הגנרל הסיני משה כהן
יום ג', 01/05/2012 שעה 13:40
ההרפתקאות והאגדות שנקשרו לשמו של מוריס ''שני האקדחים'' כהן הפכו אותו למיתוס גדול מהחיים. הוא היה אחת מהתגלמויות ההרפתקנות: יהודי שהתגלגל לחוות בוקרים קנדית, עשה לעצמו שם כקלפן מוכשר וכחובב נשים, היה חבר באגודה סינית סודית, שימש כאיש סודו של מדינאי סיני בעל שם, עסק ברכישה ובהברחה של כלי נשק, בבלדרות מודיעינית ובמלחמה בשודדי ים ואף עשה לעצמו הון מעסקי נדל''ן. בקיצור, לא בדיוק הדמות שאנו נוטים לזהות כיום עם יהודים דווקא. מי היה האיש המוזר והמסתורי הזה, ששמו נישא עד היום בפי אלפי אנשים בסין ובשכנותיה?








המשרת הסיני הופיע בפתח החדר. ''סליחה, מא-קון'', אמר באנגלית רצוצה, ''הבוס מבקש לראותך''.

האיש הלבן שהמשרת כינהו מא-קון קם ממקומו. בתנועה שהפכה כבר שנים רבות קודם לכן לאינסטינקט טפח על בתי שחיו, בודק אם שני אקדחיו עדיין נתונים בנרתיקיהם. לאחר מכן יצא למסדרון. משרדו של הבוס היה בקצה השני של הבניין ומא-קון עשה את הדרך במהירות.

הבוס, גבר בעל הדרת פנים, שפם דק ושיער שחוק וחלק שנסוג ממצחו לכיוון הפדחת, קיבל את פניו במאור פנים. מא-קון הביט בו. האיש הזה, שאל חדרו נכנס עתה ושאותו הכיר מזה שנים ארוכות, נחשב לאחד המנהיגים האסיאניים הידועים ביותר בעולם, אם לא הידוע שבהם. חזותו האינטלקטואלית, שהושפעה בלבושה ובתסרוקתה מהשנים הרבות בהן שהה במערב, הביאה את אורחיו לרחוש לו כבוד רב. לאמיתו של דבר, האיש הזה עשה היסטוריה ומא-קון ידע זאת היטב. הוא ידע גם שהוא עצמו מהווה חלק בלתי-נפרד מההיסטוריה הזו.

ד''ר סון יאט-סן, מייסדה ומנהיגה של הרפובליקה הסינית, נד בראשו אל האורח. ''שב בבקשה, מוריס'', אמר קצרות. מוריס, הלא הוא מא-קון, התיישב על הכורסא המרווחת. הוא ידע שמנהיגה של סין עומד להטיל עליו משימה חדשה.

סון שילב את ידיו מאחורי גבו וצד באיטיות במשרד, משפיל את עיניו אל הרצפה ומהרהר. ''עומדת בפני בעיה קשה הפעם'', אמר באיטיות, ''אחד הגנרלים של האויב משתף איתי פעולה בחשאי מזה זמן מה. הוא הבטיח לי שיעבור עם אנשיו לצידנו ברגע הנכון. לשם כך, עלי להעביר אליו מידע לגבי תוכניותי העתידיות. אם יפלו תוכניות אלה לידי ממשלת פקינג ימיט הדבר אסון על כולנו. אינני מעיז לשלוח בלדר רגיל למלא את המשימה הזו''.

- ''הבנתי'', אמר מוריס כהן, ''מתי אתה רוצה שאצא לדרך?''









זה קרה ב-‏1924. כהן, יהודי שנולד באנגליה, שימש אז כשלישו הצבאי של סון יאט-סן. זה, לפחות, היה תפקידו הרשמי. בפועל, הוא היה הרבה יותר מזה. דווקא העובדה שלא היה סיני מלידה גיבשה אצל סון תחושה שהאיש מהימן יותר מכל אם אחר בפמלייתו. הייתה לכך סיבה טובה. באותה תקופה הפכה העריקה ממחנה פוליטי או צבאי אחד בסין למשנהו לנפוצה במיוחד. כהן היה אחד שאפשר לסמוך עליו. אבל המשימה שניצבה בפני היהודי-אנגלי הצעיר הייתה סבוכה במיוחד הפעם. הגנרל שעליו דיבר סון היה איל מלחמה, מנהיגו של צבא מקומי, מאותם שליטים מקומיים שהתכתשו על השלטון בסין בתקופה שלאחר מותו של השליט יואן שי קאי.

סון יאט סן, מחולל הרפובליקה הסינית הראשונה. מוריס כהן ראה בו דמות אב לכל דבר

כהן החליט לחדור אל מחנה הגנרל בכסות של סוחר נשק. כל גנרל זקוק לנשק והמצביא שאיתו רצה סון ליצור קשר לא יצא מכלל זה. המצב הביטחוני הנזיל ששרר אז בסין הצמיח סוחרי נשק למכביר ואדם לבן המנסה לעשות כסף מסכסוך פוליטי בארץ הגדולה הזו היה מחזה לא בלתי-סביר. הוא נסע לעיר קאנטון ושם שכר חדר במלון ויקטוריה, אתר ששימש שמקום מפגש מוכר של ''סוחרי מכונות תפירה'', מונח ששימש אז ככיסוי לסוחרי נשק נטו. במלון זה פגש במכר ותיק, אדם שהיטיב להכיר את פקינג (הידועה כיום בשם בייג'ינג). המכר נקב בשמו של סוכן גרמני הפועל שם וקשור בקשרים טובים עם בכירי מחנה האויב.

כהן יצא למסע. בדרך עקיפין כלשהי הצליח להגיע לפקינג. מייד לאחר מכן יצר קשר עם הסוכן הגרמני. ''יש לי כמות ניכרת של נשק למכירה'', אמר. הגרמני זקף גבות והמתין להסבר. כהן הציע לו עסקה פשוטה: אם יקשר אותו הלז עם קונים פוטנציאליים הוא יתחלק איתו באחוזי העמלה. התנאים שהציע היו נוחים מאוד והגרמני בלע את הפיתיון. לכהן היה רק תנאי אחד. ''תמורת האשראי הארוך שאתן ללקוח שלי אני חייב לראות אותו אישית'', קבע, ''רק כך אוכל לחרוץ משפט על טיבו''. הגרמני הסכים.

הם נפגשו עם שני לקוחות פוטנציאליים שהגיעו בתיווכו של הגרמני, אך כהן פסל אותם מייד. הלקוח השלישי היה הגנרל שבשמו נקב סון. הגנרל קיבל את פניהם באולם ישיבות עצום ממדים. הוא היה גוץ וכרסתן וכהן הופתע לשמוע שהוא משוחח עם הסוכן הגרמני בגרמנית שוטפת. מוריס ניסה לפתח עימו שיחה באנגלית, אך נוכח מייד כי הגנרל אינו דובר שפה זו. כהן עצמו לא ידע מנדרינית ואילו בשפה המדוברת בחבל קאנטון ידע רק מלים בודדות. ''עסק ביש'', הרהר, ''אני חייב להיפטר איכשהו מהשותף שלי. אסור שיהיה כאן כשאנסה להעביר לגנרל את המסר''.

הוא החליט לרתק את מבטו של הגנרל בהזדמנות הראשונה שתיפול לידיו. כשהבחין שמבטו של זה נח עליו, שירבב קמעה מעטפה שהייתה מונחת בכיס הפנימי של מקטורנו ומייד החזירה למקומה. ארשת של הבנה התפשטה על פני הגנרל. הוא סבר שידידו של המכר הגרמני שלו מאותת לו על עסקה שהוא מבקש להציע לו. הוא מצא תירוץ כלשהו לשכנע את מכרו הוותיק להסתלק משם. בחדר נותרו עתה רק מוריס כהן והגנרל עצמו.

כשנותרו לבדם, פלט כהן רק שתי מלים: ''ד''ר סון''. זה הספיק. עיני הגנרל ברקו. הוא העביר מבטו מסביב, לוודא שאין מאזינים לשיחתם. ''דיין נאמען איז מוישה (שמך משה)?'', שאל באידיש.

כהן כמעט נפל מכיסאו מרוב תדהמה. לא זו בלבד שהגנרל הסיני ידע את שמו אלא אף דיבר אליו באידיש! התעלומה נפתרה כשהסביר הגנרל שבהיותו סטודנט בגרמניה התגורר אצל משפחה יהודית, ובמרוצת השנים למד שם אידיש ברמה שאפשרה לו לנהל שיחה ברמה מתקבלת על הדעת. בשפה זו, שהשניים היו משוכנעים שאיש אינו מבין אותה במפקדתו של הגנרל, הם ליבנו את פרטי התקשרותו של הגנרל עם סון יאט-סן. למחרת חזר כהן לשנחאי.

ההיסטוריה של המזרח הרחוק משובצת באנשי מסתורין למכביר. רבים מהם הפכו לאגדות מהלכות עוד בחייהם ולמיתוסים שסביבם נקשרו סיפורים פנטסטיים לאחר מותם. אבל גם בהתחשב בכל אלה, דומה כי לגנרל מוריס ''שני האקדחים'' כהן שמור מקום מיוחד בפולקלור הפוליטי האסיאני. מבין כל אותם יועצים, הרפתקנים וסתם תככנים ששרצו בסין בראשית המאה העשרים הרים ''שני האקדחים'' כהן את אחת התרומות המשמעותיות ביותר להקמת סין הלאומנית ולחישול צבאה.

משה (מוריס) אברהם כהן היה בנם הבכור של מהגרים יהודים מפולין שהשתקעו בבריטניה. הוא נולד ב-‏3 באוגוסט 1887 (ולפי גירסה אחרת ב-‏1889) וגדל ברובע סטפני של לונדון. הוריו היו אדוקים בדתם: אמו חבשה פאה נכרית לראשה, ואילו אביו שימש כגבאי בית הכנסת השכונתי. מוישה הקטן התבלט עד מהרה כ''כבשה השחורה'' של המשפחה, זה שלמרות החינוך הדתי הקפדני העדיף את הרפתקאות הרחוב על פני הלימודים ב''חדר''. חבריו הטובים ביותר היו ילדי גויים וגברתנים שריריים. יחד איתם עסק בנוכלויות קטנות (בשנת 1900 נתפס בבצעו מעשה כייסות ונשלח למוסד לעבריינים צעירים). יחד איתם סחב תיבות אריזה בסמטאות השוק, פירק אותן לקרשים וסבב עם ערימות העצים בשוק כשהוא מכריז בקולי קולות : ''עצים להסקה! עצים להסקה!''.

את הכסף שהרוויח ממכירת העצים הוציא הנער הסקרן על צפייה בתחרויות אגרוף. פעם, כשעמד בתור לתחרות כזו, פרצה קטטה בינו לבין נער אחר. אמרגן אגרוף שהזדמן למקום התלהב מכישרונו הגולמי של מוישה היהודי וגייס אותו למקצוע. למתאגרף הטירון הוענק הכינוי ''כהן הקוקני'', כינוי ששני מרכיביו משתלבים באופן טבעי בערך כמו אפיפיור בשם אחמד אברמוביץ'. עבור משפחתו, מכל מקום, זה היה קצת יותר מדי. אביו, יוסף כהן, נזכר בידיד ותיק מקנדה המגדל בקר בחוותו. בלב כבד החליט לשלוח את מוישה הפרוע אל ידידו. לא עזרו דמעות התחינה של אימו; האב היה נחוש בדעתו. וכך יצא הנער הנחוש והערני אל העולם החדש.

בין הבוקרים הקנדיים חש עצמו מוריס כדג במים. גופו הצמיח שרירים ומוחו העירני איפשר לו להתוודע במהירות לפולקלור המקומי. הוא נדד ברחבי הפרובינציות של אלברטה, מאניטובה ובריטיש קולומביה ורכש לעצמו עד מהרה מוניטין של קלפן זריז ושל רודף נשים לא קטן. הוא למד להבחין מייד בקוביות מזויפות והתמחה במשחקי קוביה עד כדי כך שיכול היה להטות בקלות את תוצאות המשחק לטובתו. זריזות ידיו סייעה לו גם במשחקי קלפים ועד מהרה הרוויח ממשחקים אלה סכומים נאים. אז גם התעוררה חיבתו לכלי נשק. את הכסף שהרוויח ממשחקי הקלפים הוציא על אקדחים ותחמושת. תוך זמן קצר רכש לעצמו מוניטין של צלף מעולה המסוגל לירות בו-זמנית, ובאותה רמת דיוק, בשתי ידיו.

את חופשותיו מהעבודה נהג כהן לבלות בעיר ססקאטון. באחת מאותן חופשות יצר, כמעט במקרה, את הקשר ארוך הימים שלו עם הקהילה הסינית. מוריס סעד אותו ערב במסעדה סינית כשנכנס אליה שודד מזוין והורה לבעליה לתת לו מייד את כל הכסף שברשותו. מוריס עט על השודד, פירק מעליו את נשקו והיכה אותו בעוצמה רבה כל כך, שהמשטרה נאלצה לקחתו לבית החולים במקום לתא המעצר. מוריס עצמו נעצר והואשם בגרימת חבלה גופנית, אבל שוחרר מייד בערבות ששילם בעל המסעדה אסיר התודה.

כהן שני האקדחים. עטיפת אחת הביוגרפיות שנכתבו על חיי איש המסתורין הזה

הייתה זו, כמאמר גיבורי ''קזבלנקה'', ראשיתה של ידידות מופלאה. צעדו של מוריס כהן היה חריג, במיוחד אם לוקחים בחשבון שבאותה תקופה נשבו רוחות גזעניות כלפי מהגרים מסין וממדינות אחרות במזרח. ידידו החדש הכיר לו את חבריו והללו הביאו את הצלף היהודי הצעיר בסוד ה''טונג'' (אחווה חשאית) שלהם ולאחר תקופת מבחן קצרה הוא התקבל כחבר בה – צעד נדיר ביותר כשמדובר באדם שאינו סיני מלידה. בטקס הקבלה שלו הוא נשבע אמונים לעם הסיני ונדר להקריב את חייו על מזבח חרותה של סין המתעוררת.

ההזדמנות הגדולה נקרתה בפניו כשביקר בקנדה המנהיג הסיני, ד''ר סון יאט-סן. חבריו של מוריס כהן פנו אליו ושאלו אותו אם יסכים לשמש כשומר ראשו של סון במהלך הביקור. כהן הסכים. במשך כחודשיים נע כצל סמוך לאורח רם המעלה. סון הבין מייד כי האיש שאיתו ניחן באינטליגנציה טבעית גבוהה מאוד ונועץ בו גם בשאלות שלא היו קשורות לביטחונו האישי. כהן, מצידו, רכש במהירות את אמונו של סון. הלה ראה בו אירופי נבון ובעל מחויבות עמוקה לסין ולעמה וביקש לשמוע את דעתו גם בשאלות מדיניות.

- ''אני רוצה לבקש ממך משהו'', פנה אליו סון ימים אחדים לפני סיום המסע, ''אנחנו זקוקים לנשק ולתחמושת. יש אצלנו חוסר עצום בנשק ראוי לשמו. אין לנו כמעט קשרים, ולעומת זאת יריבינו רבים מספור. צרכי הביטחון שלנו גדלים בקצב מהיר מאוד. האם סבור אתה שתוכל לסייע לנו לרכוש נשק?''

- ''מעולם לא עסקתי במסחר'', הודה כהן, ''אבל נראה לי שכדאי לנסות. מה אפשר להפסיד?''

ברם, כהן גילה כי כישוריו כסוחר היו בלתי מבוטלים כלל ועיקר. בתוך זמן קצר עלה בידו לרכוש עבור ה''טונג'' שבו היה חבר 500 רובים משומשים ו-‏200 אקדחים. אנשי ה''טונג'' דאגו להברחת הנשק אל תוך סין.

לאחר אותו מסע התרכז כהן בבניית עתידו הכלכלי. הוא השתלב היטב בסחר הנדל''ן ועד מהרה הפך לאדם אמיד מאוד. בשובו לאנגליה, אחרי שש שנות גלות, היה מוריס כהן בן 22 בלבד. הוא יצא מלונדון בחוסר כל וחזר אליה כשעל אצבעו טבעת יהלום, בעניבתו סיכת יהלום ובחשבון הבנק שלו סכום עתק במושגי הימים ההם – עשרת אלפים דולר. אביו הזקן הבין, כנראה, שלא כדאי לו לשאול את הבן החוזר כיצד עשה את הונו. זה מכבר נואש ממנו. רק בקשה אחת ביקש ממנו – שכאשר יחליט להקים משפחה ישא לו אישה יהודיה. מוריס הבטיח. לפני שנפרד שוב מעל משפחתו רכש עבור הוריו בית מרווח ברובע מגורים טוב יותר.

כהן שב לקנדה והשתלב בפעילות בקהילה הסינית הגדולה שם. ב-‏1913 התמנה כמפקח על ההצהרות בשבועה במחוז אלברטה, אך כהונתו זו הייתה קצרת ימים. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה וכהן התנדב מייד לשירות צבאי. בשל הידע שצבר והתקשורת המצוינת שלו עם הסינים, מונה כמפקד גדוד סיני בן 850 איש. הגדוד, אגב, הוקם לאחר שהשלטונות נכנעו ללחץ כבד שהפעילו הסינים עצמם בתביעה לשתפם במאמץ המלחמתי (בדומה להקמתו של ''גדוד נהגי הפרדות'' היהודי במסגרת הצבא הבריטי, לאחר לחץ שהפעילו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי). מטעמים מדיניים, הוגבל הכוח הסיני והיה ליחידת שירותים בלבד. כשנוכח מוריס לדעת שבמסגרת הכוח הזה לא יוכל להשתתף בקרבות, ביקש העברה ליחידה קרבית. התשובה שקיבל הייתה שהעברה זו עלולה לעלות לו בדרגת הקצונה שלו. ''לא אכפת לי'', הגיב מייד. הדיל הושלם: דרגת הסגן נלקחה ממנו, ניתנה לו במקומה דרגת סמל והוא נשלח אל החזית.

הוא התגלה כחייל קרבי מעולה. באחת הנסיגות הגדולות של בעלות הברית הוטל על יחידתו להרוס מסילות ברזל בדרך התקדמותו של האויב. כדי להחיש את העבודה חיבר כהן וו ענקי לירכתי קטר גדול וחזק ובאמצעות מיתקן זה עקר אדנים ומסילות בסיטונות. פעם אחת חילץ קצין פצוע לאחר שנשא אותו על שכמו מהלך חצי קילומטר. כשהוצע לו עיטור על מעשה זה, דחה אותו באומרו כי רק מילא בכך את חובת אדם לחברו לנשק. הוא חזר לחזית ושם נפצע בראשו מרסיס פגז. כששכב בבית החולים, קיבל כמה מכתבי איחולים להחלמה מהירה. על אחד מהם היה חתום מכרו הוותיק, ד''ר סון יאט-סן. בעודו מחלים נחתם הסכם שביתת הנשק והקרבות פסקו.

כהן חזר לקנדה, אך לפני שובו שיגר מברק היתולי לראש עיריית אדמונטון: ''ניצחתי במלחמה. חוזר עם גיבורי. מוריס כהן''. ראש העיר קיבל את המברק ברצינות. למוריס ולפקודיו המתינה קבלת פנים רשמית, בליווי תזמורת וכל המאפיינים הרגילים של טקסים חגיגיים מסוג זה. אפס, לאחר שוך הקרבות מצאו עצמם רבים מחייליו כשהם חסרי עבודה. הגימלה הצנועה שקיבלו לא הספיקה, ברוב המקרים, לכסות את צרכיהם הבסיסיים. כהן נחלץ לעזרתם. הוא ארגן אסיפות מחאה והפגנות ושיגר מכתבים לממשלה. סביר להניח כי היה משיג לא מעט עבורם, אלמלא קיבל יום אחד הזמנה מד''ר סון להצטרף אליו בסין. סון הבהיר כי הוא רוצה שמוריס כהן יהיה יד ימינו במאבקים שעוד נכונו לו.

על סין עברו באותן שנים לא מעט תהפוכות. בשנת 1905 הקים סון יאט-סן את ''הברית המהפכנית'', התארגנות שניהלה תעמולה מהפכנית יעילה וארגנה התקוממויות נגד השושלת הקיסרית המנוונת של בית מאנצ'ו. את האידיאולוגיה של הברית ניסח סון ב''שלושת עקרונות העם'': לאומיות, דמוקרטיה ורווחת העם. הלאומיות התגלמה באיבה לשושלת מאנצ'ו (שמקורותיה בצאצאי שבטים טונגוסיים שהיוו מיעוט מבוטל באוכלוסית האימפריה הסינית עד שהשתלטו עליה ב-‏1644) ומושג הדמוקרטיה הושפע מהחוקה האמריקנית. סון הציע ''חוקת חמש רשויות'' שכללה גם שני מוסדות סיניים מסורתיים: רשת בחינות (כדי לבחון מועמדים למשרות) ומוסד ביקורת לקובלנות על פקידים. עקרון ''רווחת העם'' קרא, בהשפעת הנרי ג'ורג', להפקיע ''רווח בלי יגיעה''. סון האמין שסין יכולה ללמוד מניסיון המערב, להדביק את המערב ולעברו ב''קפיצה גדולה''. הוא וחסידיו התפלמסו עם ליאנג צ'י-צ'או שדגל בהתפתחות פוליטית הדרגתית.

ההתקוממויות שיזמה הברית התבססו בעיקר על אגודות סתר ועל ההתמרמרות העזה ששררה בקרב האיכרים. משנת 1910 הושם דגש בתעמולה בצבא, וקצינים צעירים, אוהדי המהפכה, שקיבלו את הכשרתם ביפאן, נכנסו לשורותיו. באפריל 1911 נכשלה התקוממות בקאנטון, ומרכז המהפכה עבר לאזור היאנגצה התיכון, לב הכלכלה החקלאית. באותו אביב החליטה הממשלה לבנות מסילות ברזל באזור באמצעות הלוואות מגורמים זרים ובכך עוררה את חמת האצולה המקומית, שרבים מבניה השקיעו את כספם בחברות מקומיות לאותה מטרה. המחאות נגד פרויקט מסילות הברזל הפכו למהומות, התפשטו והחריפו אחרי שהשלטונות נקטו אמצעי דיכוי. ביולי 1911 הקימה הברית המהפכנית משרד מרכזי במושבה הבינלאומית בשנחאי, מה שאפשר לה להגביר את פעילותה החתרנית ולנהל תעמולה כמעט גלויה נגד השלטון. באוקטובר 1911 התקוממו בוו-צ'אנג אלפי חיילים, חברי ארגונים מהפכניים שעמדו בפני מאסר. תוך מספר חודשים הכריזו רוב הפרובינציות על עצמאותן בהנהגת מושליהן. קרבות ממש התנהלו בעיקר באזור ווהאן. בנובמבר מינתה החצר את יואן שי קאי לראש ממשלה ולמפקד עליון של הצבא. יואן נהנה מיוקרה אישית רבה ונשען על צבא קטן יחסית, מאומן היטב, ונאמן לו אישית ולא למאנצ'ו, כך שהמאבק היה למעשה בין יואן למהפכנים. ב-‏25 בדצמבר הגיע סון יאט-סן, ששהה בחו''ל, לשנחאי, וכעבור ימים מספר נבחר בה לנשיא זמני. ב-‏1 בינואר 1912 הכריז סון בנאנקינג על הקמת הרפובליקה של סין. המעצמות, שתמכו במשטר הקיסרי החלש, סירבו להכיר ברפובליקה החדשה. על מנת למנוע מהן להתערב, הציע סון פשרה, שהתקבלה על דעת יואן: השושלת תוותר על הקיסרות, יואן יכיר במשטר הרפובליקני וסון יוותר למענו על הנשיאות. וכך היה.

בסין אמנם קמה רפובליקה, אך לא היו בה יסודות מוסדיים וחברתיים למימשל ייצוגי. שלטונו של יואן שי קאי היה בעל אופי אישי מאוד ונשען על הצבא ועל תמיכת מעצמות המערב, שראו בו אדם מתאים להבטיח את אינטרסיהן בסין, כלומר דיכוי הפעולות נגדן וסילוק חובות במועדם. סון, מצידו, לא שקט על שמריו. באוגוסט 1912 הרחיב את הברית המפכנית, ארגן אותה מחדש ונתן לה שם חדש - ''מפלגת העם הלאומית'', או, בסינית, גואומינדאנג. בפברואר 1913 ניצחה הגלומינדאנג, בהנהגת סונג ג'יאו-רן, בבחירות, אך כעבור חודש נרצח סונג, כנראה בהוראת יואן. יואן גם החליף בפרובינציות הדרום מושלים מתומכי הגואומינדאנג ומינה תלתם מפקדים מצבאו. ביולי 1913 ניסה הגואומינדאנג לחולל מרד, אך המבצע נכשל וסון נמלט ליפאן. יואן פיזר את הגואומינדאנג ובינואר 1914 את הפרלמנט כולו, והפך לרודן. אולם השפעתו ירדה והלכה. בסוף 1911 הכריזה מונגוליה החיצונית על עצמאותה, ורוסיה זכתה בהשפעה בה , וב-‏1913 הכריז הדלי-לאמה של טיבט על עצמאות ארצו, ובריטניה הכירה בה.

יואן שי קאי, רודן סין ויריבו הגדול של סון יאט סן. האנדרלמוסיה שהשתררה במדינה לאחר מותו הביאה את סון לפנות למוריס כהן ולהזמינו לכהן כיועצו הבכיר

הסכנה הגדולה ביותר נשקפה מצד יפאן. במלחמת העולם הראשונה הצטרפה גרמניה למדינות ההסכמה וכבשה את שטחי גרמניה בשאנדונג. בינואר 1915 הגישה יפאן לסין מסמך דרישות משפיל שקבלתן הייתה הופכת את סין לשטח חסות של יפאן. יואן הדליף אותן לעיתונות הבינלאומית והצליח להביא לתגובה שמיתנה מעט את לחצה של יפאן, אך במאי 1915 אילץ אותו אולטימטום יפאני להעניק לה זכויות מכריעות במנצ'וריה הדרומית ובמונגוליה הפנימית, לאשר את שלטונה בשאנדונג ולהניק לה זיכיונות כלכליים שונים. התנגדותו ליפאן העלתה את יוקרת יואן והוא החליט להכירז על עצמו קיסר. לכך התנגדו הן היפאנים והן מפקדי צבאו ואחדים מהם מרדו בו. יוקרת יואן נפגעה בלא תקנה. במרץ 1916 ביטל את תוכנית הכתרתו לקיסר וביוני אותה שנה מת.

עם מות יואן נפתח מאבק ממושך בין מפקדי צבאות על זכותם לסחוט מסים מהתושבים ואולי אף לכבוש את פקינג ולזכות בהכרה כשליטי סין. לאילי מלחמה אלה היו לעתים קשרים הדוקים עם מעצמות זרות, שחיפשו ''איש חזק'', לשמור על הסדר והשקט בסין כדי שיוכלו לנצל את זיכיונותיהן במלואם. מצביאי יואן, למשל, השתייכו לחבורת ביאנג שהתפצלה ב-‏1917 לסיעת אן-פו ולסיעת ג'הלי. מנהיג האן-פו היה דואן צ'י-זואי, מי שהיה ראש הממשלה אצל יורשו של יואן, לי יואן-הונג. בראש סיעת האופוזיציה של ג'הלי עמד פנג גואו-ג'אנג. אילי מלחמה מפורסמים אחרים היו ג'אנג טסו-לין, ראש כנופיית שודדים לשעבר ממנצ'וריה, ופנג יו-שיאנג, ''הגנרל הנוצרי'' הסגוני, בן איכרים במוצאו, שעבר מצד לצד ולבסוף תמך בברית המועצות.

לאחר ניסיון כושל למצוא גנרל שיהיה בעלת בריתו מצא סון מקלט באזור הזיכיון של הצרפתים בשנחאי. באוקטובר 1920 נכבשה קאנטון בידי גנרל צ'ן ג'יונג מינג, מתומכי סון שהקים ממשלה בדרום, מושתתת על שרידי הפרלמנט. באפריל 1921 הכריז פרלמנט זה על רפובליקה וסון נבחר כנשיאה. אך ב-‏1922, כשתכנן מסע צפונה, פנה צ'ן נגדו ושוב מצא סון מפלט בשנחאי. במקביל, לטשה ברית המועצות עיניים לכיוון הגואומינדאנג: נוכח חולשת המפלגה הקומוניסטית בסין באותה תקופה והעובדה שבגואומינדאנג היו אז כ-‏150 אלף חברים, היא העדיפה לנסות ולהשפיע על הפוליטיקה הסינית באמצעות מפלגה זו דווקא.

כשראה כהן את סין לראשונה הוא היה בן 33. עם הגיעו, הוענקה לו דרגת קולונל (אלוף משנה), כיאה לשלישו הצבאי של המנהיג. תחילה הוגבל תפקידו לבדיקה ביטחונית של המבקרים אצל סון ובקביעת סדרי הביטחון הדרושים להגן על חייו. לא הייתה זו משימה קלה. סון הרבה במסעות בסין שסועת המלחמות. פעם ביקר אצל פצועי מלחמה, ולפתע שלף אחד מהם אקדח מתחת לתחבושתו. כהן, שהבחין בכך בעוד מועד, הגן בגופו על סון, שלף אוטומטית את שני אקדחיו וירה במתנקש למוות. סון ניצל.

תחילתה של אגדת שני האקדחים בקרב יריות שבו נפגע כהן בזרועו. ''הכדור שפגע בזרועי השמאלית גרם לי להרהר'', סיפר לימים, ''לו היה פוגע בידי הימנית, אותה יד בה נשאתי את אקדחי, לא הייתי מסוגל לעשות בה כל שימוש. ולכן, מייד כששבנו לקאנטון השגתי אקדח נוסף, גם הוא של 'סמית אנד וסון', ותליתי אותו תחת בית שחיי, בהישג ידי השמאלית. התאמנתי שוב ושוב בשליפתו, ועד מהרה פיתחתי מיומנות שליפה זהה בשתי הידיים. הצלחתי לשלוף אקדח ביד אחת באותה מהירות כששם ששלפתי ביד האחרת''.

כששהה בשליחות רכש נוספת, בשנת 1925, קיבל מברק בו הודיעו לו כי ד''ר סון הלך לעולמו. סון היה לו, למוריס, דמות אב ממש - וליבו נשבר. הוא מיהר אל בית האלמנה ושם, לעיניה, פרץ בבכי מר. רק פעם אחת נוספת מתועדת התפרצות בכי כזו אצל כהן הקשוח, ורגע זה הגיע תריסר שנים מאוחר יותר, כשמת עליו אביו. מסתבר שגם סון רחש רגשות מיוחדים כלפי כהן, שכן ציווה בצוואתו לשלם לו גימלה עד אחרית ימיו. באותה צוואה הועלה כהן לדרגת גנרל וצוין לשבח על אומץ ליבו, הגינותו ותעוזתו. בליבו של הגנרל החדש גמלה החלטה להצדיק את הדרגה הצבאית הבכירה שהעניק לו המנהיג המת.

הוא פתח כמעט מייד במשימת ההצדקה. הוא גייס צעירים בעלי רוח הרפתקנית כשלו ליחידת עלית חדשה. הוא עצמו ניהל את אימוני היחידה ולאחר שנחה דעתו מיכולתם של חייליה יצא עימה לחזית וו-סונג, אזור בו עמדו היפאנים להבקיע את מערך ההגנה הסיני ולפרוץ אל עומק המדינה. בלי להיכנס לפרטי הקרבות,אפשר לומר שההיסטוריונים שכתבו על הקרב הזה מייחסים את בלימת היפאנים למנהיגותו הנועזת של ''הגנרל מא-קון''. יתר על כן, יחידה זו (שבמודלים של הלחימה שהציגה וברוח המיוחדת שנטעה בקרב יחידות הצבא הסיני מזכירה לא במעט את יחידה 101 של צה''ל באמצע שנות החמישים) פורק לאחר שוך הקרבות וחייליה הועמדו בראש יחידות אחרות, אותן אימנו ברוח היחידה המקורית.

המשימה הבאה של כהן הייתה, עד כמה שזה יישמע מוזר, מלחמה נגד שודדי ים. פיראטים אלה פעלו בעיקר במפרץ ביאם, מול חופי הונג קונג. אחרי מאבק אכזרי הצליח גם מלא משימה זו, שבהתמודדות עימה נכשלו בעבר ציי בריטניה ורוסיה. אחר כך מילא כמה תפקידים דיפלומטיים בכירים בשם התנועה הלאומנית הסינית. את כישרונו הפיננסי הפגין כשמונה לנהל את הבנק של קאנטון. אבל תרומתו החשובה ביותר לסין, תרומה שהייתה בגדר סוד שמור היטב במשך שנים ארוכות, הייתה לרכש הסיני.

בשנת השלושים הוטל אמברגו בינלאומי על מכירת נשק לסין. האמברגו היווה אבן שואבת לסוחרי נשק עצמאיים שנהרו אליה כדי לגרוף הון ממכירת נשק אסור. כהן הצליח לחסוך לאוצר הסיני הדל סכומי כסף עצומים, הן במשא ומתן שניהל עם סוחרי הנשק והן בגביית דמי עמלה – לכאורה, עבור עצמו – באחוזים גבוהים. את הכסף שגבה כעמלה החזיר מייד לאוצר המדינה הסיני. בין הסחורות שרכש עבור הממשלה היו לא רק כלי נשק אלא גם כלי רכב ומטוסים. הסינים, מצידם, נתנו בו אמון ברמה שכזו שמעולם אף לא הועלה נגדו החשד הקל ביותר שגרף לכיסו כספים מעסקאות אלה. ב-‏1935 הציעו לו היפאנים סכום עתק של מיליון דולרים כדי שיעבור לצידם ויסגיר לידיהם סודות צבאיים ומדיניים של סין. כהן דחה את ההצעה תוך הפגנת בוז גלוי למציעים. היפאנים, מצידם, לא שכחו לו את זה.

את יהדותו לא הסתיר מעולם. בין השאר, שיתף פעולה עם מוסדות יהודיים כמו ''בני ברית'' בכל ביקור שלו במערב. הוא גילה עניין רב בתנועה הציונית ובראשית שנות השלושים אף נועד בלונדון עם ד''ר חיים וייצמן. חלק מן החומר שקיבל מידי וייצמן דאג כהן לתרגם לסינית ולהפיץ בקרב חוגי המשכילים בסין עצמה. יחד עם זאת, פקפק בסיכויי התנועה הציונית להגשים את היעד של הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. ובכל זאת, סופר עליו כי יעץ לראשי היישוב היהודי בארץ ישראל באילו צעדים צבאיים לנקוט במקרה שהבריטים לא ימלאו את התחייבותם לפנות את ארץ ישראל בהתאם להחלטת האו''ם מנובמבר 1947.

בדצמבר 1941 הזמינה אותו מרת סון לפגישה בביתה. בפגישה גוללה בפניו את תוכניתה להקים את הליגה להגנת סין (China Defense League) – מעין מסגרת-גג למתן שירותי רווחה לפצועים ולפליטים ששהו אז בהונג קונג. על הונג קונג עצמה איימה אז סכנת תקיפה יפאנית. כהן הבטיח לה שיעשה כל מאמץ להגשים את תוכניתה, אך באותה נשימה יעץ לה להסתלק משם. הוא הצליח להשיג עבורה מטוס למערב, העלה אותה עליו וכך הציל אותה מנפילה בשבי. לימים אמר על כך: ''חשתי כי זהו השירות האחרון שאוכל להעניק לד''ר סון''. הוא עצמו נפל בשבי היפאנים זמן קצר לאחר מכן, כשנכשלה התקפה נועזת שניהל בעורף האויב.

אחרי חקירה ראשונה שיחררו אותו היפאנים לדרכו.למעשה, עמדה מאחורי שחרור זה הכוונה שכהן יוביל את אנשי המודיעין היפאניים היישר אל המחתרת שקמה מייד עם נפילת הונג קונג. אבל כהן לא היה טירון. הוא חזר למלונו והסתגר בחדרו, נמנע מיצירת קשר עם אנשי המחתרת. היפאנים עצרו אותו, אפוא, לחקירה נוספת. חקירה זו לוותה בעינויים קשים. בין השאר, היכו אותו חוקריו באמצעות קנה חזרן (במבוק), הציגו בפניו טקסים בהם ערפו את ראשיהם של עצורים אחרים ששתקו בחקירתם ופעם אפילו הניפו מעליו חרב סמוראית תוך איום שיערפו את ראשו שלו. רבים מאברי גופו נשברו, אבל הוא עצמו שתק כמו דג.

לבסוף שלחו אותו היפאנים לאחד ממחנות השבויים שלהן, שהיו – כפי שמסתבר מלא מעט עדויות של חיילי בעלות הברית לאחר המלחמה – סוג של גהינום בפני עצמו. חוסנו הטבעי של מוריס כהן עמד לו במשך השנתיים בהם שהה בשבי. הוא היה אחד השבויים המעטים שלא נזקקו לאשפוז ממושך כשחזר לקנדה ב-‏1944.

בקנדה עמד כהן בהבטחה שנתן לאביו: הוא נשא לו אישה יהודייה כשרה. השניים בנו את ביתם במונטריאול, אבל עד מהרה גבר עליו יצר הנדודים והוא חזר לבקר במזרח הרחוק. לאשתו נהג לספר כי הוא מוזמן לביקורים שנתיים בסין; למעשה, שימשו ''ביקורים'' אלה כסות נוחה לביקוריו השנתיים אצל פילגשו בהונג קונג.

צלם העיתונות מרווין פרקש סיפר על פגישתו עם ''כהן שני האקדחים'' בשנת 1954 בהונג קונג. ''הוא לא היה גבוה אך גופו היה מלא ומרשים ופניו המצולקות הנציחו רגעים מקריירת האגרוף שלו'', תיאר, ''הוא לבש חליפה אפורה, וכובעו השטוח היה מוטה בשוליו כלפי מטה. מונוקל היה תלוי על שרשרת כסף סביב צווארו ובידו נשא מקל הליכה שחור שגולת כסף בקצהו''.

בסופו של דבר נמאס המשחק הזה על אשתו והיא סילקה אותו מדירתם. כהן עבר למולדתו הישנה, בריטניה, שם חלק דירה לונדונית עם אחותו. בתקופה זו רבו שבעתיים האגדות הקשורות בדמותו. הוא זכה לאמונם של הלאומנים של צ'אנג קאי שק וגם של הקומוניסטים של מאו טסה טונג. הוא היה אחד האנשים הבודדים שיכלו לנוע בחופשיות בין סין העממית לבין האי פורמוזה. בין השאר, סיפרו כי ערך מספר נסיעות בתקווה לפייס בינה ובין טייוואן. אפס, ניסיונות תמימים אלה העלו חרס.

בשנת 1966 ערך את ביקורו האחרון בסין העממית, הפעם כאורחו של ראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן לאי. הוא הלך לעולמו ב-‏7 בספטמבר 1970, שבע שנים והרפתקאות. משה אברהם כהן, היהודי שנודע בסין כ''גנרל מא-קון'' ובמערב כ''כהן שני האקדחים'' נטמן בבית הקברות היהודי בלייקלי שבמנצ'סטר.

ההרפתקאות והאגדות שנקשרו לשמו של מוריס ''שני האקדחים'' כהן הפכו אותו למיתוס גדול מהחיים. הוא היה אחת מהתגלמויות ההרפתקנות: יהודי שהתגלגל לחוות בוקרים קנדית, עשה לעצמו שם כקלפן מוכשר וכחובב נשים, היה חבר באגודה סינית סודית, שימש כאיש סודו של מדינאי סיני בעל שם, עסק ברכישה ובהברחה של כלי נשק, בבלדרות מודיעינית ובמלחמה בשודדי ים ואף עשה לעצמו הון מעסקי נדל''ן. בקיצור, לא בדיוק הדמות שאנו נוטים לזהות כיום עם יהודים דווקא. אם אתם מזדמנים לבית הקברות היהודי בבליקלי, אולי זו ההזדמנות להעניק לו כבוד בביקור קצר.










[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
פוסט מרתק   ג'רי   יום א', 12/06/2005 שעה 14:41   [הצג]
מרתק !   עמי סלנט   שבת, 18/06/2005 שעה 11:18   [הצג]   [2 תגובות]
ישנם קווי דמיון לאדם בשם טרביץ'-לינקולן   אני   יום א', 15/01/2006 שעה 13:00   [הצג]   [3 תגובות]
מני נוסבאום האיש והמיסתורין   ירון פליישמן   יום ה', 02/11/2006 שעה 18:46   [הצג]
(ללא כותרת)   אלמוני   יום ב', 29/01/2007 שעה 12:46   [הצג]   [2 תגובות]
תמיד יהיה יהודי בפינה נידחת   קובי נודלר   יום א', 15/04/2007 שעה 15:37   [הצג]   [3 תגובות]
פקינג-בייג'ינג   מהגג   יום ה', 03/05/2012 שעה 20:17   [הצג]   [2 תגובות]
מרתק   טלי ציון (מדריכת טיולים בסין).   יום ג', 08/05/2012 שעה 16:33   [הצג]
פרשיה נעלמה   תומר גיל   יום א', 01/07/2012 שעה 15:21   [הצג]
סיפןר מדהים   נתי   שבת, 07/07/2012 שעה 14:59   [הצג]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©