חופשי, לא מתבודד
יום ד', 06/08/2008 שעה 21:19
היה זה הסופר וההרפתקן האמריקני רוברט דין פריסבי שהעלה את הרעיון לעבור ולהתגורר על אי האלמוגים הזעיר סוארו (Suwarrow), הממוקם בקבוצה הצפונית של איי קוק, מרחק אלפי קילומטרים מכל מקום ישוב. פריסבי לא הספיק להגשים את הפנטזיה אבל ידידו הטוב, טום ניל, דווקא כן. ממש כאותו ימאי סקוטי שהתגורר על האי הנידח חואן פרננדז ושימש כהשראה לדמותו הספרותית של רובינזון קרוזו, התגורר הניו-זילנדי האמיץ בגפו על אי נידח בלב האוקיאנוס השקט. אלא שלהבדיל מרובינזון, ניל לא הוטל אל החוף מספינה נטרפת: הוא בחר בעצמו בהתייחדות הזו ונהנה מכל רגע. הוא סלל שבילים, בנה מלכודות, עסק בדיג, הכין כלי בישול, טיפח גן ירק ואף התיידד עם ברווז מקומי וכתב ספר שתיעד את חיי היומיום שלו שם. הצדעה אחרונה לאיש שדומה כי לא ניתן למצוא כיום רבים כמותו.






חופשי ומאושר. טום ניל





ב-‏12 בדצמבר 1721 החזיר אלכסנדר סלקירק את נשמתו למקום שממנו היא באה. סלקירק היה חולה צפדינה (או קדחת צהובה, תלוי את מי שואלים), ובמונחים של הים, המקום שבו תפסה אותו המחלה, הוא כבר נחשב לאדם קשיש למדי, בן ארבעים וחמש. לא שמלחים סקוטיים סחופי רוחות, מצולקים ומחוספסים היו משהו יוצא דופן אז.

אלא שסלקירק דנן היה קצת יותר ממלח רגיל. בהיותו בן עשרים ומשהו, הצטרף לצוותו של קפטן ויליאם דמפייר. דמפייר היה איש אשכולות: הוא התמחה בבוטניקה, זואולוגיה, קרטוגרפיה, ניווט ועוד כמה דברים חשובים. אבל מה שהכי חשוב הוא שוויליאם דמפייר היה אחד משודדי הים הגדולים של תקופתו, וללא ספק גם חבר כבוד בנבחרת הפיראטים של כל הזמנים. דמפייר אולי היה אדם בעל חשיבה יצירתית, אבל על צירופו של אלכסנדר סלקירק לצוות ספינתו ''Cinque Ports'' הוא כנראה התחרט מהר מאוד.

סלקירק היה טיפוס רע-אופי, חם-מזג וסתם אחד שגם אם אין סיבה מיוחדת, הוא בדרך כלל ימצא עילה מספיק טובה כדי לריב עם מישהו. יום אחד, בשנת 1704, כשנמאס לסלקירק לחלוטין משיקול הדעת של דמפייר (ספציפית, דמפייר נמנע מלתקן פגמים מסוימים בספינה וסלקירק סבר שללא התיקונים הללו, הסיכוי שלה לצלוח את המים הבוגדניים של אזור כף הורן הוא פשוט אפסי), דרש סלקירק להשאירו על האי הקרוב ביותר. במקרה היה זה האי הנידח חואן פרננדז. סלקירק הורד לשם אחר כבוד, כשברשותו רק כמה כלי מיטה, נשק, תחמושת, טבק, גרזן, סכין, מכשירי מדידה וכמה ספרים, בהם התנ''ך. הוא הלך לחיות שם לבדו. חמש שנים מאוחר יותר מצא אותו שם הקברניט הבריטי וודס רוג'רס, וחילץ אותו מהאי. מספר חודשים לאחר מכן פגש סלקירק את דניאל דפו וזה התרשם ממנו עד כדי כך , שהלך וכתב עליו את מה שנחשב בעיני רבים לרומן המודרני הראשון: רובינזון קרוזו.

ב-‏12 בדצמבר, איפוא, מתה ההשראה לרובינזון קרוזו. מאחר ועל קרוזו, סלקירק ודפו נאמרה כבר כמעט כל מילה אפשרית, החלטתי להקדיש, לזכר היום הזה, הממשמש ובא, כמה מלים לטום ניל (Ton Neale), מי שהיה, לטעמי, אחד האינדיבידואליסטים האמיתיים האחרונים, ואם תרצו - הרובינזון האמיתי האחרון.









טום ניל נולד וגדל בניו זילנד. בגיל 22 עזב אותה, הפך לימאי ויצא לשוטט במרחבי הפסיפיק. את 28 השנים הבאות לחייו הוא בילה באיי דרום האוקיאנוס השקט, כשהוא עוסק במיגוון עבודות לפרנסתו - יערן, שותל עצי בננה ושומר סף. מסעותיו הובילו אותו למקומות אקזוטיים במיוחד, כולל טהיטי ואיי קוק, שם פגש את ההרפתקן והסופר האמריקני רוברט דין פריסבי (Robert Dean Frisbie).

איי קוק מצויים בדרום האוקיאנוס השקט, אי-שם במחצית הדרך בין ניו זילנד להוואי. סוארו הוא אחד המרוחקים שבהם. האי נתגלה בשנת 1814 על ידי המשחתת הרוסית ''סובורוב'', ועל שמה הוא גם קרוי.

אי האלמוגים סוארו (Suwarrow). אטול שומם, מאות מילין ממקום הישוב הקרוב ביותר

פריסבי הצית את דמיונו של ניל כשהעלה בפניו את הרעיון לעבור ולהתגורר על אי האלמוגים הזעיר סוארו (Suwarrow), הממוקם בקבוצה הצפונית של איי קוק, מרחק אלפי קילומטרים מכל מקום ישוב. פריסבי הכיר את האי מאירוע משמעותי אחר בחייו: הוא נקלע אליו במלחמת העולם השנייה, לאחר שספינתו, שכללה גם את ילדיו ושני תצפיתנים ממשמר החוף הניו-זילנדי, נסחפה לסוארו במהלך סופת טייפון שפקדה את אותו חלק של האוקיאנוס. הסופה היכתה בעוצמה כה רבה, שפריסבי היה חייב לקשור את עצמו ואת הנוסעים שאיתו אל העצים שהיו שם. בהיותם גמישים למדי, התכופפו העצים הללו ברוח העזה, אבל נשארו נטועים במקומם, והמשפחה ניצלה. אגב, אליבא דאתר האינטרנט קיה אוראנה, המתמחה בתיירות באיי דרום הפסיפיק, נקלע פריסבי לסופת ההוריקן הגרועה ביותר במאה העשרים.

על אף ההתנסות המצמררת שעבר בסוארו, טיפח פריסבי תמיד תשוקה גדולה לחזור למקום. זמן מה לאחר שפגש את ניל, ובחלוף כמה ערבים שאותם בילו בשתייה משותפת בררוטונגה, האי הגדול והמרכזי של איי קוק, הציע פריסבי לניל להצטרף אליו למגורים משותפים על האי. רק שניהם, בלי אך אחד אחר. כמו רובינזון קרוזו וששת, אם תרצו. ניל התלהב ובו במקום החל לתכנן את המבצע הגדול. אבל אז הודיעו נגיפי השחפת שהתנחלו בגופו של פריסבי שהוא יכול לשכוח מהתנחלות בסוארו. זמן קצר לאחר שהחלו השניים לתכנן את המעבר לאי הקטנטן והמבודד, הלך פריסבי לעולם שכולו טוב.

אבל חלומו של פריסבי הפך לאובססיה של ניל, והוא החל לחסוך כל פני משכרו הצנוע כשומר סף כדי להקדישו למטרתו החדשה. ב-‏1952, בגיל חמישים, בו רוב הגברים עוסקים בטיפוח הקריירה שלהם ובניהול השקעותיהם, התפטר ניל מהג'וב שממנו התפרנס, נפרד יפה מחבריו, ניתק את קשריו עם הציוויליזציה ועבר להתגורר - לבדו - על האי אנקורג', הסמוך מאוד לסוארו ואולי היחיד מבין קבוצת האטולים הזעירה הזו שבכלל ניתן ליישב.

ניל התגורר לבדו על האי מבחירה, ולא בשל כורח כלשהו. בעצם, כאשר נודעה ברבים על כוונתו לחיות כמעין רובינזון קרוזו, ירד עליו מבול של פניות מנשים שביקשו להצטרף אליו ולממש פנטסיה רומנטית ישנה. על אף שחלק מההצעות היו קוסמות במיוחד, החליט ניל לדחות את כולן, בנימוק ש''החשש להיתקע לבד עם אישה שתעלה לי על העצבים ובמצב שבו אחיה איתה כאסיר - כמו פושע באי השדים, ללא סיכוי להימלט - גרם לי לצמרמורת''. וכך העביר ניל את השנים הבאות בסוארו בבדידות מזהרת. רק הוא, האי, הים וההישרדות.

החיבה שרחש ניל להתבודדות הוציאה לו מוניטין מיוחדים, והוא נודע כמתבודד מסוארו. ניל עצמו דחה בבוז את הכינוי הזה (בעברית זה קצת פחות מובן, אבל הכינוי שדחה ניל היה Hermit). ''אני לא מתבודד'', אמר פעם לתייר האמריקני קן פוגל, שביקר אותו באי הבודד, ''מתבודדים אינם אוהבים בני אדם, ואני כן. אני חי כאן פשוט מפני שזה מתאים לי. אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי, מתי שאני רוצה, בלי שמישהו יראה בכלל. אני חופשי!''.

טום ניל בעבודה. תמיד עסוק, לעולם לא בודד

עם זאת, החירות המוחלטת שלו דרשה ממנו אחריות מסוימת. כשהגיע ניל לאי, היה עליו לפלס את דרכו בסבך עבות כדי להגיע אל בקתות התצפית הנטושות, שהוקמו על ידי אנשי משמר החופים שנים קודם לכן. אבל מה שמצא במקום היה יכול להביא כל אדם אחר לידי יאוש. הבקתה הייתה הרוסה והג'ונגל כבש כמעט לחלוטין את גן הירק הקטן שפעם היה שם, כשהוא זורע בו גפני בר ועשבים שוטים.

ניל העמיס על עצמו את עבודת השיקום בלהט של וורקוהוליק, כשהוא עובד מדי יום, מזריחת השמש ועד שקיעתה. הוא תיקן את הבקתות ההרוסות ושתל מחדש ירקות וצמחים נוספים בגן הקטן. הוא בנה תנור מאבני בזלת, בנוסח המקובל על המקומיים באיי דרום האוקיאנוס השקט. הוא כבש דרכים נקיות מאבנים ומשיחים, שקישרו אותו עם כל האזורים באי. הוא לכד תרנגולות שהותירו אחריהם תצפיתני משמר החופים וחיסל חזירי בר שאיימו להשמיד את גן הירק הקטן שלו. הוא עסק בדייג, הניח מלכודות סרטנים ואסף ביצים מקנים של עופות ים שקיננו ברחבי הלגונה. הוא הצליח אפילו להאביק ידנית את גידוליו, שעה שלא היו שם דבורים כדי לעשות זאת באופן טבעי.

הקצב הקדחתני של פעילות היומיום שלו שמר על טום ניל מפני אחת הסכנות הגדולות שבהם היה נתון קיומו על האי: הבדידות. ''כשאני בחברת עצמי, לעולם אינני בודד'', אמר לפוגל, ''הפעם היחידה בה אני חש בדידות כלשהי היא לאחר שמבקרים עוזבים. מעבר לכך, אני פשוט עסוק מדי''.

למרות הבידוד העצום שבו היה שרוי, חייו של ניל היו מלאים. במשך השנים, הוא הפך למעין סלבריטי באיזור האיים של דרום האוקיאנוס השקט, ומבקרים רבים באו לראותו, רבים מהם שייטי יאכטות ועיתונאים. הוא כתב ספר, An Island to Oneself, בו תיאר את שנותיו הראשונות באי אנקורג' (הוא סיפר שחברו הטוב ביותר היה ברווז מקומי. נפשותיהם של השניים נקשרו, אבל לעתים קרובות הם גם עלו אחד לשני על העצבים. בספרו מתאר ניל את חיבוטי הנפש שלו בשעה שתהה בליבו אם לגוון בעזרת חברו הטוב את התפריט הבסיסי שעליו התקיים, או לנסות ולהותיר על כנה את הידידות ביניהם. למי שתוהה ואין לו סבלנות לקרוא את הטקסט של ניל - הוא לא נגע לרעה בברווז). הוא אפילו מונה כמנהל משרד הדואר של סוארו וקיבל מכתבים מכל רחבי תבל.

בתוך כל הפעילות הזו, חשש ניל מפני דבר אחד בלבד: האפשרות שימות לבד. למזלו, זה לא קרה. פוגל דיווח כי כשביקור אותו ב-‏1972 (ניל היה אז בן 67) היה ניל במצב בריאותי מצוין. ואולם, כבר אז החל כנראה הסרטן לקנן בקיבתו. כמה מבקרים באי מצאו אותו מתפתל בכאבים עזים, וזמן קצר לאחר מכן הוא הועבר לררוטונגה, שמ מת ב-‏1977, בגיל 75.

טום ניל היה איש עם חלום. בניגוד לרובנו, הוא גם זכה להגשים את חלומו הגדול. על אף תנאי הקיום הקשים שלו, הוא שמר תמיד על חוש הומור, חום רב ואינטליגנציה גבוהה. בשעתו, הוא היה מושא לקנאה מצד אנשים רבים שרצו בעצמם לעבור את החוויות הללו. כמוהו, קראו גם הם את ספרו הידוע של דניאל דפו. אבל רובינזון אמיתי היה במאה הקודמת, כנראה, רק אחד.









[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
לHermit אין משמעות של נזיר וסיגוף?   י   יום ו', 09/09/2005 שעה 22:29   [הצג]   [2 תגובות]
יש לי כבוד רב לאנשים כטום ניל.   אזרח.   יום ו', 08/08/2008 שעה 18:26   [הצג]
אבוי נגמרו התירוצים   דובי   יום ו', 08/08/2008 שעה 23:22   [הצג]
היי   מיצי   יום ג', 26/08/2008 שעה 22:07   [הצג]
כל הכבוד, הלוואי עלי   הרמיט בין אנשים   יום א', 07/09/2008 שעה 22:34   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©