כיבוש המלכות
יום ג', 27/09/2005 שעה 1:54
בישראל המתחרדלת של ראשית המאה ה-‏21 הדת הסרוגה מציבה אלטרנטיבה לחילוניות – אבל אלטרנטיבה זו אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם החילוניות כאורח חיים שניתן לבחירה. לא ולא. הדת חייבת למגר את החילוניות ולהשתלט על הסמל החילוני הגדול ביותר, הלא הוא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה. כך, לפחות עולה מהמסרים המתגברים שנשמעים בכנסים בהם נוטלים חלק רועים רוחניים מהקבוצה הזו. עכשיו חודר המסר האנטי-מימסדי הזה אל הכנסת ומבקשת למצוא שפה משותפת עם החרדים נגד האויב המשותף שבגד במורשתו היהודית והציונית כאחד - החילונים
האוויר באולם הגדול היה דחוס. נדמה היה כאילו הוא פשוט מתעקש לעמוד על מקומו בין השורות. אלפי הנוכחים במקום היו מרותקים אל הנואם, גבר שזקנו עובר מגווני האפור אל הלבן, שכיפת הענק שלו כיסתה כמעט כליל את ראשו ושצדעיו הבהיקו מאגלי זיעה ראשונים. הוא דיבר בכישרון רב, יודע את נפש קהלו. והקהל גמל לו והקשיב, מרותק, לדברים שאמר.

''ההתנתקות'', קרא, ''אינה תופעה חדשה - היא החלה לפני עשרים ושלוש שנה, מאז אותו מהלך נורא שיזם ראש ממשלה ימני...הם יורקים לנו בפנינו, לא נדבר יותר על היופי שלנו, אפשר להמשיך פנים אל פנים וזה חשוב. אבל העיקר יהיה תקיעת יתד במקום אחר ובמקום הכואב ביותר לעם ישראל.. אנחנו נבוא במקומות האלה בתחומים האלה ושם נקים וניתן פתרונות''.

רעם של תשואות ומחיאות כפיים שטף את האולם. פה ושם נדו המאזינים זה לזה ומלמלו מילות הסכמה. הנואם תיקן את יציבתו, נעץ מבט חודר בשומעיו, והמשיך.

הדמוקרטיה קרסה לחלוטין וצריך לבנות משהו אחר לחלוטין. הציבור שלנו צריך לקחת את המלכות. הרב אליקים לבנון

''אנחנו חייבים לבנות קומה חדשה של למעלה'', המשיך, ''בראש כתוב 'אחריות על כל עם ישראל'. די ללטף את עצמנו ולומר שיש לנו תורה גדולה וארץ מצוינת ומה עם הפאבים והסמים עם כל האלימות? אנחנו צריכים לבנות מערכות חדשות כדי להנהיג את עם ישראל ולומר לריבונו של עולם: הבנו את המסר.. בידנו להביא את הפתרון לתלמידי ישראל שנאנקים תחת תרבות קלוקלת ואחר כך מדוע חייל לא יבצע את הפקודה? הדמוקרטיה קרסה לחלוטין וצריך לבנות משהו אחר לחלוטין. הציבור שלנו צריך לקחת את המלכות ואנחנו נבנה את המערכות המתאימות, נמצא את התקציבים ונוביל מערכת חדשה לעם ישראל שתסחוף את כל הכוחות הבריאים''.

הקהל הריע שוב.

הדובר באותו מפגש פסגה מוצלח של הזרם החרד''לי היה רב היישוב אלון מורה, אליקים לבנון. לבנון לא היה לבד. אבל כשדיבר על שינוי תרבותי ועל אלטרנטיבה דתית לתרבות הקלוקלת של מבקרי הפאבים, מעשני הסמים וחובבי האלימות היו שם רבים שהקשיבו לו. הרבים הללו נחושים בדעתם להביא לא רק להחלפת השלטון (כפי ששאף אותו ראש ממשלה ימני שציין הרב לבנון, הלא הוא מנחם בגין), לא רק להחלפת האליטות (כפי שרצה אליל חולף אחר של הימין הקיצוני, בנימין נתניהו) אלא להחלפה תרבותית. כשלבנון מדבר על לבנות מערכת חדשה הכוונה היא לשלוט, דרך משל, בכל מערכת החינוך הישראלית. לא עוד הסתפקות של האדם הדתי בחינוך הדתי-לאומי או בישיבת ההסדר. מעתה והלאה היהודים הלא-דתיים, דהיינו החילונים, הם יעד לכיבוש. בית ספר חילוני לא יוכל עוד לפעול בשלווה לצד בית ספר ממלכתי-דתי או לצד ישיבה חרדית. לא ולא. הוא יהפוך בעצמו למוסד חינוכי חרד''לי, ויהי מה.

הרב אהרון טרופ, איש בית אל, השתלב באווירה הכללית כשאמר כי הגיע הזמן לומר ''די להתרפסות ולכניעה של הציבור הדתי בפני אלו שדורסים אותו''. אליבא דטרופ, מתברר, ההתנתקות היא מלחמה חילונית נגד הציבור הדתי. גם הוא מצוי בעיצומה של מלחמה שאינה רק פוליטית אלא גם תרבותית. הרב של יצהר, הרב דוד דודקביץ, התייחס לדברי הרמטכ''ל, לפיהם מעתה יחתימו את חיילי ההסדר על מסמך התחיבות לביצוע כל משימות הצבא. ''הסמכות העליונה בשבילנו היא ריבונו של עולם'', אמר, ''במקום שיש סתירה בין פקודות הצבא והרמטכ''ל לבין דברי התורה - אנו מצייתים לדעת תורה''. קשה למצוא התבטאויות פרו-תיאוקרטיות יותר מזו.

התפיסה ששרטטו הדוברים בכנס הזה היא כפולה: הדת מציבה אלטרנטיבה לחילוניות – אבל אלטרנטיבה זו אינה יכולה לעמוד בשורה אחת עם החילוניות כאורח חיים שניתן לבחירה. לא ולא. הדת חייבת למגר את החילוניות ולהשתלט על הסמל החילוני הגדול ביותר, הלא הוא מדינת ישראל בכבודה ובעצמה.

התפיסה הזו משתלבת היטב בחזון האידיאולוגית של הימין המשיחי מכבר הימים. השבת מלכות ישראל, החזרת הנבואה על כנה, כינונה מחדש של סנהדרין ומיסודה של ההלכה כחוק המדינה הם אלמנטים שעוברים כחוט השני בתפיסת העולם הזו. ''השיטה היא שרוב האצבעות של הדור הנוכחי, כולל אצבעות של נוכרים, קובעות את השליט ואת סדר היום'', אמר על כך יהודה עציון, מייסדה ומנהיגה של תנועת ''חי וקיים'', ''זה דבר שלא מקובל עלי, גם בהווה וגם בעתיד.”

החזרת המלוכה, הקמת הסנהדרין, חזון תיאוקרטי-משיחי בכנסת. משה פייגלין

פעם, כשהקים את ''חי וקיים'', נחשב יהודה עציון לסוג של אוונגארד. את משמעותו של האוונגארד הזה ברמה המעשית הדגים בפשטות פעיל אחר באותה תנועה, נועם לבנת. ''אם 3 אנשים הולכים לפוצץ את כיפת הזהב, הם סתם משוגעים'', הסביר, ''אם 30 אנשים עושים את זה, זאת מחתרת. אם 300, זאת תנועה, ואם 3,000 - זאת מהפכה. הכל תלוי בכמה אנשים עושים, השאיפה היא לאסוף כוח ציבורי לכך''. יחד עם ''חי וקיים'' פעלו אז קבוצות נוספות שהמשותף ביניהן היה הרצון להחזיר עטרה ליושנה במובן הרחב של המילה. כאלה היו ''התנועה לכינון המקדש'', בראשות הרב דוד אלבוים; ''מכון המקדש'', שבראשו עמד הרב ישראל אריאל (מי שבאמצע שנות השמונים היה מספר 2 ברשית ''כך'' לכנסת) וחברים בכירים בו היו משה ניימן ממצפה יריחו ומיכאל בן חורין מנוב, גם הם אנשי ''כך''; ''אל הר המור'', שבראשו עמדו כמה מקיצוני יצהר ובהם הרב דוד דודקביץ והרב יצחק שפירא וכן הרב יוסי פלאי (בנו של איש גוש אמונים מנחם פליקס; ''נשים למען בית המקדש'', בראשות מיכל אביעזר, עקרת בית וטוענת רבנית מקרית שמואל; ''נאמני הר הבית'' הוותיקה בראשות גרשון סלומון; ''בית הדין שליד הר הבית'' שבו ישבו רבנים שוחרי מקדש מסוגם של דב ליאור (רבה של קרית ארבע), נחמן כהנא וישראל אריאל ושהוציא פסקי הלכה המאשרים את זכותם של יהודים לעלות להר הבית ולהתפלל בו; וגם ''לכתחילה'' בראשות משה פייגלין,שנאבקה לכונן בית מקדש בידי אדם בהתאם למצוות ''עשו לי מקדש'', שאיננה תלויה בביאת המשיח.

יוזמה אחרת הייתה לחדש את עבודת ''הסנהדרין הקטנה''. כאן היו פעילים אנשים כמו פרופ' הלל וייס, יהודה עציון, משה פייגלין ויואל לרנר. יהודה עציון התכוון להעמיד בראשו בהמשך רבנים גדולים, כמו, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב שפירא, הרב אליהו והרב שטיינמן– ותפקידם יהיה לפסוק בבעיות קיומיות. ''צריך להקים את הסנהדרין מחדש בגלל שהמדינה בוגדת בשליחותה ומפקירה אדמות לאום, מים, משאבים כלכליים – לטובת האויבים'', אמר עציון.

במאמר שכתב ב''לכתחילה'' (גיליון מס' 76), תחת הכותרת ''סנהדרין עכשיו'' הציג הלל וייס את המניעים הרעיוניים לחידוש מוסד הסנהדרין. ''…כדי להיחלץ מהידרדרות במדרון החורבן יקום מוסד לאומי-שיפוטי-תורני עליון החורץ משפטו ללא מורא בכל עניין ציבורי ובכל עניין פרטי בין ביוזמת הפונים אליו ובין ביוזמתו. מוסד זה הוא הסנהדרין שחייבת לקום עכשיו מתוך הלחץ הציבורי – על אישי התורה, המשפט והכלכלה ועל אנשי המדינה והפוליטיקאים…ואם הוא מסיר עיניו וליבו, אם הוא ירא מהשלטונות, אז דמי ישראל בחגורתו. זה הזמן לקיים בהידור מצווה 'לא תגורו מפני איש'. מי שירא ורך לבב אינו ראוי לשבת בסנהדרין…'' .

משה פייגלין, שמועמדותו לכנסת כבר נפסלה פעם אחת, נטש מאז את הארגונים הקטנים הללו והלך בגדולות. היום הוא חרד''לניק ומשיחיסט שפעיל במרכז הליכוד ומוביל שם את מנהיגות יהודית, קבוצה גדולה וממושמעת של פעילים. כל קשר בין האידיאות המקוריות או העכשוויות של המפלגה הזו לבין בית הגידול האידיאולוגי של פייגלין מקרי בהחלט. אבל פייגלין זיהה את בסיס הכוח הפוליטי והחליט לכבוש אותו מבפנים. הוא עשה זאת בטקטיקה שמזכירה את הפעילות שמבצעים ''האחים המוסלמים'' במצרים ובמדינות אחרות: השתלבות במוסדות שהתנועה חולקת על הלגיטימיות שלהם במטרה להתעצם בתוכם ולהשתלט עליהם מבפנים, ואז לרתום אותם לצורכי המשטר החדש. שותפו של פייגלין בעבר סבור כי ''...אין הבדל בין ימין לשמאל מבחינת המחויבות הבסיסית לערכים, מבחינת החזון שאליו שואפים. נכון שיש גוונים בימין, אבל תורת ישראל היא מחוץ למשחק...''.

פייגלין עצמו לא חלק עליו, אלא במישור הטקטי בלבד. בעוד שעציון מאמין גם כיום בכך שלתנועות חוץ-פרלמנטריות יש השפעה רבה על הנעת תהליכים פוליטיים ארוכי טווח, הרי שפייגלין סבר כי לא ניתן לעקוף את הפעילות הפוליטית הממוסדת ועדיף לכבוש מאחז פוליטי גדול הנתפס כלגיטימי וכמיינסטרימי ווממנו להנהיג את המדינה ולשנותה.

אבל אסור לטעות: מדובר באותו המסר עצמו. עציון, המקדיש כיום את כל עתותיו להוצאה לאור של כתבי שבתאי בן דב, מהפכן יהודי יוצא לח''י שביקש לכונן מחדש את מלכות ישראל, הוא כיום הדמות הנערצת ביותר על שוחרי הר הבית. רבים מפנימים את דבריו ומבקשים ליישמם. עציון מציין כי ''ההתעוררות הציונית בחלקה הגלוי לא דיברה על הקודש, ומבחינה זאת - מדינת ישראל היא בתה החוקית. רק מתחת לפני השטח, פיעמה בה מבפנים, מבלי שהייתה מודעת לכך, הקדושה''. הרב יוסף אלבוים, ראש התנועה לכינון המקדש, מדבר על תרבות אחרת, ''תרבות הבית השלישי, המחלחלת אל תוך ציבורים גדלים והולכים''. פייגלין, העומד בראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, אינו מסתיר אף הוא לבנות את בית המקדש כסמל להחזרת הדת להנהגת המדינה. אותו פייגלין שולט כיום בקולקטיב הממושמע ביותר במוסדות הליכוד (יחד עם זה של ותיקי המחתרות). מבחינתו, הוא מהפכן שמבקש לצקת תוכן אידיאולוגי חדש בתבנית הארגונית של הליכוד. מי שאינו מזדהה עם האידיאות התנ''כיות הללו הוא אויב בכוח.

עיוות המצווה בטענה שקיומה תלוי במציאות הוא דבר איום ונורא. משה קווה

בים רביעי שעבר, 21 בספטמבר, הייתי עד להרצאה של שרת המשפטים, ציפי לבני, בכנס של איגוד החברות הציבוריות בתל אביב. לבני, בהירה וצלולה כדרכה, דיברה על אותם בני נוער שהתפרעו בכבישים במהלך ההתנתקות והתקופה שקדמה לה וכשהובאו בפני שופט הטיחו בו, מיד אחרי המשפט ''אני יהודי מארץ ישראל'' כי אינם מכירים בסמכותו לשפוט אותם. ''זה מחזיר אותנו לתקופת השלטון הבריטי'', אמרה לבני, שאביה היה קצין המבצעים של האצ''ל, ''את האמירות האלה נהגו להשמיע בפני בתי משפט בריטיים''. המשמעות, אליבא דלבני, ברורה: מי שאינו מחויב לעליונות הפרשנות ההלכתית הספציפית שמטיפים הרועים הרוחניים של נוער הגבעות אינו שונה במאום מנציג רשמי של הכתר הבריטי. הציבור הרלוונטי לניהול ענייני המדינה מצטמצם, לגביהם, לחסידיהם בלבד.

בדרך כלל מתבצעת ההטפה בצורה היעילה ביותר כאשר הקהל הוא הומוגני ואינו נוטה לערער אחר דבר המטיפים. הקהילות הדתיות בשטחים הן, ברובן, הומוגניות. קהל כזה, שהמכנה המשותף האידיאולוגי שלו רחב מלכתחילה, הוא כר פעילות נוח. אם המכנה המשותף האידיאי הוא גבוה מלכתחילה, גם ההתפתחות הרעיונית שלו תזכה להסכמה רבתי. בתי הספר, הישיבות, היחידות הצה''ליות של בני''שים – כל אלה מורכבים מלכתחילה מקהל שבוי. מי שמסביר פעם אחר פעם שבהתנגשות בין חוקי המדינה לדיני ההלכה האחרונים עדיפים אינו יכול שלא להיות שבוי בתפיסה הרואה את המדינה כרע הכרחי במקרה הטוב וכמיותרת עד הרסנית במקרה הרע. וכשמי שמוביל את המדינה מנהל אותה על פי עקרונות המנוגדים לתפיסה הרואה את הגאולה כתהליך ליניארי שכיבוש (או שחרור, תלוי במסתכל) שטחים נוספים היא חלק ממנו, הוא הופך למיותר. לפיכך, לא זו בלבד שיש לעשות מאמץ להפילו אלא שמדובר בחובה של ממש. ולעניין זה כשירה גם הגדרתו כאבי הגירוש, כשונא ישראל וכמי שאינו שונה בהרבה מהיטלר, פרעה, טיטוס, המן וערפאת. צורר ממש. ודינו של צורר, כבר למדנו פעם מה הוא.

שטיפת המוח עובדת. הכיפות הסרוגות משחירות יום יום. הגאווה הקולקטיבית של הציבור הזה והתחושה שכמו הורים כלפי ילדיהם או מורים כלפי תלמידיהם גם הם חייבים להפגין חזית אחידה מול כוחות השחור החיצוניים, דהיינו השמאל החילוני וחובבי הערבים. מאחר ואותו שמאל דמוני מסוגל לנווט את המדינה למחוזות פוליטיים שסותרים את השקפת העולם החרד''לית, התפתחה תפיסת נגד: הנאמנות למדינה ולסמליה תלויה במציאות ובשאלה אם המדינה משרתת את תפיסת העולם שלהם. הציבור הזה מנותק מהמציאות הכללית משום שהוא מאמין שאין פעולה שאינה תלויה בו עצמו. ומאחר וממילא הוא, הציבור החרד''לי, מונחה על ידי מצוות השם, אין סיכוי שהיא תיכשל. יתר המשתנים במשוואה – חילונים, פלסטינים, אומות העולם, המצב הכלכלי – הם זניחים. ניתן להתעלם מהם.

''בניגוד לחרדים, הציונות הדתית אמרה שזאת מצווה לשרת בצה''ל'', אמר על התפיסה הזו נשיא אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' משה קווה (אדם דתי, למי שלא הבין) בראיון ל''הארץ'', ''לעוות אותה, שזאת מצווה שתלויה במציאות, זה דבר איום ונורא. לא ראיתי שאדם דתי מתנה את תפילתו במה שקורה בממשלה. (החובה) להגן על מדינת ישראל, נמצאת 3,500 שנה במקורות התורה. אי אפשר להתעלם מזה ולהגיד היום שלשרת בצה''ל זה מותנה. (מי שעושה את זה) הוא מתנה את הדתיות שלו במציאות. אדם כזה, יש לו לקונה בהבנת הדתיות בראש ובראשונה... עולה על הדעת שאנשים ממיטב הארץ, מהציונות הדתית, לא יתגייסו לצה''ל? מי יחתום על דבר כזה? מי שיחתום ראוי שלא ילך לצה''ל, כי אז הוא נכנס לקטגוריה של מי שהוציא את עצמו מהכלל'' - כלומר רשע.

''רבנים שנותנים את ההתניה הזאת הם לא רק רבני שקר, הם לא רק נביאי שקר'', המשיך קווה, ''הם מסוכנים לדת. הם יכולים להגיד, אל תלך לצה''ל, תלמד תורה, נהפוך לחרדים. זו סכנה גדולה. (אבל) הדת שמרה את עצמה במצבים נוראים, במשברים שבכלל אי אפשר לתאר אותם בהיסטוריה. היא תשרוד גם את זה. בתנאי שתוקיע מתוכה רבנים שהולידו חזון הזוי, משיחיות שקרית, שלפיהם אם אני מתפלל שלא תהיה התנתקות, אז לא תהיה התנתקות. זה נגד הדת. זו דרישה (מאלוהים). זו חוצפה. אחרת מה המשמעות של התפילה?''.

האליטה החילונית קמה על הציבור הדתי-לאומי לכלותו ולכן עליו לכרות ברית עם החרדים. הרב יעקב מדן

דבריו של קווה נופלים על אוזניים אטומות. האינטלקטואל הסוער הוא אחד הבודדים במחנה הכיפות הסרוגות המעז לתקוף את הטרנד המשיחי הסוחף הזה. התפיסה הנושאת את החרד''לניקים אל פסגת הטבלה של הליגה הציונית, המזלזלת בגלוי בכל הפלגים האחרים ביהדות ובציונות, מאפשרת למאמציה לחוש בעליונות המצדיקה, לכאורה, את תחושת השליחות שלהם.

אחד מאלה שנחשבים כמתונים בציבור הזה הוא הרב יעקב מדן מישיבת ההסדר הר עציון. לפני שנים אחדות היה מדן שותפה של הפרופסור רות גביזון, משפטנית מוערכת ומועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, לחיבור אמנה שתסדיר סוף סוף סטטוס קוו נסבל כלשהו בין הציבור החילוני לבין הקהל הדתי-לאומי. המתן והתמורה שחזה מתן ביחסים אלה היה ברור: הציבור הדתי-לאומי לא יזיז את הסטטוס קוו הדתי-חברתי ביחסים שבינו לבין הציבור החילוני (בניגוד למה שמנסות המפלגות החרדיות לעשות); בתמורה, יסכימו החילונים לאמץ – או לפחות לא להפריע – להתפשטות ההתיישבות הדתית ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה. המשותף בין שני הצדדים ימשיך להתקיים באמצעות השתתפות מתמשכת במערכת האזרחית והצבאית של המדינה.

בראיון לארי שביט מ''הארץ'' ערב ההתנתקות מרצועת עזה הודה מדן כי הוא חש שהחילונים נטשו (או, במילותיו שלו ''בגדו'') את חלקם בהסכם. ויש לו גם רעיון כיצד להעניש את החילונים על הפניית העורף הזו. ''כן'', אמר, ''אנחנו, כדי להגיע לברית עם האליטות החילוניות הזנחנו את הברית היותר טבעית לנו עם הציבור החרדי. היום אני חושב שזו הייתה טעות. בעתיד ננהג אחרת. בעבר, עם כל הוויכוח, חשבתי שיש לנו גם מה ללמוד מן האליטה החילונית. אחרי שראיתי את האליטה החילונית תוקעת לי סכין בגב ומפנה עורף לערכים שלה עצמה - דמוקרטיה וזכויות אדם - אין לי יותר מה ללמוד ממנה. הרי מה שקרה כאן מבחינה דמוקרטית היא חרפה. ומה שקרה כאן מבחינת הגנה של מערכת המשפט על זכויות האדם הוא בושה. בתי המשפט, העיתונות, מכוני המחקר - איש לא שמע אותנו. איש לא שמע את הזעקה שלנו. אבל זה לא רק אנחנו. האליטה הדמוקרטית לא נשארה נאמנה לערכים שבשמם היא דיברה כל השנים הללו. על כן אין ערכים חיוביים שאני יכול לקבל ממנה. אני בבעיה קשה אתה''. כשמעמת אותו שביט עם הדילמה הקבועה שחלה על ציוני דתי, היינו ההתנגשות בין החוק לבין ההלכה, קובע מדן במפורש: ''מעולם לא הכרתי בעליונות החוק. צדק ומוסר חשובים לי בהרבה מעליונות החוק. כאשר החוק עומד מול הצדק והמוסר אני עומד בצד השני''.

ובכן, מדן סבור גם הוא שהברית הטבעית של הציבור שלו היא עם החרדים. זבולון אורלב, שבמשך שנים נחשב לשמאלן של המפד''ל (עד כמה שהביטוי הזה נשמע אבסורדי) ולמקורב למפלגת העבודה, לוקח את התפיסה הזו קדימה ומבקש להקים מפלגה דתית-חרדית מאוחדת (באתר NRG אף בחרו בו לאחד מאנשי השנה של המיגזר הדתי בעקבות היוזמה הזו). הציבור שמאס בסמלי המדינה מבקש להצטרף אל הציבור שמעולם לא האמין בה.

במשך עשרות שנים הזינו ממשלות של ימין ושמאל את התפיסות הללו באמצעות מתן הטבות שונות על בסיס סקטוריאלי. עתה, כשהגוש החרד''לי המתעצם מבקש ליצור מונולית כיפתי אחד גדול הגיעה השעה לפעול פעולת נגד. הממשלה – כל ממשלה – חייבת לפרק את ישיבות ההסדר, המעצבות העיקריות של עקרון הנאמנות החצויה. את תוכניות הלימודים במיגזר הממלכתי-דתי יש לעצב באופן שידגיש את הרעיון של שיתוף הקהילות ושל ריבוי הדעות מעל לכול (ולא את עליונות הדעה האחת ששומעים שם). כנ''ל לגבי תנועת ''בני עקיבא''. במקביל, יש לבצע הסדרים דומים במיגזר החרדי. בעבר כבר נתכנו תוכניות להחדיר לבתי הספר החרדיים תוכניות ליבה, כלומר לימודי בסיס בתחומי המתמטיקה, העברית והאנגלית. תוכניות אלה מן הדין שייצאו סוף סוף מן הכוח אל הפועל. יש להשוות ככל הניתן את הערכים הבסיסיים שעליהם מחנכים במערכות הפורמליות והבלתי-פורמליות המתוקצבות על ידי המדינה.

אם תוסיף המדינה ותממן את המסד הרעיוני המבקש להחיל עליה משטר תיאוקרטי-משיחי ולאכוף את כללי ההלכה על תושביה (הלא הוא ''כיבוש המלכות'' מבית מדרשו של הרב לבנון), אותו מסד שעציון ופייגלין הם המנועים התיאורטיים והפוליטיים שלו, אפשר להגיד יפה שלום לחברה הדמוקרטית שנבנתה כאן בעמל רב במשך למעלה מיובל שנים. ולכן, חובה עליה לפעול כדי לגבש את תפיסת העולם הדמוקרטית בקרב כלל האוכלוסייה ולא להותירה נחלת פלח אחד בלבד ממנה.

ויפה שעה אחת קודם.

[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
התנתקות מאוחרת   מיכאל אוֹיְשִׁי   יום ג', 27/09/2005 שעה 6:27   [הצג]   [11 תגובות]
גבולות ההסכמה הלאומית   יוסף   יום ג', 27/09/2005 שעה 12:15   [הצג]
התחלתי עם משיח שקר סיימתי עם ...   מונס   יום ה', 20/10/2005 שעה 0:41   [הצג]
שנאת חנם   אבי   יום ג', 22/11/2005 שעה 11:02   [הצג]
שנאת חנם   אבי   יום ג', 22/11/2005 שעה 11:02   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©