורים: דוד נאמן)






[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
ספר נפלא   דודו בן עמי   יום א', 23/10/2005 שעה 0:13   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©