חפש את האישה
יום ו', 26/08/2005 שעה 22:41
במהלך חמישים ומשהו שנות הרוקנרול ידענו וגם זכרנו לא מעט שירים המוקדשים לדמויות נשיות מאוד מסוימות. שירי אהבה רבים נכתבו אודותיהן ומאות מיליונים זמזמו ושרו אותם בחשק רב, וברוב הפעמים מבלי לדעת כלל מי הן הנשים שעליהן נכתבו. מי היו דיאנה, קרול, ליילה, אנג'י וסוזאן? אילו אנקדוטות הסתתרו מאחורי שמות כסאנגין, ז'אן ב., אלין, מאריק או נטלי? האם בכל המקרים הייתה רק אישה אחת מסויימת שלה יועד השיר? מסע בעקבות ההשראה הנשית של אלילי הפופ והרוק באנגלית ובצרפתית










בשנת 1950 היו אלה ה-Crew Cats ששרו את Sh-Boom, השיר שנחשב לראשון שהושר במקצב הרוקנרול, אף שאיש עדיין לא עשה שימוש במונח הזה. שנים אחדות לאחר מכן המציא שדר הרוק אלן פריד את המינוח כשבמהלך שידור להיטו של ביל היילי Rock-a-Beating Boogie הקיש שוב ושוב בעט שבידיו על גבי השולחן כשנשמעו המלים Rock ו-Roll. במהלך יובל השנים שחלף מאז הפכה המוסיקה הפופולרית, שקהלה הנלהב ביותר היה בתחילה הצעירים, לזירה להשמעת שירי אהבה. רבים מאלה יוחדו לדמויות מסוימות מאוד, נשים שהופיעו בחייהם של כוכבי רוק וברוב המקרים לא שרדו את מירב שנותיהן עם בני הזוג הזוהרים הללו. בעצם, נדמה לי שאחרוג מעט מגבולות הרוק ואתמקד, איך נגדיר את זה, בתרבות הפופ-רוק של חמישים השנים האחרונות. על סיפורן של נשים אלה החלטתי לכתוב ברשימה הזו.

מאחר ורשימת שירי האהבה הללו היא אינסופית, הלכתי על כאלה שבהם שמה של הגברת מתנוסס בכותרת. כלומר, שקיימת סבירות מסויימת שהוא מכוון למישהי ספציפית מאוד. במידה שכך הוא, ניסיתי למצוא את הסיפור שמאחורי השיר ומי היא הנערה/אישה שבה מדובר. קריטריון אחר הוא שהיחסים בין הכותב לבין מי שהשיר מוקדש לה חייבים להיות יחסים רומנטיים. קרירטיון שלישי הוא שברשימה ראשונה הזו יכנסו, בינתיים, רק שירים שנכתבו באנגלית ובצרפתית. אני מקווה כי נגיע בהמשך גם ליצירות בעברית, בספרדית ואולי גם בשפות נוספות, על בסיס אותו רעיון.

התיחום המהודק הזה גרם לי להשמיט מהרשימה הראשונית שהכנתי לא מעט שירים זכורים לטוב. Julia של הביטלס נכתב על ידי ג'ון לנון (ולפי כמה גירסאות גם על ידי יוקו אונו, ובהתבסס על שיר ישן של ג'ובראן חליל ג'ובראן) כשיר הוקרה לאימו. Lovely Rita של אותה הלהקה מכוון בכלל לשוטרת שדפקה להם קנס בשל חנייה בלתי חוקית. Martha My Dear אינו מוקדש בכלל לאישה, למרות שמו, אלא דווקא לכלבתו של פול מקרטני. Clair של גילברט או'סאליבן מוקדש לביתו הפעוטה, שבזמן כתיבת השיר היתה בת שנתיים. כך גם Nancy של פרנק סינטרה (שגם נשא לאישה גברת בעלת שם זהה). Billy Jean, להיט הענק של מייקל ג'קסון מ-‏1982, נכתב על דמותה של הטניסאית בילי ג'ין קינג. Baby Jane, להיט של רוד סטיוארט מאותה תקופה, מוקדש בכלל למילדרד ג'יין ''בייב'' דידריקסון, אחת האתלטיות הגדולות בכל הזמנים.

לגבי שירים רבים אחרים שהשמועות מדברות על היותם מבוססים על ''מקרה אמיתי'', כלומר על יחסים בין המבצע או המחבר לבין מושא השיר, לא הצלחתי למצוא לכך אישוש ברשת. כך לגבי Me and Mrs. Jones של בילי פול; כך לגבי Roxanne של פוליס; ויש עוד רבים. אצל מבצעים רבים אחרים קיימים שירים המוקדשים לדמות נשית כלשהי, ספציפית כביכול, אלא שלא ניתן לדעת אם היא מדובר בדמות בשר ודם, בפנטסיה מהורהרת או בסתם שם שהולך טוב עם הלחן והעיבוד. למשל, הביץ' בויז שביצעו שירים כמו Wendy, Barbara Ann ו-Help Me Rhonda; למשל, סיימון וגרפונקל ששרו את Cecilia, Kathy's Song ו-For Emily, Whenever I may Find Her. למשל, Lalena של דונובן, Peggy Sue (וגם ''שיר ההמשך'' שלו, Peggy Sue Got Married) של באדי הולי, Valleri ו-Mary, Mary של המאנקיז, Runaround Sue של דיון והבלמונטס, Lucille של קני רוג'רס והרשימה עוד ארוכה. וכמו שאמרתי, עוד לא הגענו לשפות אחרות.





דיאנה. השיר שפירסם בשנת 1956 את פול אנקה, נער בן 15 וחצי מאוטווה, קנדה. דיאנה הייתה, בעצם, דיאן איוב, בחורה צעירה ממוצא לבנוני (כמו אנקה עצמו) שהתגורה בשכנות למשפחת אנקה באוטווה שימשה תכופות כבייביסיטר של הילדים הצעירים יותר במשפחה (ולעתים מזומנות גם של פול עצמו).

פול, נער עם כישרון מוסיקלי בולט, התאהב בצעירה הנאה והקדיש לה את להיטו הראשון. באותה שנה זכה אנקה הצעיר בתחרות כשרונות צעירים. הפרס היה בילוי של חופשת הפסחא בניו יורק. במהלך החופשה חבר פול אל הלהקה הקנדית Rover Boys, שהייתה חתומה על חוזה הקלטות עם איי.בי.סי-פאראמונט. המזדנב הצעיר מצא חן בעיני המפיק המוסיקלי דון קוסטה (אביה של הזמרת ניקה קוסטה, שהרעידה לבבות בראשית שנות השמונים עם להיטים כמו On My Own, I Believe in Love ועוד) וזה ביקש ממנו לבצע את אחד משיריו. אנקה ביצע את דיאנה, קוסטה התלהב והחתים אותו במקום על חוזה הקלטות. השיר הפך באותו קיץ ללהיט אדיר, והשאר הוא היסטוריה.

רציף הערפילים של מורגן וגאבן. הסרט שבלא ידיעת הביטלס היווה השראה לאחת מיצירותיהם הידועות ביותר






מישל. את השיר כתב, לפחות ברובו, פול מקרטני בנובמבר 1965, ולפי אחת הגירסאות היה זה לאחר שצפה במסיבה בה השתתפו סטודנטים צרפתיים לאמנות. אנשי השיווק של הלהקה הפיצו את השמועה כאילו כתב מקרטני את השיר לזכר רומן שניהל עם נערה צרפתייה באותו קיץ, אבל סיפור זה נעדר כל אישוש עובדתי. למעשה, למרות שבשיר מופיעות כמה שורות בצרפתית, ברור שבאותן שנים, לפחות, הביטלס לא ידעו לבטא אף מילה בשפה הזו. מאוחר יותר גילה לנון שהשורות בצרפתית נכתבו בכלל על ידי אשתו הצרפתייה של חבר ליברפולי מהילדות, איאן ווהן. גברת ווהן הייתה מורה לצרפתית, ונענתה אז בחיוב לבקשה שהיפנה אליה פול מקרטני, שביקש ממנה חרוז רומטני בשפת אימה. לימים גילתה בראיון לכותבי ספר על הביטלס שבחרה בשם בעקבות צפייה בסרט ''רציף הערפילים''. בסרט מתאהב ז'אן גאבן בשחקנית היפה ביותר בצרפת אז, מישל מורגן. מורגן עצמה הייתה אז כבר בת 45 - מבוגרת בעשרים שנה מלנון וממקרטני. בביוגרפיה שלה, שיצאה ב-‏1982, נשאלה מורגן אם הדבר ידוע לה. מורגן השיבה שאינה בטוחה שהסיפור אמיתיומכל מקום, הוסיפה ''ז'אק פרוור כתב עלי שירים הרבה יותר יפים מהקשקוש הזה''.





ליילה. ראשיתו של השיר הזה, שנחשב בעיני רבים כאחת מיצירות הרוק הרלוונטיות ביותר בכל הזמנים, בחברות שנרקמה בין ג'ורג' הריסון לאריק קלפטון. באוגוסט 1968 ניסה הריסון לשכנע את שלושת הביטלים האחרים להקליט את שירו While My Guitar Gently Weeps לאלבום הלבן. פול וג'ון התנגדו, ולבסוף נכנעו ללחציו והסכימו שהשיר ייכלל באלבום - בתנאי שהריסון יקליט אותו בעצמו. הריסון פנה לידיד ותיק, אריק קלפטון, ששימש לצורך העניין כמחליף למקרטני הסרבן. הריסון, במחוות הודיה, הזמין את קלפטון לארוחת ערב. התוצאה הייתה שקלפטון התאהב באשתו של חברו הטוב, פאטי בויד.

נישואיהם של הריסון ופאטי היו ממילא במשבר, והרומן החדש והדיסקרטי שהתפתח בינה לבין קלפטון לא הקל על העניינים. קלפטון עצמו היה אכול רגשות-אשם והיה נתון גם במשבר מוסיקלי. בסוף 1969 הודיעה פאטי להריסון שברצונה להתגרש ממנו. הריסון, שהיה אז באמצע הקלטת אלבום המופת Abbey Road עשה מאמץ גדול להחזירה, ואף כתב לשם כך את הבלדה הנפלאה Something. קלפטון רצה לגשת להריסון ולהתוודות בפניו, אבל פאטי אסרה עליו אפילו לחשוב בכיוון. קלפטון פיזר את להקת ''קצפת'', הקים להקה אחרת ופירק אותה, ואז, במהלך ההכנות להקמת להקה שנייה, נכנס לאולפן והקליט כמה צלילים עצבניים. הבית הראשון היה מוכן במהרה (I tried to give you consolation/When your old man had let you down/Like a fool, i fell in love with you/You turn my whole world upside down). עכשיו צריכה הייתה לבוא הצעקה עם שמה של הגברת, אבל בגלל האיסור שהטילה פאטי על כך, החליט קלפטון להשתמש בשם בדוי. הוא קרא לשיר ''ליילה'', בהתאם לאגדה הפרסית הידועה על ליילה ומג'נון. השיר הפך ב-‏1971 ללהיט ענק. לפי עדותו של קלפטון, אגב, פאטי עצמה לא התרגשה כל כך מהמחווה. מה שלא הפריע לה להציע ב-‏1974 לקלפטון שיחזרו זה לזו, הפעם בגלוי. קלפטון נסע להריסון, הציג בפניו את הסיטואציה וקיבל את הסכמתו. השניים נישאו ב-‏1979 והתגרשו ב-‏1988. החברות בין קלפטון להריסון לא נפגמה בשל האירוע הזה, והשניים המשיכו לבלות ולנגן יחד עד יומו האחרון של הריסון.

קרול קינג על גבי תקליטה הידוע ביותר. תגובתה לגילוי האהבה המוסיקלי הלוהט של סדקה הייתה שיר עוקצני בשם דומה






או, קרול. ניל סדקה נחשב בשעתו לפסנתרן המבטיח ביותר בארצות הברית. עד כדי כך מבטיח, שרבים ראו אותו כוירטואוז פסנתר שבעתיד יעלה על ארתור רובינשטיין וולדימיר הורביץ. אבל סדקה בחר בכיוון אחר. אחרי שהשתלם בג'וליארד, הוא פנה להלחנה ולכתיבה של שירי פופ קליטים והפך כמעט מיד לכוכב בינלאומי ולכותב מבוקש.

קרול קליין (ששינתה לאחר מכן את שמה לקרול קינג), לימים בעצמה חברת היכל התהילה של הרוק, הייתה שכנתו וחברתו של סדקה עוד בימי הנעורים בניו יורק. לאחר התיכון עבדו שניהם בבניין בריל, שבין חדריו ואולפניו צמחו לא מעט מוסיקאים מפורסמים, כולל פול סיימון. באותה תקופה כתב סדקה כמה מלהיטיו המפורסמים, בהם I Go Ape, The Diary ו-Stupid Cupid (שבוצע בהצלחה על ידי קוני פרנסיס). את ''או, קרול'' כתב סדקה לזכר היחסים עם חברתו לשעבר (שבזמן כתיבת השיר כבר הייתה בת-זוגו של המוסיקאי ג'רי גופין, שיהפוך לימים לבעלה). השיר הפך ללהיט מיידי בפי סדקה, ולאחד השירים הזכורים ביותר מאותה תקופה. מתברר כי חלק מההשראה המוסיקלית לשיר ינק סדקה מהמוסיקאי הברזילאי וייה לובוס. קינג עצמה כתבה בתגובה שיר עוקצני בשם, איך לא, ''או, ניל''. לימים נישאה למוסיקאי ג'ר גופין והשניים הפכו לאחד הצמדים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק.





ליידי ד'ארבנוויל. כאן אין כל קושי. הליידי שבה מדובר היא פאטי ד'ארבנוויל, צעירה ניו-יורקית שהייתה חברתו של קט סטיבנס בסוף שנות הששים. היא הייתה אז דוגמנית, וגם גרופית של להקות רוק שונות ומשונות. את השיר My Lady D'Arbanville כתב סטיבנס דווקא כאשר נפרדו ב-‏1970. אז גם כתב עבורה שיר נוסף, בעל נימה פטרונית-משהו, ומפורסם לא פחות - Wild World. מראיונות שנתנה פאטי מאוחר יותר, בין השאר למגזין Interview, עולה כי שם משפחתה המיוחד, שרימז בעיני קט הסקרן על מוצא אריסטוקרטי, הוא שהניע את המוסיקאי המוכשר לכתוב שיר בסגנון ימי הביניים, המתאר אהבה לאישה מגזע האצילים, שאינה עוד בין החיים.

אגב, מאז התאסלם סטיבנס ב-‏1977 והפך ליוסוף איסלם הוא אינו מבצע עוד את שיריו הישנים. אבל מאחר והזכויות על שיריו (כולל ''ליידי ד'ארבנוויל'') נותרו בידיו, ומאחר ונטיותיו האידיאולוגיות ידועות - סביר להניח שחלק מהדולרים שזרמו לכיסו כתמלוגים, מצאו את דרכם לחשבונות הבנק של החמאס. אשר לפאטי, היא הצליחה לפלס לעצמה קריירה של דוגמנית ושחקנית ברמת הצלחה סבירה למדי. ועוד פרט אחד: השיר ''ליידי ד'ארבנוויל'' זכה לביצוע מצליח למדי גם מפי אלטון ג'ון.





אנג'י. כאן הסיפור ברור הרבה פחות. זוהי אחת הבלדות השקטות המעטות למדי שכתבו הרולינג סטונס. הגירסאות לגבי הדמות שהיוותה השראה לשיר הן רבות ומגוונות. אחת מהן היא של מיק ג'אגר עצמו, שאמר ביולי 2001 בראיון לערוץ VH-1 שהשיר הוא על מישהי שפגש וששמה היה פשוט אנג'י. ג'אגר אמר כי אינו זוכר את שם משפחתה של העלמה, ולו היה זוכר, היה גם טורח להכניסו אל מילות השיר.

גירסה אחרת היא של חציו האחר של ג'אגר בין מנהיגי הלהקה, קית' ריצ'ארדס, שגם הלחין את השיר. זה טען כי ב-‏1973, התקופה בה נכתב השיר, נולדה ביתו אנג'לה, ו''השם פשוט החל להישמע ברחבי הבית''. אליבא דריצ'רדס, השם פשוט התאים ללחן. גירסה שלישית, שהיא גם הפופולרית ביותר, היא זו המדברת על אנג'לה בואי, אשתו דאז של דייוויד בואי, כעל מושא השיר. אתר Snopes, העוסק בבירור אגדות אורבניות, מתייחס בהרחבה לנושא, ובין השאר, גם לשמועות לפיהן אנג'י היא...דייוויד בואי עצמו. שמועות על יחסים קרובים ולמעלה מזה בין בואי לג'אגר נפוצו במשך השנים, ואנג'לה בואי אף תרמה לכך בעצמה לא מעט. השיר עצמו, אגב, נקט כהוגן כשהגיע למצעדים בספטמבר 1973. בין הלועגים היו שמות נחשבים כמו ג'ון לנון, פול מקרטני, בוב דילן, ג'ו קוקר ורוד סטיוארט - מה שלא פגע בהצלחתו המסחרית האדירה ובהיותו אחד מלהיטי הסטונס המוכרים ביותר בכל הזמנים.







סוזאן. גם כאן היה מדובר בתעלומה. ליאונרד כהן, שהשיר הזה מזוהה איתו אולי יותר מכל שיר אחר שכתב, מסרב לגלות את מקור ההשראה. בכלל, כהן נוהג לכתוב שירים אניגמטיים משהו שבהן משולבים שמות של נשים ללא שום רמיזה על הדמויות המציאותיות העומדות מאחוריהם. כך היה עם ''רבקה'', שיר שהקליט במסגרת אלבום שהוציא באמצע שנות התשעים, בשם The Future. מאוחר יותר התברר כי הוא חי עם השחקנית רבקה דה-מורניי, ומכאן שם השיר. סוזאן, מכל מקום, היה השיר שפרסם את כהן לראשונה, כאשר הוקלט דווקא על ידי ג'ודי קולינס.

אחת השמועות הפופולריות היא שסוזאן הוא שיר שנכתב חכבוד זמרת הבלוז ג'ניס ג'ופלין, שאיתה ניהל כהן רומן דיסקרטי. השניים התגוררו באותה תקופה (1966) במלון הדירות צ'לסי בניו יורק, ועל כן יכלו להיפגש ולנהל את ענייניהם המשותפים ללא הפרעה. כהן אף הודה מאוחר יותר כי שירו Chelsea Hotel עסק, במרומז, ברומן שלו עם ג'ופלין. אשר לסוזאן, הוא הכחיש כל קשר בין ג'ניס לבינה. כהן טען תמיד סוזאן הייתה בחורה ממונטריאול, שהייתה נשואה לאדם אמיד. הנמל המתואר בשיר הוא נמל מונטריאול ו''גברת הנמל'' היא, בעצם, פסל של אישה הניצב לא הרחק מקו המים. ביוני 1998 שודר בבי.בי.סי ראיון עם אישה שהזדהתה כסוזאן המקורית. מדובר בסוזאן ורדאל מקאליסטר, שסיפרה בו מחוויותיה עם המשורר הצעיר בראשית ובאמצע שנות הששים. לדבריה, חשה מוחמאת מעצם העובדה שכהן הקדיש לה שיר, ושתחושתה כיום כלפי השיר היא ''מרירה-מתוקה''. אם היא כן צודקת, הרי שהיא האישה שאתה רוצה לנסוע איתה ושהיא תבטח בך משום שתיגע בה רק בדמיונך.





דונה. אין הפתעות. את השיר כתב ריצ'י ואלנס, ש''דונה'' היה להיטו המצליח ביותר, אבל זכור כיום בעיקר בזכות הלהיט ''לה במבה'', שאותו ביצע ב-‏1958 (ושהיה צד ב' של התקליטון שעליו יצא ''דונה''). ואלנס, במקור ריקרדו ואלנזואלה, נולד וגדל בלוס אנג'לס. בהיותו בתיכון, חיזר אחר דונה לודוויג היפה, ובתחילה נדחה על ידי הוריה, כנראה בשל מוצאו המכסיקני. ריצ'י המאוהב כתב לה את השיר, שזכה מייד להצלחה גדולה.

השיר בוצע חודשים אחדים לאחר מכן על ידי קליף ריצ'ארד בן ה-‏18 בהופעה חיה. ואלנס עצמו נהרג בגיל 17 באותה תאונת מטוס באיווה בה ניספו גם באדי הולי וביג בופר ריצרדסון, מאלילי הרוק הבולטים של התקופה. סיפור פיקנטי הקשור בכך הוא שוואלנס לא היה אמור, בעצם, לעלות לאוטתה טיסה, אבל משום מה רצה להצטרף להולי ולריצ'רדסון. מי שנרשם לטיסה במקור הוא כוכב מבטיח אחר מאותו סיבוב הופעות, טומי אלסאפ. ריצ'י שיכנע את טומי להטיל מטבע על הזכות לטוס (כאשר העיסקה היא שהמפסיד מקבל את שק השינה המשובח של ביג בופר) - וזכה. זה עלה לו בחייו. גם כשהגיעה הידיעה המזעזעת על מותו לתיכון מונרו בו למד, לא התירו מנהלי בית הספר לדונה ההמומה לעזוב את הלימודים כדי לשהות במחיצת משפחתו. רק מספר ימים לאחר מכן הבינו עיתוני הסביבה כי ריצ'י ואלנס, ההיספאני הראשון שהיה לכוכב רוקנרול, ראוי לכיסוי רחב בשל פופולריותו הרבה באזור. על ההתרסקות באיווה כתב דון מקלין את שירו ''אמריקן פיי'', בה טבע את המשפט ''היום בו מתה המוסיקה''.

שרה, בוב והילדים בימים ההם. מי שנכח באולפן במהלך ההקלטה חשב שהשיר הזה איום ונורא. המצעדים הראו אחרת






שרה. את אחד משירי האהבה הידועים שלו כתב בוב דילן לשרה לאונדס, שהייתה מלצרית של מועדון פלייבוי בניו יורק בתקופה בה היה דילן בן זוגה של ג'ואן באאז. דילן לא רצה לוותר על באאז, ולכן סידר לעצמו פתרון מסובך יותר: חיים כפולים, בשתי דירות, לפי החשק. ב-‏1965 עשה דילן את בחירתו הסופית ונשא את שרה לאישה. נשוי או לו נשוי,דילן, כוכב פולק-רוק ואינטלקטואל מבוקש, לא פסיפס הרבה הזדמנויות להכיר טוב יותר את נשות הסביבה. על רקע זה נפרדו השניים וחזרו זה אל זו שוב ושוב.

ב-‏1975 הקליט דילן את Desire, אחד מתקליטיו האיכותיים ביותר, אותו הקדיש לשרה. ''שרה'' היה השיר האחרון שהוקלט, בשל התעקשותו של דילן לצרף אותו. דילן שר את השיר ישירות לשרה עצמה, שנכחה באולפן. מכיוון שדילן לא עשה חזרות על השיר, איש מהנגנים לא ממש הכיר אותו והדבר מתבטא גם בהקלטה עצמה. לפי עדויות שונות, אלה שנכחו בהקלטה סברו כי מדובר בשיר איום ונורא. המצעדים הראו אחרת: התקליט Desire הגיע לזהב חודשים אחדים לאחר הוצאתו. שרה עצמה התגרשה מבעלה במרץ 1977, לאחר מאבק משמורת מכוער על הילדים. אחד מאותם ילדים, ג'ייקוב דילן, הוא היום מנהיג להקת ''פרחי הקיר'', ואלבום של הלהקה אף זכה בפרס הגראמי לפני שנים ספורות.





שירה של אנני. בשנת 1965 הצטרף ג'ון דנוור הצעיר (ששינה את שמו מג'ון דאטשנדורף) לשלישיית צ'אד מיטשל, להקת פולק מצליחה (ולטעמי, לפחות, אחד מהרכבי הפולק הטובים ביותר בכל הזמנים) שכוכבה דעך משהו עם עזיבת מייסד הלהקה וסולנה העיקרי, שעל שמו נקראה. הצטרפותו של דנוור הצעיר נתנה ללהקה דחיפה מחודשת והפופולריות שלה הגיעה לשיאים חדשים. השלישיה נדדה על פני אמריקה, כשהיא מופיעה בעיקר בפני סטודנטים. בהופעה כזו, במכללת גוסטב אדולפוס שבדרום מינסוטה, פגש ג'ון דנוור ברונטית נאה והתאהב בה עד מעל לראשו. זו הייתה אנני מארטל. לאחר שנה של רומן בשלט רחוק ופגישות מקריות בהופעות, ביקש ג'ון את ידה. בתחילה סירבה לו, אחר לאחר מכן נעתרה לתחנוניו והשניים נישאו ב-‏9 ביוני 1967.

ב-‏1968 החל המאמץ האדיר שהשקיע ג'ון בכתיבה ובהופעות לשאת פרי, כאשר שלישית ''פיטר, פול ומרי'' הקליטה את שירו Leaving on a Jet Plane והגיעה איתו לפסגת המצעדים. במקביל, התפרקה שלישית צ'אד מיטשל וג'ון החל בקריירה עצמאית משלו. לאחר הצלחת כמה מאלבומיו, ובהם שירים כמו Take Me Home, Country Roads ו-Rocky Mountain High נראה היה כי ג'ון מצא את הנוסחה להצלחה והצליח ליצור סגנון פופ עממי שמשלב קאנטרי, רוק ומרכיבים נוספים. אבל במקביל החלו להתגלות קשיים בבית: ההופעות הקדחתניות והנדודים בדרכים התישו את אנני והיא נמנעה מלהתלוות לבעלה ובחרה להישאר בבית. התקשורת בין השניים פסקה והשניים החלו לריב. ג'ון חיפש ניחומים בזרועות נשים אחרות. ב-‏1973 התלקחה בין השניים מריבה קשה. ג'ון, אכול חרטה, יצא להתבודד עם עצמו במקום שקט בהרים, לא רחוק מביתו. שם כתב את השיר, תוך לא יותר מעשר דקות. הוא שב הביתה וביקש מרעייתו להאזין לשיר. Annie's Song הוקלט זמן קצר לאחר מכן ויצא לראשונה ב-‏1974 באלבום Back Home Again. השיר זכה להצלחה מיידית והפך ללהיט המזוהה ביותר עם דנוור. ג'ון ואנני ניסו לשמר את נישואיהם ולאחר שהתברר כי ג'ון לא יוכל להוליד ילדים, אימצו שניים בעצמם. אבל הנישואין לא החזיקו מעמד וב-‏1983 התגרשו השניים סופית. ג'ון עצמו נהרג בתאונת מטוס ב-‏12 באוקטובר 1997.





מאריק. יחסית לתפוקה העצומה שלו ב-‏42 השנים בהן חי כתב ז'אק ברל מעט מאוד שירי אהבה טהורים. ב''טהורים'' אני מתכוון לכאלה שאינם מבטאים תיעוב או טינה לנשים או נקיים ממרירות כלשהי. שלושה מהשירים נושאים אמנם שמות שונים, אבל מתייחסים לאותה בחורה עצמה: ''מאריק'', ''מדלן'' ו''מטילד'' נכתבו כולם לכבוד תרז מישילסן, מי שהייתה לימים לאשתו הראשונה של ברל. שניים משירים המוקדמים יותר שלו, ''לה פאנט'' ו''רוזה'', מתארים את אהבתו הנכזבת לבנות שהכיר בילדותו. שיר האהבה הישיר ביותר שלו נכתב עבור ביתו, איזבל, ואף נקרא בשם זה.

הביוגרף של ברל, אוליבייה טוד, ניסה לפענח את השאלה על מי כתב ברל את שירו המפורסם ביותר, ''אל תלכי מכאן''. בביוגרפיה שלו על ברל סיפר טוד כי המוסיקאי, ציניקן בנשמה, הבטיח לשלוש נשים שונות לפחות שהשיר נכתב עבורן. בהוצאות הראשונות של התקליטון של ''אל תלכי מכאן'' (''Ne Me Quitte Pas''), בשנת 1959, מופיעה הקדשה ברורה: למאריק. מאריק היה אחד משמות החיבה שבהם כינה ברל את רעייתו, ובשם זה בחר כמה שנים קודם לכן כדי לספר בשבח אהבתם. השיר ''מאריק'' מבוצע חציו בצרפתית וחציו בפלמית והוא מתאר את החוויות הרומנטיות של בני הזוג בבלגיה. ברל לא נהג, כנראה, להשתמש בשמה האמיתי של אשתו, תרז, ובמקום זאת בחר להעניק לה סדרה של שמות חיבה. מאריק היה אחד הנפוצים שבהם.

מתברר כי ברל נהג לכנות בשם ''מאריק'' כמעט כל אישה שפגש. מאריק היה גם כינויה של המאהבת שלו, סופי, שעימה התגורר בפאריס שעה שאשתו ובנותיו נשארו בבריסל. במקביל לכל אלה, ניהל רומן עם סוזן גבריאלו, שגם אותה כינה, נכון נכון, ''מאריק''. הזמרת ז'ולייט גרקו כתבה שנים לאחר מכן שברל היה הגבר היחיד שהכירה שבגד ללא הרף גם בפילגשיו. בקיצור, לשלוש הנשים האלה - תרז, סופי וסוזן - הבטיח ברל ש''אל תלכי מכאן'' מוקדש להן. מי שהייתה עורכת התרבות של ''להמונד'', דניאל היימן, סיפרה כי שהתה פעם בביתה של סוזן כאשר נכנס לשם ברל כרוח סערה ובישר לה כי כתב במיוחד עבורה שיר בשם ''אל תלכי מכאן''.

''אל תלכי מכאן'' לא היה יצירה ספונטנית. ברל עבד על השיר הזה תקופה ארוכה, שבמהלכה פגש לא מעט בחורות וניהל עימן קשרים רומנטיים במלוא התשוקה שהיה מסוגל לה. תרז ברל, האהובה הוותיקה והאישה הנבגדת, יכולה הייתה להתנחם בעובדה ש''שיר הנאהבים הוותיקים'' - הלא הוא אחד מלהיטיו הראשונים - שייך לה ללא עוררין.

מונטאן וסיניורה. האם החליט המשורר ז'אק פרוור שלא להביך את האישה שהייתה אז נשואה ובחר לכתוב עליה בשם סאנגין, שאיפשר לו להשתמש במטפורת התפוז?






סאנגין. במשך שנים הייתה הסברה המקובלת שאיב מונטאן פגש בחורה ששמה היה באמת סאנגין (''תפוז דם''). השם הזה מקובל מאוד בפרובאנס גם כיום, וההשערה המקובלת הייתה שבעקבות הפגישה - והרומן - בין השניים, ביקש מונטאן מחברו הטוב, ז'אק פרוור, לכתוב שיר מתאים. אבל במשך הזמן צצו לא מעט גירסאות נוספות לגבי זהותה של הבחורה שידעה להצית את השמש בלב הלילה, זו שפטמתה הזקורה ''חרטה קו מזל חדש בכף היד שלי''.

פרוור נהג, בדרך כלל, לכתוב על חוויותיו האישיות. את שירו המפורסם ביותר, ''ברברה'', כתב על נערה שפגש בברטאן בימי מלחמת העולם השנייה. אבל ידוע כי כתב שירים גם לפי הזמנתם של אחרים. את ''סאנגין'' נתן פרוור למונטאן ב-‏1955, אבל לא ברור מתי השיר נכתב. פרוור עצמו לא הירבה להתראיין וכשכבר עשה זאת סירב לדבר על יצירותיו. לפי אחת הגירסאות כתב פרוור את ''סאנגין'' ב-‏1949 - אותה שנה בה פגש איב מונטאן בפונדק ''יונת הזהב'' בפרובאנס את מי שתהייה לאחר מכן אשתו, השחקנית סימון סיניורה.

לפי הגירסה הזאת, לא הייתה כלל בחורה בשם סאנגין. פרוור הוא שהציג את השניים זה לזו והוא גם היה העד העיקרי להתפתחות הרומן ביניהם. סימון סיניורה הייתה נשואה אז לבמאי איב אלגרה, ולכן החליט פראוור שלא להביך אותה ולא לכתוב עליה בשמה. במקום זאת, בחר בשם מקומי, סאנגין, שאיפשר לו להשתמש במטפורת התפוז. אפס, הגירסה הזו לא מוזכרת כלל בביוגרפיה של מונטאן ובאוטוביוגרפיה של סיניורה.

אנומליה נוספת היא שמדובר בשיר בפירוש על בחורה לבושה שמלה. סיניורה לא סבלה שמלות והעדיפה ללבוש מכנסיים. מאוחר יותר ציינה שבתקופה בה נהגה לבלות ב''יונת הזהב'' לבשה מה שהגדירה כבלואי סחבות. פרוור כתב על בחורה הלבושה שמלה עם כפתורי צדף. הדבר אינו מתיישב עם ההעדפות הברורות של השחקנית הזו - העדפות שאין בכלל ספק שפראוור היה מודע להן.

כאמור, קיבל מונטאן את השיר מפרוור ב-‏1955. באותה שנה ניהל מונטאן רומן עם השחקנית דניאל דלורם, שאהבה ללבוש שמלות דווקא. סיניורה גילתה סובלנות רבה כלפי הרומנים שניהל בעלה מהצד, אבל לא הסכימה שיעשה זאת עם ידידותיה הקרובות. שני שמות היא ציינה במפורש: ז'אן מורו ודניאל דלורם.

לא מדברת על סאנגין. ז'אן מורו

מונטאן עצמו סירב לומר אם דלורם היא היא סאנגין (על אף שאישר כי ניהל איתה פרשיית אהבים). דלורם עצמה נישאה מאוחר יותר לבמאי איב רובר וסירבה בכל תוקף לדבר על ''סאנגין''.

''סאנגין'' יצא על גבי תקליטון באוגוסט 1955. מילותיו הנועזות, שרמזו על קיום מגע מיני בעמידה, נחשבו לבלתי מוסריות אפילו בקרב עם חובב רומנטיקה כמו זה היושב בצרפת. השיר נאסר, איפוא, לשידור בתחנות הרדיו הממלכתיות. זה לא עזר, אולי גם הועיל לפופולריות שלו: התקליט נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם. מאוחר יותר, נאלצה רשות השידור הצרפתית להסיר מעליו את החרם.





ז'אן ב. לגבי השיר הזה אין כלל בעייה. ''ז'אן ב.'' היה אחד מלהיטיו הגדולים של סרז' גנסבורג בצרפת ובארצות הברית ב-‏1969. גנסבורג היה שחקן קולנוע טרי למדי, אבל כבר סלבריטי בפני עצמו בזכות העובדה שכתב וביצע לא מעט להיטים (אחד מהם, ''בובת שעווה, בובת קש'', אף זכה בתחרות האירוויזיון של 1965, בביצוע פראנס גאל). בין השאר, כתב כמה שירים לבריז'יט בארדו, ואף הציע לה לשיר עימו את הדואט השערורייתי ''אני אוהבת אותך, אני כבר לא'' (''Je T'aime...moi non plus''), שבו משולבות אנחות מין שהפכו למוכרות, כנראה, לא פחות מהלחן עצמו. בארדו הקליטה את השיר אבל נכנעה ללחצו של הסוכן שלה והודיעה לגנסבורג שלא יעיז להוציא אותו לרדיו.

גנסבורג היה אדיש לכל העניין, משום שבאותה תקופה כבר היה מאוהב עד קצות אוזניו בשחקנית הבריטית ג'יין בירקין. זו הייתה אז שחקנית קולנוע מתחילה, מייד לאחר גירושיה מהמלחין הבריטי ג'ון בארי, שכתב, בין השאר, את המוסיקה לסרטי ג'יימס בונד. היא הופיעה בתפקיד משני באחד מסרטיו של אנטוניוני וזמן מה לאחר מכן הוזמנה לשחק בסרט צרפתי בשם ''סלוגאן''. כוכב הסרט היה גנסבורג עצמו.

הרומן בין השניים התפתח במהלך צילומי ''סלוגאן'' ועוד לפני שהסתיימו התגרש גנסבורג מאשתו החוקית ועבר לגור עם בירקין. הוא כתב לכבודה את מילות השיר ''ז'אן ב.'', והצמיד אותם ללחן שנלקח מפרלוד של שופן. בנוסף, הציע לה לשיר עימו את ''אני אוהבת אותך, אני כבר לא'' שבארדו הטילה עליו, כזכור, וטו. בירקין הסכימה.

ב-‏1969 יצא ''אני אוהבת אותך, אני כבר לא'' לרדיו. השערוריה פרצה מייד, והשיר נאסר לשידור בכל רחבי הרדיו. גנסבורג עצמו עתר לבית המשפט הצרפתי לענייני חוקה בדרישה לאסור על החרמתו. הטיעון שלו היה מרתק כלשעצמו. השיר, הסביר, אינו מעשה אמנות אלא תיעוד של רגע אינטימי, ובתור שכזה הוא מוגן על ידי סעיף חופש המידע שבחוקת הרפובליקה הצרפתית. בארצות הברית אסרו אפילו על מכירת התקליט. הוותיקן פירסם הודעת גינוי חריפה, בה קרא האפיפיור, פאולוס הששי, לג'יין בירקין לחזור בה מהסכמתה לשידור השיר הסנסציוני פן תירש גהינום בעולם הבא. אגב, גנסבורג לא הוזכר בהודעה משום שהיה יהודי. ככל הנראה, פחות אכפת היה לפאולוס שיהודי יירש גהינום.

שיר האנחות. ג'יין בירקין, היא ז'אן ב., על עטיפת אחד הסינגלים השערורייתיים ביותר בהיסטוריה

לעומת השערורייה שעורר ''אני אוהבת אותך, אני כבר לא'' נחשב ''ז'אן ב.'' לשיר אהבה כמעט סטנדרטי. על שידורו לא נאסר מעולם והוא טיפס במצעדי הפזמונים והפך את ג'יין בירקין למפורסמת. עד היום נמכר ''ז'אן ב.'' במיליוני עותקים. אגב, בירקין עצמה ביקרה לפני חודשים אחדים בישראל.


---


אלין. נדמה לי שלא אגזים אם אקבע כאן שזהו השיר המוכר ביותר מבין אלה המופיעים כאן ושנכתבו במקור בשפה הצרפתית. במקור, היה השיר קרוי דווקא ''קתרין''. הוא נכתב על ידי דניאל בווילקה, צעיר צרפתי בן עשרים, שרצה לעשות קריירה במוסיקה. את השיר הקדיש בווילקה לקתרין ריברו, נערה מליון שעברה להתגורר בפאריס וניסתה לפתח קריירה כזמרת. את בווילקה הכירה בחדרי המתנה בחברות תקליטים ותקופה מסוימת הייתה אהבתו הגדולה.

את ''קתרין'' השמיע בווילקה לאמרגן הידוע אדי ברקליי. האחרון התלהב, אבל טען כי יש לשנות בדחיפות כמה פרטים בכל הסיפור. את ''קתרין'' הוא תבע לשנות ל''אלין'' ואת דניאל בווילקה הכתיר בשם הבמה כריסטוף. בווילקה הסכים והלך להקליט. באותו יום עצמו נפרדה ממנו קתרין, לאחר שהתבשרה שהשיר ''שלה'' עבר שינוי שיווקי וקיבל שם חדש. השיר עצמו הפך ללהיט ענק ולאחד הסלואים הידועים ביותר של שנות הששים.

קתרין עצמה הפכה לגרופי טיפוסית. היא יצאה עם זמרים ומוסיקאים כאדאמו, אנטואן וקלוד פרנסואה (שכתב את השיר שלימים תורגם על ידי פול אנקה ל''My Way'' והפך ללהיט אדיר בפי פרנק סינטרה). במקביל, הוציאה שני שירים לרדיו, אבל אלה נכשלו. היא ניסתה את מזלה גם כשחקנית, אבל למרות שקיבלה תפקיד משני ב''הקרביניירים'' של גודאר, גם כאן לא הלך לה. ב-‏1968 הגיעה הקריירה שלה לשפל חדש כשהורדה מהבמה בשריקות בוז בפסטיבל השאנסון הצרפתי. בראשית שנות השבעים ניסתה להתאבד, אושפזה ומאז נעלמו עקבותיה.


---


נטלי. ז'ילבר בקו - פרנסואה ז'ילבר ליאופולד סילי, בשמו המקורי - כתב את השיר ב-‏1964 לאחר ביקור מתוקשר שערך במוסקבה. בראשית הביקור הוצמדה אליו מדריכת תיירים בשם נטלי. בקו, גבר אטרקטיבי וסוער בפני עצמו, ניהל איתה רומן קצר-ימים. לאחר מכן שב לפאריס וכתב את השיר. התיאור העדין של הרומן, המתפתח מביקור בכיכר האדומה, במאוזוליאום של לנין ובאתר ההנצחה לפושקין לתשוקה מלאת להט, כמו גם המוטיבים הרוסיים העממיים שהכניס בקו בשיר עצמו, הפכו את ''נטלי'' ללהיט ענק.









מי שיכול לחשוב על אנקדוטות נוספות הקשורות לשירי אהבה מסוג זה מוזמן להוסיף אותן כאוות נפשו. אם אפשר להוסיף גם את מקור המידע - יבורך.








[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
נהניתי מאוד   אילנה גרף   שבת, 27/08/2005 שעה 22:06   [הצג]   [2 תגובות]
אליסון   צביקה   יום א', 28/08/2005 שעה 10:17   [הצג]
(ללא כותרת)   קרפדונת   יום ב', 29/08/2005 שעה 13:11   [הצג]   [2 תגובות]
בקשר לשירים בעברית   י   יום ה', 01/09/2005 שעה 1:15   [הצג]   [3 תגובות]
אמנם?   עמית   יום ב', 26/09/2005 שעה 23:42   [הצג]
מגניב! מתי יכתבו עלי שיר?!!   דניאלה   יום ב', 17/10/2005 שעה 14:50   [הצג]   [3 תגובות]
רנה של אריאל הורביץ   עלמה7   יום א', 30/10/2005 שעה 13:14   [הצג]
כנסו בבקשה   קורן   שבת, 17/12/2005 שעה 13:37   [הצג]
יש שיר על דניאלה   איתן   יום א', 22/01/2006 שעה 21:14   [הצג]
איזה יוזמה ממש נהנתי   טל   יום ב', 28/08/2006 שעה 15:40   [הצג]   [3 תגובות]
עלי שלכת   מוסי שמשי   יום ב', 11/12/2006 שעה 16:27   [הצג]
תודה   אלמוני   שבת, 01/12/2007 שעה 22:05   [הצג]
Good info   Pharmf942   יום ב', 10/06/2013 שעה 15:36   [הצג]
Good info   Pharme278   יום ב', 10/06/2013 שעה 15:36   [הצג]
מקסים   ANAHI   שבת, 29/06/2013 שעה 2:15   [הצג]
[פרסם תגובה חדשה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©