התפנית המופלאה של ורנר טכוב
יום ג', 01/05/2012 שעה 13:40
ולטר ראת'נאו, שר החוץ היהודי של רפובליקת ויימאר, נרצח על ידי מתנקשים לאומניים ביוני 1922. גל ההסתה המזעזע שקדם לרצח הפך לכרוניקה של רצח ידוע מראש. רצח ראת'נאו, מלבד היותו פרשייה מרתקת כשלעצמה, גם מסמל את תחילת התעוררותו של הגל הלאומני החדש בגרמניה, התעוררות שהסציימה בהשתלטות הנאציזם של המדינה ולאחר מכן במלחמה הקטלנית בהיסטוריה ובשואת יהודי אירופה. קורותיו של אחד המתנקשים בראת'נאו, ארנסט ורנר טכוב, הן סיפור מדהים בפני עצמו, שמן הראוי להתייחס אליו כאן - שכן לא בכל זמן הופכות עלילות המתנקש למרתקות לא פחות מאשר האירוע המצמרר שבו נטל חלק










השעה הייתה עשר וחצי בבוקר בקניגשטראסה. הגבר המקריח ובעל הזקנקן המחודד יצא מפתח ביתו ונכנס אל המכונית הפתוחה שחנתה בסמוך. הוא הנהן בראשו אל עבר הנהג והמכונית יצאה לדרכה. הכביש שלפניהם היה ריק. הפרבר היוקרתי, שרחובותיו היו זרועים בתי מידות הדורים, היה שקט לגמרי. אולי חוץ ממכונית גדולה שמכסה המנוע שלה היה מורם. שלושה צעירים, לבושים מעילי עור, עסקו בתיקונו בקדחתנות.

ולטר ראת'נאו היה שר החוץ של גרמניה. באותו בוקר העדיף להסיר את גג המכונית בה נסע, משום שרצה להתרענן מעט. ערב קודם לכן בילה את מרבית היום ברייכסטאג, ולאחר מכן שהה עד שעה מאוחרת בקבלת פנים שנערכה בשגרירות האמריקנית בברלין. מאוחר יותר ניהל ויכוח קשה עם ידידו ויריבו הפוליטי, הוגו סטינס, איל תעשייה שהיה מראשי המפלגה הלאומנית.

מאוחר מדי הבחין ראת'נאו במחכונית הגדולה שעל תיקונה עמלו שלושת הצערים מול ביתו. המכונית ה''מתוקנת'' השיגה את מכונית השרד ונדחקה לפתע בין צידה הימני לבין המדרכה. ראת'נאו לא הבין מה קורה כאן. הואהפנה את ראשו ימינה - ומצא את עצמו מול קנה של מקלע. הנשק נשלף תוך שניות מתחת מעיל העור של הצעיר שהחזיק בו. . הצעיר ירה מייד, היישר אל פלג גופו העליון של השר. ראת'נאו נפגע קשה בחזה ובלסת וצנח אל מושב המכונית. צעיר אחר שישב במכונית המתנקשים התרומם ממושבו והטיל רימון יד לעבר מכונית השרד. הנהג עצר בחריקת בלמים והזעיק עזרה.

סומן כבוגד. ואלטר ראת'נאו

מכוניתם של הצעירים נמלטה מהמקום. נהגה פנה לרחוב אחר, כמה מאות מטרים משם. הרחוב היה ריק מאדם. שני הרוצחים קפצו מן המכונית, ובעל האקדח שביניהם הטיל את הנשק אל שולי הכביש. ''תחזיר את המכונית למוסך'', הורה לנהג שנשאר ברכב, ''ניפגש בבית הקפה בפרידריכשטראסה''.

בינתיים, סובב נהגו של ראת'נאו את רכבו כלעומת שבא ודהר אל בית השר. ראת'נאו גסס. הוא הועבר אל חדר העבודה שלו ושם עוד עלה בידו לפקוח את עיניו. אפס, הוא לא הצליח להוציא הגה מפיו. כשהגיע הרופא שהזעיק הנהג כבר לא היה עוד שר החוץ היהודי הראשון (וגם האחרון, עד כה) של גרמניה בין החיים.

רצח ולטר ראת'נאו היה רצח פוליטי לכל דבר, ואיש לא התכחש לכך. האיש שנרצח היה האישיות הפוליטית החשובה ביותר בגרמניה וחרף תבוסתה הקשה במלחמת העולם הראשונה, הצליח להעלות אותה על המפה המדינית. הוא חתם על חוזה ראפאלו עם ברית המועצות והתיידד עם ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג'. הוא השיג הקלות מסוימות בסעיפי הפיצויים שאולצה גרמניה לשלם לבעלות הברית המנצחות והחל בצעדים שהביאו מאוחר יותר להשגת הסכם לוקארנו. הוא היה, אם לסכם זאת בקצרה, האישיות הפוליטית המשפיעה ביותר ברפובליקת ויימאר. למעלה ממיליון איש השתתפו בלווייתו בשדרות אונטר דן לינדן.

בגרמניה היה ראת'נאו מטרה להסתה ולאיומים בלתי פוסקים מצד גורמים לאומניים. יהדותו, כמו גם העובדה שתמך במילוי ההתחייבויות הכספיות שהטילו בעלות הברית על גרמניה לאחר המלחמה (שכללו, בעיקר, תשלומם של פיצויי ענק ונחשבו בגרמניה לחרפה של ממש), שימשו כעילות למעשים אלה. על אלה נוספה גם חתימתו של ראת'נאו על חוזה ראפאלו, הסכם חשאי שנחתם עם ברית המועצות ובו סיכמו שני הצדדים על חידוש היחסים הדיפלומטיים והכלכליים ביניהם ולוותר על כל תביעה לפיצויים על ההפסדים שנגרמו לכל אחד מן הצדדים בכל ימי המלחמה ולאחריה. לימים התברר כי הושגה אז גם הבנה חשאית בין שתי המדינות (שהיו המנודות ביותר באירופה, גרמניה בשל התפקיד המרכזי שמילאה במלחמת העולם וברית המועצות בשל העובדה שנתפסה במערב כגוף החותר תחת הסדר החברתי הקיים ומאיים להפיל את המשטרים הנוכחיים). לגבי שיתופ פעולה טכני וצבאי. חוזה ורסאי גזר על גרמניה שלא יהיה לה צבא של למעלה ממאה אלף חייל ושלא תהיה על אדמתה תעשייה צבאית כלשהי. הסכם ראפאלו איפשר לגרמנים להקים מפעלים לייצור נשק ותחמשות על אדמת ברית המועצות. במקביל, הקימו שתי המדינות גם בתי ספר צבאיים משותפים והתאמנו בשיטות לחימה חדישות ובאמצעי לחימה שפותחו במשותף.

ברחבי אירופה נהוג היה אז לייחס ליהודים תפיסת עמדות מפתח במשטר הסובייטי. הימין הגרמני טען כי העובדה ששר החוץ היהודי חותם על הסכם לשיתוף פעולה עם משטר שמצהיר במפורש כי הוא רוצה ליישם את עקרונות המהפכה הקומוניסטית גם בגרמניה ושהוא תומך בהמשך השילומים, מעידות על בוגדנותו. רוזה לוכסמבורג והפוליטיקאים היהודים הבכירים בבוואריה ייצגו את האיום על המשטר המקומי. מספרם הגבוה (יחסית לשיעורם באוכלוסיה) של היהודים במימשל רק הוכיח, לכאורה, כי הרפובליקה השנואה מצויה בידי היהודים. הימין הצביע על אישים כהוגו האאס, אוטו לנדסברג, הוגו פרוסה, אויגן שיפר, עמנואל וורום, אוסקר קוהן ועל הידוע שבכל אלה - ולטר ראת'נאו. לוכסמבורג נרצחה ב-‏1919, אבל האיומים על חיי היהודים שבצמרת משטר הרפובליקה רק הלכו ותכפו מאז.

24 ביוני 1922. מכונית השרד הפגועה של ולטר ראת'נאו בזירת הרצח

זו הייתה, איפוא, כמעט כרוניקה של רצח ידוע מראש. עשרה חודשים קודם לכן נרצח שר האוצר לשעבר, מתיאס ארצברגר, במהלך טיול שערך ביער השחור. כשסיפרו על כך לראת'נאו הוא החוויר כסיד, ואמר בשקט: ''עכשיו יבוא תורי''. שבועות אחדים קודם לרצח ראת'נאו בוצעה גם התנקשות בחיי פיליפ שיידמן, הקנצלר הקודם. נסיבות ההתנקשות היו דומות אצל כולם. בכל המקרים קדם לאירוע עצמו עיקוב מדוקדק אחר הקורבן ובדיקת הרגליו היומיומיים. כל המתנקשים לא היו רק קצינים שעבר אלא גם בוגרי אותה יחידה צבאית, בריגדת ארהארדט, שבה היה מוקד תוסס של פעילות לאומנית. הבריגדה עצמה פוזרה לאחר שנכשל קשר שביקשה לבצע במטרה להשתלט על ברלין. אפס, המפקד, קפטן ארהארדט, הוסיף לפעול באין מפריע במינכן במטרה להפיל את המשטר, הבוגדני לטעמו. מינכן תססה אז מפעילות כזו. בין היתר, פעל שם ארגון קטן שבראשו עמד אוסטרי צעיר בשם אדולף היטלר.

בראש המתנקשים עמדו שני קצינים משוחררים, ארווין קרן והרמן פישר. במכונית הרצח נהג סטודנט בן 21 בשם ארנסט ורנר טכוב. למזימה היו שותפים עוד כמה צעירים, חלקם בני חמש עשרה עד שבע עשרה בלבד. כולם נחשבו לבני טובים, ולמעשה בשעתו נחשבה כל הפרשה למעין מעשה שנבע מלהוט נעורים ולא לפעולה של מחתרת צבאית מאורגנת ובעלת שורשים עמוקים באוכלוסייה. קרן ופישר לא הועמדו לדין מעולם. שלושה שבועות לאחר הרצח, כאשר צרה המשטרה על הבית בו הסתתרו, הם בחרו בהתאבדות על פני נפילה בשבי. פעולה זו הפכה את המשפט לאירוע שבו הועמדו לדין רק משתתפיו המשניים של הרצח. היו אלה טכוב, אחיו גרד (שהיה אז בן שש עשרה) וארנסט פון סולומון, גם הוא חייל לשעבר בבריגדת ארהארדט.

פרשיית ההתנקשות בראת'נאו ידועה זה מכבר, ואין טעם איפוא להוסיף ולנתח אותה כלשעצמה. אבל פן אחד שלה - או ליתר דיוק ספיח שלה - מעורר לא מעט השתאות ופליאה. המדובר הוא בגורלו של אחד המתנקשים, ורנר טכוב.

בשנת 1942 סיפר ג'ורג' וו. הרלד, כתב ה''הארפרס מגזין'' האמריקני בצפון אפריקה, על מעלליו של קצין בלגיון הזרים הצרפתי, השליש ארנסט טסייה. טסייה לקח בשבי עשרים וארבעה חיילים גרמניים בחזית של תוניס, כאשר פשוט הרעים עליהם פקודות בגרמנית.

הרלד סיפר כי נפגש עם טסייה עוד ב-‏1940, אחרי שהצטרף בעצמו ללגיון הזרים כמתנדב. באותה תקופה היה טסייה שליש במצודת פלטרס, נקודת תצפית בקרבת גבול לוב. מפקד המצודה היה אדם בעל מוגבלויות פיסולוגיות מסוימות, ולמעשה ניהל טסייה את העניינים בה. הרלד תיאר אותו כגבר גבה קומה וכחוש, בעל סנטר בולט ועיניים אפורות-פראיות, שקולו רך כקול כומר והתנהגותו אדיבה ולגלגנית כאחד. הוא שלט באופן מושלם בצרפתית ובגרמנית, וייחס זאת למוצאו השווייצרי. מדברי העיתונאי ניתן להבין כי טסייה היה אדם חם מזג, שנהג להתפרץ ולגדף לא מעט אך ניחם עד מהרה על התפרצויותיו. הוא תהה על קנקנו האמיתי של איש זה.

רבים מחיילי הלגיון היו פליטים יהודים ממרכז אירפה, שהתגייסו אליו כדי להלחם בנאצים. כיוון שחלק מהם באו מבתים מבוססים למדי, לא היה להם קל להתרגל לתנאי השירות הקשים בלגיון. חלק מהם בילו את הזמן במשחקי ברידג' ובשאר משחקי קלפים יוקרתיים. הרלד מספר כי פעם שיחק ברידג' עם כמה חיילים יהודים, כאשר הודיע להם קול חמור כי עליהם להתייצב במשרדו של השליש בתשע בערב. היה זה טסייה עצמו, שיצא לסיור ביקורת פתאומי. החיילים חששו שיוטל עליהם עונש משמעתי כבד. להפתעתם, לאחר שהתייצבו במשרדו של טסייה, הציע להם הלה להצטרף אליו למשחק ברידג' ולכוסית משקה. ''אתם האנשים התרבותיים הראשונים שבהם נתקלתי במקום הארור הזה'', אמר להם בחיוך. תדהמתם גברה עוד יותר כאשר במהלך הערב פתח טסייה בשיחה על העם היהודי ועל כישוריהם המופלגים של בניו. מדבריו עלה שהוא יודע יותר על העם היהודי מכפי שיודעים אורחיו היהודים בכבודם ובעצמם. הם תהו מה לאיש זה וליהדות. יתר על כן, כאשר סיפרו לו שביחידה נמצא יהודי בשם אולמן שהיה קריקטוריסט ידוע בפאריס לפני המלחמה, הוא הציע לו לקשט את קירות חדר הקצינים בציורים פרי מכחולו. לאחר מכן גילה שיהודי אחר ביחידה בקיא בלשונות המזרח והוא ביקש ממנו ללמד אותו עברית. לתדהמת היהודי, ידע טסייה לפטפט מעט בשפה זו עוד בטרם החל ללמדו מילה אחת.

כרוניקה של רצח ידוע מראש. עיתון גרמני מבשר על רצח שר החוץ ראת'נאו

אבל ההלם האמיתי נכון להרלד כאשר יום אחד צירף אליו חבר נוסף לערב ברידג' אצל טסייה. אותו חבר הגיע לא מכבר למצודה, אך טרם פגש בשליש. על כן, הציג את עצמו:

- ''הלגיונר ראת'נאו, אדוני השליש !''.

טסייה זינק ממקומו כנשוך-נחש וקרא: ראת'נאו? האם אתה קרובו של המדינאי הגרמני המנוח?''.

- ''הוא היה דודי, אדוני'', ענה ראת'נאו הצעיר.

דומיית מוות נפלה בחדר. טסייה היה חיוור כסיד, אך שמר על קור רוח. לאחר רגע התאושש ואמר בקול עמום: ''ראת'נאו, עלי לומר לך משהו. לפניך ניצב אחד מרוצחי דודך''.

- ''סליחה, אדוני?'', אמר הלגיונר הצעיר, לא מאמין למשמע אוזניו.

- ''הייתי אחד מן השלושה שהרגו את דודך ב-‏24 ביוני 1922 בקינגשטראסה בברלין'', אמר טסייה בגרמנית, ''שמי האמיתי הוא ארנסט ורנר טכוב''.

ואז רכן טסייה ופישפש במגרותיו. אחר זמן מה שלף משם נייר מצהיב והושיט אותו לאורח הנדהם. כמה שורות בכתב יד עדין היו רשומות עליו. היה זה מכתב מאימו של שר החוץ המנוח, מתילדה ראת'נאו, אל אימו של טכוב. המכתב נכתב ימים אחדים בלבד לאחר הרצח. ''מתוך צער עמוק מכפי שאוכל להביעו במלים אני מושיטה לך את ידי'', כתבה גב' ראת'נאו הקשישה. ''לך - שמכל הנשים שבעולם אין ראויה לרחמים ממך. מסרי לבנך, כי בשמו וברוחו של הנרצח אני סולחת לו, כפי שבוודאי יסלח לו אלוהים, אם יודה על חטאו בפני השופט של מטה ואם יחזור בתשובה בפני השופט של מעלה. הוא הכיר את בני, הנאצל בבני אנוש, וטוב היה עושה לו היפנה את נשקו אל עצמו ולא אליו. מי ייתן ומלים אלה יביאו שלווה לנפשך''.

את השורות הללו הקריאה הסנגוריה במהלך המשפט. טכוב, שבמהלך המשפט טען כי ולטר ראת'נאו נמנה על זקני ציון (אלה שתועדו ב''פרוטוקולים'' המזוייפים, המשמשים עד היום ככתב הפלסתר הגרוע ביותר נגד היהודים ונפוצים במיוחד במדינות ערב), נדון אז לחמש עשרה שנות מאסר. מתברר כי בשל התנהגותו הטובה הוא שוחחר ממאסר כעבור חמש שנים בלבד, ב-‏1927. מייד לאחר מכן התגייס ללגיון הזרים, ושם עלה עד מהרה בדרגה ושירת במרוקו, בסוריה ובהודו-סין. ב-‏1932 קיבל אזרחות צרפתית ואף זכה לציון לשבח. הוא סיפר כי רכושו היקר לו ביותר הוא אותו מכתב ממתילדה ראת'נאו. בכלא קרא את כתבי ולטר ראת'נאו, שבין השאר כללו ביקורת חריפה על החברה ועל שורשיה הרוחניים והציע לתכנן מחדש את החברה והכלכלה ולהחדיר תחושת אחריות כלפי החברה כולה בקרב בעלי ההון ולמצוא מיזוג כלשהו בין היוזמה הפרטית לבין התכנון המדיני. את המשטר העתידי של גרמניה ראה ראת'נאו כשונה הן מהמשטר הסמכותי של גרמניה הקיסרית והן מהמשטר הפרלמנטרי שקם לאחר התמוטטות הקיסרות. הוא סבר שמבנה הכלכלה המודרנית שוב אינו מצריך כיבושים, אלא שילוב כלכלי בין מדינות. במובן זה, אולי הגה במעורפל את העתיד שציפה לאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

בימי שירותו בלגיון הוסיף טכוב לתהות על הבעייה היהודית. כששירת בסוריה למד מעט עברית. עד מהרה פיתח דיעות אנטי-נאציות. לאורחיו הסביר כי הוא רוצה לתקן את העוול שגרם. החבורה שתקה. ואז צעד ראת'נאו הצעיר קדימה, לחץ את ידו של רוצח דודו בשתיקה וחזר למקומו.

הרלד מספר כי אחרי שביתת הנשק של 1940 הציע היטלר לכל הנתינים בגרמניים בלגיון הזרים להפר את החוזים האישיים שלהם ולשוב לגרמניה. רובם אמנם עוש כן, אך טסייה סירב. הוא העדיף להתפטר מהלגיון. הרלד מוסיף עוד, כי ב-‏1941 נפגש עימו שוב במארסי. טסייה היה לבוש אז כפועל מספנה והשניים הרימו כוסית לזכר ימים עברו באחד מהבארים של איזור הנמל. משיחתם הסיק העיתונאי כי טסייה פעל בעיר כמשקיף מטעם אחת המדינות שלחמו בגרמניה. האיש אף פנה להרלד ושאל אותו אם הוא מכיר יהודים שניתן לעזור להם לצאת מצרפת, משום שתפקידו המיוחד הוא להבריח אנשים לספרד. הרלד השיב בחיוב, אך הוסיף כי למיטב ידיעתו דרוש כסף רב כדי לממן את הפעילות הזו. ''אל תדאג'', הגיב טסייה, ''אמנם העשירים יצטרכו לשלם, אך בד בבד עם כל אחד המשלם תמורת הברחתו אני מבריח שלושה אחרים שאין להם פרוטה, ומהם אינני לוקח כלום''. הרלד סיפר כי מאוחר יותר נודע לו שבאותם ימים הצליח טסייה להציל כמה מאות אנשים ושבחוגי הפליטים במארסיי היה ידוע כ''ועד עזרה של איש אחד''.

הסיפור שבכאן הוא, כאמור, הגירסה שהופיעה ב''הארפרס מגזין'', וברשת כמעט שאין התייחסויות לגביו. לא ידוע לי מה עלה בגורלו של ארנסט ורנר טכוב לאחר מכן. רשימת שמות שמצאתי ברשת מעידה על כך שמת, לכאורה, סמוך ל-‏1941. מי שיודע משהו עליו מוזמן להוסיף כאן את המידע הזה. הוא יתקבל, כתמיד, בשמחה ובתודה.









המאמר ''התפנית המופלאה של ורנר טכוב'' פורסם במקור באתר ''האייל הקורא''.







[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
(ללא כותרת)   צביקה   יום א', 14/08/2005 שעה 10:00   [הצג]   [6 תגובות]
מאמר מרתק, ומקרה נדיר   מיכאל אוֹיְשִׁי   יום ב', 22/08/2005 שעה 15:23   [הצג]   [5 תגובות]
(ללא כותרת)   גלעד   יום א', 24/03/2013 שעה 11:09   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©