מהפכה בארץ המובטחת
יום ג', 01/05/2012 שעה 13:38
ארצות הברית תחגוג בשנה הבאה מאתיים ושלושים שנים להיווסדה. בניגוד לכל מדינה אחרת עלי אדמות, הזרמים המחשבתיים שהובילו אל הקמת הדמוקרטיה המפורסמת ביותר בתקופה המודרנית מקורם בכתות שונות, רובן בעלות מסורת נוצרית שמרנית מאוד, שראו בצפון אמריקה מעין ''ארץ מובטחת'' נוסח המאה ה-‏18. אימוץ התפישה הזו הביא לכך שהבריטים, שליטי הארץ במשך מאתיים השנים שקדמו למהפכה, נתפשו כהתגלמות בת-זמנם של פרעה וחייליו.











הדור האמריקני שהגיע לבגרות בין שלום פאריס לבין השבעתו של הנשיא וושינגטון חי בתקופה שהייתה מהפכנית והרסנית לגבי האימפריה הבריטית הישנה, אך יצירתית וקונסטרוקטיבית לגבי ארצות הברית. ממש כשם שהטרגדיות היווניות מתקופת פריקלס עוסקות לא רק בסכסוכים של אלים וגיבורים אלא גם במעמקי טבע האדם, כך יש ביכולתנו להבחין, מאחורי הסכסוך הרעשני שליווה את המהפכה האמריקנית, ברחשיה של בעיה מדינית, שימיה עתיקים מימי ההיסטוריה הכתובה ושמצאה ביטוי בהתרחשויות הסוערות שבין השנים 1763-1789: האיזון בין חירות לבין סמכות. שאלה עתיקה זו ניתן לפרוט לשניים: הבעיה הפדרלית – של חלוקת השררה בין ממשל מרכזי אחד לממשלים אזוריים רבים; והבעיה הדמוקרטית – של מידת השליטה שראוי להפקיד בידי ההמונים. שתי בעיות אלה ארוגות שתי וערב בתולדות אמריקה עד תום מלחמת האזרחים.

גורדון ס. ווד (Wood) טוען בספרו The Creation of the American Republic כי המהפכה האמריקנית הייתה למעשה מהפכות רבות בעת ובעונה אחת, תוצר של שיא סבוך של עוולות אישיות ומגמות חברתיות שונות. אני נוטה לקבל את ההערכה הזו, משום שהיא יוצאת מנקודת הנחה שתהליכים שונים – הן ברמת האירועים והן ברמה החשיבתית-פילוסופית – הגיעו בנקודת זמן מסוימת להבשלה, השתלבו זה בזה והולידו את התהליך שסופו המהפכה האמריקנית, על כל ביטוייה והשלכותיה. כמה פנים יש לתהליך זה, ואתייחס אליהם בתשובה לשאלה הממוקדת שביסוד מבחן זה.

המהפכה האמריקנית היא סדרה של אירועים, רעיונות ושינויים שתוצאתם היא היפרדותן של שלוש עשרה מושבות בצפון אמריקה מהאימפריה הבריטית ובהקמת ארצות הברית של אמריקה. מלחמת העצמאות האמריקנית (1775-1783) הייתה אחד המרכיבים העיקריים במהפכה, אבל המהפכה עצמה החלה עוד בטרם נורתה ולו ירייה אחת בלקסינגטון ובקונקורד ונמשכה גם לאחר כניעת הצבא הבריטי ביורקטאון. ''המהפכה החלה עוד לפני פרוץ המלחמה'', כתב ג'ון אדאמס, ''המהפכה הייתה במוחם ובלבם של בני העם''.

המהפכה החלה עוד לפני המלחמה. ג'ון אדאמס

מאחר והאמריקנים ראו עצמם כיוצרם של עולם חדש, הם גם ראו עצמם כמי שממשיכים מסורות אידיאליסטיות שרווחו בעולמות הישנים שהכירו. ברמת החשיבה המשטרית, שיטת הממשל שלהם ינקה מהדמוקרטיה היוונית והמשטר הרפובליקני הרומאי, משום שלהנחתם המונרכיות – כולל, כמובן, זו של אנגליה – היוו השחתה של רעיונות קדומים שמיסדו יחסים טובים יותר בין עם לממשל המנהל אותו ומספק את צרכיו. מבחינה תיאולוגית, הם נשענו על המודל של יציאת עם ישראל מעבדות לחירות וביססו את כל תפישתם על המשולש אלוהים – כוחות הרשע (שטן ושלוחיו) – העם הנבחר. תקופת השופטים היא דגם לרפובליקה היהודית, המאבק לעצמאות מושווה ליציאת מצרים וכינון הרפובליקה האמריקנית הוא ההגעה המיוחלת לארץ המובטחת.

כל ניתוח של המקורות האידיאולוגיים שהשפיעו על מחוללי המהפכה האמריקנית חייב לבדוק קודם כל את הטיעונים שהעלו הזרמים השונים שפעלו למען עצמאות המושבות ולבדוק מאילו מקורות הם שואבים. בתהליך הארוך שעבר על המושבות עד לקבלת עצמאותן ניכרות טביעות אצבעות של שמרנים וליברלים, דתיים וחילונים, אנשי מדיניות ומטיפי מוסר. ניסיתי לחלק אותם לקטגוריות בסיסיות, לפי השתייכות חילונית או דתית. אבל גם בתוך אלה קיימים זרמי משנה, שעל חלק מהם אעמוד כאן.


א. מקורות דתיים:

התיאולוגיה הפוריטנית

''על אף שהיו מספר זרמים אידיאולוגיים שהשפיעו על המתיישבים במהלך המהפכה, הוכח שהדת הייתה הזרם החשוב מכולם'', כך טוען רוברט מידלקוף (Middlekauf). הנימוק של מידלקוף כולל ומקיף: לשיטתו, הדת היא היא הגורם שעיצב יותר מכל את התרבות האמריקנית של אותה תקופה, משום שעיקר חסידיה היו אנשים פשוטים ועמלים, ואילו האצולה הייתה בעלת מוחלש בהרבה בקהילותיהם של אנשים אלה, לפחות בהשוואה לאירופה. לשיטתו, בין הפלגים הדתיים השונים שאפיינו את קהילות המתיישבים היה הרבה יותר מהמשותף מאשר מהמפריד, מה שסייע להן לשמור על לכידות גבוהה במהלך ימי המלחמה הקשים.

ההיסטוריון הישראלי אביהו זכאי (Zakai) מרחיב את התפישה הזו עוד יותר. הוא סבור כי יכולתם של רטוריקנים מוכשרים מהכמורה המקומית להסביר את הצורך בשלטון עצמי במונחים תיאולוגיים ותוך בנייה של תיאוריה המקשרת את המתיישבים לאדמתם באמצעות החסד האלוהי והברית בינם לבין האלוהים, סייעה במידה מכרעת בעיצוב התודעה הרפובליקנית של אנשי ניו-אינגלנד. כך קרה שציבורים שונים הגיעו אל אותה מסקנה – הצורך ברפובליקניזם כתחליף לשלטון האנגלי – בניתוחים דיאלקטיים שונים. כדאי להתעכב על הרטוריקה הפוריטנית בניו-אינגלנד, שדחפה את ניו-אינגלנד לשמש כראש החץ של המאבק המהפכני באנגלים.

הרטוריקה הפוריטנית מבוססת על טיפולוגיה שלפיה אישים ומאורעות שהופיעו ב''ברית הישנה'' מגיעים למלוא ביטוים ומיצוים ב''ברית החדשה''. בדרך זו סלל המלך דוד את הדרך להופעת ישו, ירושלים הארצית מבשרת את ירושלים השמימית, ועוד. מכוח פרשנות טיפולוגית זו, המהגרים הפוריטנים הראשונים לאמריקה ראו עצמם בדמות ''עם ישראל החדש'' – עם נבחר שאלוהים כרת עמו ברית מיוחדת. הם היו ''עמו של אלוהים'' וזכותם להתיישב בניו-אינגלנד, כפי שטענו מנהיגי המושבה, נבעה ''מכוח ההבטחה'' האלוהית. מאחר וההשגחה האלוהית הוליכה אותם ל''ארץ ההבטחה'' באמריקה, הפוריטנים השוו את הגירתם לאמריקה ליציאת מצרים, או למנוסת לוט מסדום. תפישה אפוקליפטית זו יצרה שסע עמוק בין העולם הישן לחדש ברטוריקה הפוריטנית. ניו-אינגלנד הפכה לארץ כנען או לארץ המובטחת, ארצו של העם שנבחר ליישבה על ידי אלוהים.

מאחר שכתבי הקודש סיפקו את המטפורות ואת האנלוגיות העיקריות לקיום באמריקה, התבססה הרטוריקה הזו על תפישה ברורה של מהלך ההיסטוריה הרואה את העולם כשדה קרב בין כוחות האור לבין כוחות החושך, או בין ישו לשטן. מאבק זה מדריך את מהלך ההיסטוריה ומעניק לה משמעות. זו הסיבה שהפוריטנים הבינו את הגירתם לאמריקה כחלק מהותי מהמאבק האפוקליפטי נגד השטן, אויב ישו השולט באירופה, ותכליתם לפיכך הייתה להקים באמריקה את ''מלכות אלוהים''. זוהי תפישה משיחית של ההיסטוריה – הקמת עולם חדש באמריקה המנותק מחטאי העולם הישן ושחיתויותיו. בדרך זו נוצרה תפישה מהפכנית שהכתיבה את תפקיד העולם החדש במהלך ההיסטוריה. במקום לראות ביבשת זו שלוחה של האימפריה הבריטית הצומחת, הפוריטנים ניתקו עצמם מהעולם הישן ופיתחו חזון מפואר לעולם החדש.

רטוריקה דתית זו הדריכה את ההגירה הפוריטנית לאמריקה, וסמליה וערכיה הסבירו את פשר נוכחותם ותפקידם של אנשי דת אדוקים אלה בעולם החדש. לדבר זה היו השלכות חברתיות ותרבותיות חשובות ביותר. אין חברה במאה ה-‏17 שדמתה לניו-אינגלנד מבחינת שיעור יודעי הקרוא וכתוב שבה. עניים ועשירים כאחד ידעו לקרוא בכתבי הקודש מראשית ועד אחרית. אבל בחברה הדתית הזו לא חל עדיין המעבר מתרבות של שמיעה לתרבות של קריאה. הפוריטנים הסתמכו בעיקר על דרשות אנשי הכמורה ופרשנותה כדי להבין את העולם שסביבם. למרות השינויים הכלכליים והמדיניים שעברו על ניו-אינגלנד במשך מאה וחמישים שנות התיישבות, תושביה המשיכו בעקשנות להסביר את פשר הימצאותם ותכלית שליחותם באמריקה לאור הרטוריקה של אבותיהם המהגרים, או לאור השסע בין העולם הישן לחדש ורעיון הבחירה וייעודה המיוחד של ניו-אינגלנד.

מי שהייתה אחראית יותר מכל לשימורה של אותה רטוריקה היא הכמורה הפוריטנית בניו-אינגלנד. דרשותיהם ופרסומיהם של אנשי הדת בניו-אינגלנד במשך מאה וחמישים שנים רצופות סייעו בגיבוש תחושת זהות ייחודית למרחב הגיאוגרפי הזה באמצעות ערכי הרטוריקה הפוריטנית וסמליה. לכך סייעה גם העובדה שניו-אינגלנד הייתה האזור ההומוגני ביותר מבחינה דתית, חברתית ומדינית באמריקה הבריטית. כמרים אלה הוסמכו לתפקידם בעיקר באוניברסיטאות המקומיות, דהיינו הארווארד, ייל ופרינסטון. הם לא היו זרים לאקלים הדעות של תקופתם, כולל לרעיונות המהפכה המדעית ותנועת ההשכלה. תהליך רטורי חברתי זה היה חזק, במידה מסוימת מתהליך התפתחותם של אמצעי התקשורת בחלק זה של העולם, בין השאר משום שהקהילות היו קטנות דיין כדי שניתן יהיה לכנותן אינטימיות ומשום שבפורומים כאלה היה ערך רב מאוד לאדם המפרש עבורן את ההתרחשויות בהתאם לקודים החברתיים ולתפישת העולם שרווחה בהן. האינטימיות של כומר עם צאן מרעיתו סיפקה לו את היכולת להשפיע על הקהל במידה שכלי התקשורת יגיעו אליה רק עשרות שנים לאחר המהפכה.

הרטוריקה הפוריטנית, קובע זכאי, כאמור, הפכה את ניו-אינגלנד לראש החץ במאבק המהפכני לשחרור המושבות משלטון אנגליה. באוכלוסייה שחיה באזור מוגדר זה, הנאמדת בלמעלה מחצי מיליון נפש בשנת 1760, ושבה יותר מתשעים אחוזים השתייכו לכנסייה זו או אחרת, פעלו יותר משש מאות אנשי כמורה. גוף זה, יותר מכל קבוצה, היה האחראי להפחת הרעיונות הפטריוטיים בציבור, גיוס התושבים להתנגדות לאנגליה והכשרת הלבבות לעצמאות. מאחר שביד אנשי הכמורה הייתה זה כבר רטוריקה לכידה שהפכה אזור זה לחבל ארץ קדוש מבחינה של חרות דתית ואזרחית, הם הדגישו והשרישו במהלך המאבק המהפכני נגד אנגליה תחושת ייחוד ושליחות זו בקרב בני קהילתם. בהיעדר לאומיות מגובשת בתקופה זו, הפכו אנשי הכמורה את הרטוריקה שבידם לכלי חשוב ביותר להגדרת המאבק נגד אנגליה. בשאר המושבות שבאמריקה, היסוד הדתי לא היה כה חשוב בהגירת התושבים לשם ולכן לא התפתחה שם רטוריקה ייחודית בעניין זה. בניגוד לכך, לבני ניו-אינגלנד הייתה רטוריקה זמינה ושפת מושגים עשירה משכבר הימים, שלאורה יכלו לנסח מייד את מאבקם נגד אנגליה. רטוריקה זו הציבה את תושבי ניו-אינגלנד בראש המאבק המהפכני לעצמאות ותרמה רבות לעיצוב הדמוקרטיה באמריקה.

משה ובני ישראל. הפוריטנים ראו עצמם כמי שהובלו בהשגחה אלוהית אל הארץ המובטחת שבאמריקה

ב-‏1763 הגיעה אל קיצה מלחמת שבע השנים, שבאמריקה התחוללה בין כוחות צרפת ואנגליה. במהלך אותה מלחמה נטלו על עצמם הכמרים את התפקיד לפרש בפני צאן מרעיתם את פשרה ומשמעותה. המאבק הוסבר, בהתאם לטרמינולוגיה הפוריטנית המקובלת, כמאבק בין נאמני ישו לבין כוחות השטן. בדומה לממלכת ישראל ערב נפילתה, ניו-אינגלנד חשה עצמה כמרכז קדוש החש עצמו מאוים ונתון במצור על ידי שלוחי השטן. בעבר דימו הפוריטנים את הגירתם ליציאת בני ישראל ממצרים והליכתם לארץ כנען באמריקה. עכשיו, לאחר שירשו את כנען באמריקה, עולם סמלים רטורי זה יצר זיהוי בין פורענויות המלחמה במושבות לנפילת ממלכת ישראל שהובילה לגלות בבל. בשני המקרים כאחד, בני עם נבחר מצאו עצמם מאוימים על ידי אויבי האלוהים. הכישלונות במלחמה נגד הצרפתים הביאו את הכמרים להשוות בין אנשי ניו-אינגלנד לבני ישראל הניצבים ערב הרס וחורבן ממלכתם, ולחזות שחירויותיהם המדיניות והדתיות עתידות להתחסל במהרה.

גם לאחר שהשתנו המגמות במלחמה והבריטים נחלו מספר ניצחונות בשדה הקרב המחישה הרטוריקה הפוריטנית את המצב החדש באמצעות דימויים תנ''כיים בנוסח דומה. כומר אחד השווה את כיבוש קנדה על ידי הבריטים לשיבת היהודים מבבל. כלומר, כפי שאלוהים שמר בעבר על עם ישראל, כך הוא הושיע עכשיו את ניו-אינגלנד מאויביה וצריה. כומר אחר השווה את אופיו של משה, ''הפטריוט האציל'', לדורות של מנהיגים גדולים שצמחו ''בישראל של ניו-אינגלנד''. כומר שלישי הסביר כי בניצחון על קנדה ''אלוהים החזיר לנו את האדמה הזו, כיוון שאנו, בזכות הברית הישנה שאלוהים כרת עם עמו, בני זרע אברהם''. ההיסטוריה של עם ישראל וזו של ניו-אינגלנד הפכו לאחד ברטוריקה הפוריטנית, והניצחון הביא לגילוי מחודש של השליחות הפוריטנית שם הישגי המלחמה רק איששו מחדש את התפישה שלאנשי ניו-אינגלנד יש ברית מיוחדת עם אלוהים והעצימו את תודעת השליחות ההיסטורית של תושביה.

הדימויים התנ''כיים של אנשי ניו-אינגלנד היו שמישים גם משהשתנו הנסיבות הפוליטיות ואנגליה הפכה מבעלת-ברית למדינה הפועלת נגיד שליח האל ומשיחו. אנגליה, שביקשה לכסות את חובות המלחמה, הטילה מסים ומכסים שונים על אנשי המושבות באמריקה. במושבות נתפשה מדיניות אימפריאלית חדשה זו כהפרה בוטה של חירויותיהם וזכויותיהם כאנגלים בני חורין מהן נהנו במשך יותר ממאה וחמישים שנה, ולכן התנגדו לכך בתוקף וללא פשרות. בין הבולטים והחשובים במתנגדים היו אנשי כמורה מניו-אינגלנד. בדומה למאבק נגד צרפת, הם ניסחו עכשיו את המאבק נגד אנגליה במונחים אפוקליפטיים ומשיחיים, והגדירו את השלטון האנגלי כטירן ועריץ. אסיפת העיר בבוסטון היא שקבעה לראשונה בשנת 1764 את הביטוי ''אין מיסוי ללא ייצוג'', והמאבק נוסח עכשיו בצורה חסרת פרשות – ''חירות או מוות''. מושג החירות לא השתנה הרבה בקרב תושבי ניו-אינגלנד באותן מאה וחמישים שנים: משמעותו הייתה חופש דתי ואזרחי כאחד.

התנגדות התושבים למדיניות האימפריאלית החדשה מצד אנגליה הייתה מבוססת בעיקר על פשר החוקה האנגלית ומשמעותה. בני המושבות טענו שאנגליה הפרה את זכויותיהם וחירויותיהם כאנגלים בני חורין. את הבסיס לכך מצאו במסורת חשובה של התנגדות מדינית באנגליה במאות ה-‏18 וה-‏18, או באידיאולוגיה ויגית (Whig) הרואה את ההיסטוריה האנגלית כשרשרת מאבקים חסר פשרות בין אזרחים בעלי מידות טובות ואוהבי חירות לבין ממשל רודני ומושחת השואף להעצים את כוחו. בשנות המאבק הראשונות, האזור היחיד במושבות שבו הציבור העניק תמיכה בלתי פוסקת ובלתי מסויגת לעניין הפטריוטי היה ניו-אינגלנד. אחת הסיבות לכך נמצאת בשילוב ההדוק בין מסורת התנגדות מדינית לבין מסורת של התנגדות דתית באזור זה, שמקורותיה בהגירה הפוריטנית בראשית המאה ה-‏17. להשקפה הוויגית של ההיסטוריה שעליה הסתמכו התושבים בהתנגדותם לאנגליה היה גם בסיס דתי מובהק, מאחר שבתפישה זו חירות דתית ואזרחית היו שלובות יחדיו. כבר בראשית המאה ה-‏18 אימצו אנשי כמורה רבים בניו-אינגלנד את התפישה הוויגית של ההיסטוריה ושילבו אותה בתיאולוגיית הברית של ניו-אינגלנד. לדוגמה, במסורת הוויגית המונח ''טירן'' מתייחס הן לעריצות מדינית והן לעריצות דתית של שליט על עמו. זאת ועוד, מאחר שבאזור זה הייתה הדת משולבת תמיד באידיאולוגיה מדינית מהפכנית, התייחד לחירות מעמד של קדושה. שילוב זה מתגלה בבירור ברטוריקה הפוריטנית בזמן זה, כמו במושג ''הברית'' שפיתחו הפוריטנים במאה ה-‏17. מאחר שכרתו ברית מיוחדת עם אלוהים, הם ראו את עצמם עכשיו, כמו בעבר, כקהילייה נבחרת שההשגחה האלוהית מגינה ושומרת עליה מול הרדיפות של אנגליה. כך, כפי שהרטוריקה הוויגית יצרה אידיאליזציה של עבר מיתולוגי של חירות אנגלית במבנה חוקתי מאוזן, אנשי ניו-אינגלנד פיתחו עבר מיתולוגי של ברית עם אלוהים כדי להצדיק את ההתנגדות לאנגליה. בשני המקרים כאחד, הפנייה אל העבר באה להצדיק את המאבק בהווה נגד אנגליה.

''חוק הבולים'', שהיה המס הישיר הראשון שהוטל על התושבים באמריקה, עורר התנגדות עצומה והביא להקמת קבוצות מחאה אלימות שתקפו פיסית את גובי המס והרסו את בתיהם. לאנשי הכמורה הייתה השפעה רבה על גיבוש עקרונות ההתנגדות למס והקמת קבוצות אלה. במסגרת הסמכתם לכמורה, הם הכירו היטב את חיבוריהם של הוגים ויגים ולכן יכלו ללמד את התושבים פרק חשוב בזכויותיהם המדיניות והדתיות. בנוסף לכך, פיזורם הגיאוגרפי הנרחב בכל ניו-אינגלנד סייע בידם להפיץ את המסר הפטריוטי וליצור חזית אחידה נגד הצעדים שנקטה אנגליה. תופעה זו, של יצירת תיאולוגיה פוליטית, או התנגדות גלויה של אנשי כמורה לממשל חילוני, הייתה בלתי אפשרית באנגליה, אך בניו-אינגלנד, דת וחוק, חירות אזרחית ודתית, היו מאז ומתמיד שלובות יחד. לפי תפישה זו, ההתנגדות לאנגליה מוצדקת משום שזכויותיה וחירויותיה של ניו-אינגלנד הוענקו לה לא על ידי אנגליה עצמה כי אם על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו. כישלון התושבים לשמור על זכויות אלה יסמל לא רק אובדן זכויות מדיניות, אלא בעיקר הפרה של הברית המיוחדת שיש לניו-אינגלנד עם אלוהים. במסגרת זו של עליונות זכויות אלוהיות על פני אלה הנובעות מהחוקה האנגלית, ברור כי הפיכת עם חופשי לעבדים, עם שיש לו ברית עם אלוהיו, ולהביאו למצב ארור של תלות וכפיפות, הוא דבר לא צודק אשר יעורר את חמת האלוהים עצמו. מכאן נגזרת גם הנאמנות: מאחר ואלוהים הוא ששלח את הפוריטנים לאמריקה וכילכל אותם שם בחסד ההשגחה האלוהית, הרי נאמנותם שמורה קודם לאלוהים עצמו ולא לאנגליה.

אם צעדיה של בריטניה היו אות וסימן לעריצות מצד כוחות השטן המופעלת נגד שליחי האל, הרי שביטול מס הבולים הוכיח, כביכול, כי טענות אלה מוצדקות. מאחר שאחדות תושבים ומאבקם הביאה לסילוק המס, חירות מדינית הייתה לתנאי הכרחי למימוש זכויות אזרחיות ודתיות. וכתמיד הוגדרו זכויות אלה כמיוסדות על ברית עם אלוהים. מאבק זה גרם לתוצאה חשובה: ההמון הפשוט קיבל עכשיו לגיטימציה בשל מאבקו העיקש נגד גובי המסים. בהגנתו על פעולות ''בני החירות'' ובהצדיקו את מעשיהם כמאבק פטריוטי, קבע הכומר ג'ונתן מיו (Mew) ש''בני העם הפשוט בניו-אינגלנד היו תמיד בבחינת פילוסופים וקדושים בהשוואה לבני המעמד הפשוט באנגליה''. אם הפוריטנים במאה ה-‏17 הקפידו לשמור על גבולות חברתיים מוגדרים וברורים, הרי המאבק עם אנגליה הביא לעליית כוחו של הציבור הפשוט.

טבח בוסטון היה שיא חדש במאבק שניהלו המושבות נגד אנגליה. חשיבות העיקרית הייתה בכך שבעקבותיו נשמע מבול של דרשות ותועדו פרצי רגשות חסרי תקדים. החרפת היחסים עם אנגליה הביאה לגיבוש השקפות מדיניות חדשות שלפיהן הזכויות והחירויות של ניו-אינגלנד אינן מבוססות על החוקה האנגלית אלא על אלוהים עצמו. לפיכך, את אנשי ניו-אינגלנד מדריך חוק העולה על החוק האנגלי, חוק אלוהי, והוא מחייב אותם להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות. ומאחר ואלוהים לא יפר את בריתו עם בני עמו הנבחר בניו-אינגלנד, יכולים התושבים להתנגד לעריצות של אנגליה ללא כל חשש. זווית נוספת, חשובה כשלעצמה, הייתה זו שתיאר הכומר ג'ון אלן (Allan) ב-‏1772 בדרשה שנקראה ''בשבח יופי החירות''. עד כה התנגדות התושבים הייתה מכוונת בעיקר נגד הפרלמנט ויועצי המלך המושחתים. אך בדרשה זו הרחיב אלן את זכות התושבים להתנגד גם למלך ג'ורג' השלישי עצמו. סמכות המלך, קבע המחבר, נובעת מהם, ולכן ''אסור למלכים לחשוב רק על מעמדם הרם, כיוון שהשוכן במרומים תמיד התכוון לכך שהם יהיו משרתי העם''.

כשהפך המאבק לאלים היו אלה אנשי הכמורה שהעניקו לאנשי המושבות הצדקה תיאולוגית. שש מאות אנשי הכמורה יצרו חזית אחידה, ומתוכם סמכותם המוסרית, הדתית וההיסטורית, הטיפו בגלוי על זכות התושבים לצאת במאבק מזוין נגד אנגליה: ''נרקמת תוכנית ברורה מצד האנגלים להרוס את החוקה האנגלית ולהקים במקומה עריצות אבסולוטית במסצ'וסטס'', קבע אחד הכמרים. אחת מתוצאותיה, חזה, תהיה ''עריצות אכזרית ועבדות מוחלטת של כל אמריקה''. הייתה זו הרחבה של קביעת הקונגרס הקונטיננטלי הראשון, שהתכנס בפילדלפיה ב-‏1774 וקבע שמאבקה של מסצ'וסטס נגד חוקי הכפייה שייך לכל אמריקה הבריטית. עתה הכריזה הכמורה כי מאבק זה שייך לאמריקה כולה.

ב-‏1775 חלה תפנית חשובה ברטוריקה הפוריטנית. עד כה נוסח המאבק נגד אנגליה כעניין מקומי השייך לעמו הנבחר של אלוהים בניו-אינגלנד. עכשיו הורחב מאבק זה וכלל את שאר המושבות. בדרך זו הברית המיוחדת והמסורתית של ניו-אינגלנד עם אלוהים הועתקה לכל המושבות הבריטיות באמריקה. אנשי ניו-אינגלנד כמובן לא ויתרו על שליחותם הסגולית בהיסטוריה. ההפך מכך, את שליחותם ובריתם הם הפכו לעניין של כל אמריקה הבריטית. הזדהותן שאר המושבות עם הפטריוטיות של ניו-אינגלנד גרמה לכך שאף הן נכללו עכשיו בהטחת אלוהים לעולם החדש של אמריקה. במשך המהפכה האמריקנית, אם כן, הורחבה הברית המיוחדת של אלוהים עם ניו-אינגלנד וכללה את כל הפטריוטים באמריקה. בתקופה זו החל מושג הברית להופיע בהצהרות הרשמיות של הקונגרס הקונטיננטלי, כולל קריאה לימי תענית והודיה, ולמושג החירות הוענקה משמעות דתית קדושה בכל אמריקה – בני המושבות הם עמו הנבחר של אלוהים, והלויאליסטים תומכי אנגליה במושבות, יחד עם האנגלים, הם שליחי השטן. לשון המושגים והרטוריקה הפוריטנית הפכה כך לאמצעי חשוב ביותר בהגדרת המאבק של כלל המושבות נגד אנגליה. גם מנהיגים מהפכנים חילונים, כמו אלכסנדר המילטון (Hamilton) מניו-יורק ופטריק הנרי (Henry) מווירג'יניה, התייחסו עכשיו לאמריקנים כאל עם נבחר שיש לו ברית מיוחדת עם אלוהים והגדירו את המאבק נגד אנגליה במושגים קולקטיביים של השגחה אלוהית.

הגדיר את המאבק נגד אנגליה במושגים קולקטיביים של השגחה אלוהית. פטריק הנרי

הצעדים הקשים נגד בוסטון חשפו מוטיב חשוב נוסף ברטוריקה הפוריטנית – הענקת מעמד של קדושה לממשל רפובליקני. בשנות הששים, או בשלב הראשון של ההתנגדות לאנגליה, תושבי המושבות ביקשו לממש את חירויותיהם וזכויותיהם במסגרת מורשת החוק האנגלי. אך המאבק הגלוי בשנות השבעים יצר תמורה חשובה בנושא זה, שעה שבני המושבות ביקשו לבסס את חירויותיהם וזכויותיהם מחוץ לחוקה האנגלית. בשלב זה נהפכו מושגים של חירות דתית ואזרחית למזוהים עם צורת הממשל הרפובליקני. הקהילה הקדושה של אזרחים אמריקנים נתפשה עכשיו כבלתי נפרדת משיטת הממשל הרפובליקני, או ממשל העם. הביטוי הראשון לכך נמצא בניו-אינגלנד. אנשי כמורה החלו להדגיש יותר ויותר בדרשותיהם את צורת הממשל של הרפובליקה היהודית. הכומר צ'פלין (Chaplin) טען כי עם ישראל נהנה משפע שלווה יותר מארבע מאות שנים תחת ''רפובליקה'' של השופטים. המוטיב של ''הרפובליקה היהודית'' שימש גם אמצעי חשוב לעורר את מחאת התושבים נגד השימוש בצבא קבע מצד אנגליה. כדי לחזק את רוח אנשי ניו-אינגלנד, השווה הכומר צ'פלין בין אנשי המיליציה של ניו-אינגלנד לצבא המתנדבים של דויד שהביס את צבאות המלך שאול. תופעה זו ממחישה בעליל לא רק את גמישותה של פרשנות דתית והתאמתה לנסיבות בהווה, אלא גם יצירת שילוב חדש בין מדינה וקהילה קדושה, או בין צורת ממשל מדיני וקהילה נוצרית. תופעה זו גם ממחישה בבירור שעקרונות המורשת הרפובליקנית, שראשיתם בהגותו של מקיאוולי, עלו בקנה אחד עם מסורת דתית. התמיכה בשלטון העם יצרה זהות ברורה בין צורה מסוימת של ממשל מדיני לבין עם אלוהים. דבר זה היה כמובן הבסיס לתאוקרטיה בניו-אינגלנד בראשית המאה ה-‏17. בשנות המאבק המהפכני נגד אנגליה זיקה חשובה זו בין עם אלוהים לממשל רפובליקני העניקה לגיטימציה דתית חזקה לאימוץ שיטת הממשל הרפובליקני באמריקה. בשלב השני של המהפכה האמריקנית התפתחה הגדרה חדשה של קהילה קדושה ותקווה משיחית לבואו של יום חדש בהיסטוריה, עם העצמאות מאנגליה. מושגים אלה – הפן הדתי של לאומיות מהפכנית, אופטימיות ביחס לעתיד אמריקה, ונאמנות לצורת המשטר הרפובליקנית – חושפים את הקשר החשוב בין ההשגחה האלוהית לקהילה דתית ומסמלים שוב את חשיבות הדת בעיצוב אידיאולוגיה מהפכנית וביצירת זהות כל-אמריקנית עוד לפני הגיבוש הפורמלי של הלאומיות האמריקנית עם הקמת הממשל הפדרלי.

מסקנתו של זכאי היא שהכרזת העצמאות של המושבות באמריקה על ידי הקונגרס בשנת 1776 רק אישרה את המצב שהיה קיים בניו-אינגלנד זה למעלה משנה. ההכרזה הוקראה בכל הכנסיות ברחבי ניו-אינגלנד, ומשמעותה הוסברה לתושבים על ידי אנשי הכמורה. שוב ניתן לראות בבירור את התגייסות הכמורה לעניין הפטריוטי וכיצד מכוח סמכותה השפיעה על הציבור הרחב שנקהל לשמוע אותה. בפרשנותו את הצהרת העצמאות הסביר הכומר פיטר ויטני (Whitney) לקהל מאזיניו בכנסייה כי ''משטר מלוכני אינו עולה בקנה אחד עם רצון האלוהים, ולרוב הוא חטא חמור'' בעיני ההשגחה האלוהית. זה המשפט שחרץ על המשטר המלוכני של ג'ורג' השלישי. הכומר פיטר תאצ'ר התקיף את ''החיה המלוכנית'' השוכנת מאנגליה, דימוי אפוקליפטי מובהק, ופירש את הצהרת העצמאות כ''זכות חוקית של האנושות להגן על אותן זכויות שאין להפקיען אשר העניק אלוהים'' לעמו, או להגן על ''חירויות דתיות ואזרחיות כאחד''. הוא סיכם את דרשתו תוך ציון ברור למי באמת חייבים התושבים את עצמאותם: ''עלינו לזכור שאנו תלויים באלוהים בלבד. לא חרבנו ולא קשתנו הם שהביאו לנו את הניצחון''.

כשהתפרסמה הצהרת העצמאות ב-‏4 ביולי 1776, אנשי ניו-אינגלנד היו רגילים זה כבר לעולם הסמלים הרטוריים החשובים המובעים בה. זו הסיבה שהם אימצו ללא כל סייג את לשון המושגים והערכים של הצהרת העצמאות. הם לא מצאו כל ניגוד בין רטוריקה דתית לבין זו של המהפכה האמריקנית. זו גם הסיבה שלא סברו שערכי הדמוקרטיה האמריקנית, שיסודותיה מנוסחים בעקרונות הצהרת העצמאות, שוללים את הסמלים והערכים הדתיים שבהם האמינו. מושגים כגון חופש מצפון, חירות אזרחית ודתית, משטר רפובליקני ועוד, לא היו זרים להם, כיוון שהוכשר על ידי אנשי הכמורה לתמוך בלא סייג בשלטון העם, בהסכם חברתי כתנאי לממשל, ובזכויות וחירויות מקודשות של בני האדם. כאן ניתן למצוא את אחת הסיבות העיקריות מדוע בני דור זה לא ראו, בניגוד, לדוגמה, למה שקרה בצרפת כעבור עשר שנים בלבד, שום ניגוד בין דת מהפכה אלא דווקא ראו אותן כמשלימות וכמפרות זו את זו. הפריה הדדית זו מסמלת, בין השאר, את אופייה המיוחד של הדמוקרטיה באמריקה.

גם לאחר הכרזת העצמאות ניתן היה לחוש בהשפעתה של הרטוריקה הפוריטנית. בתפיסה שהתקבלה על דעת רוב האמריקנים מאז סימלה העצמאות מאנגליה את סוף נדודי עמו הנבחר של אלוהים במדבר והגעתו לארץ ההבטחה בכנען. כך ירשו המדינות החדשות באמריקה לאחר העצמאות מאנגליה, אשר הפכו מאוחר יותר לארצות הברית של אמריקה, את הברית המיוחדת שהייתה לפוריטנים בניו-אינגלנד עם אלוהים, ובדרך זו הפכו לעם ישראל הנבחר, או לאומה קדושה שיש לה שליחות חשובה בהיסטוריה.


ב. מקורות חילוניים:

גורדון ווד מעיר כי ''לגבי רוב האמריקנים הייתה משמעות המהפכה יצירתו של עולם חדש, עולם רפובליקני''. איש לא הטיל ספק בכך שהישות המדינית החדשה תהייה בעלת משטר רפובליקני, וכפי שהעיר תומאס פיין (Paine), ''מה שקרוי רפובליקה אינו כל צורת ממשל אחרת''. מבחינת האמריקנים משמעותו של הרפובליקניזם לא הייתה רק סילוק השלטון המלוכני אלא תוספת של מימד מוסרי, בעל עומק אוטופי, להיפרדות מאנגליה – עומק שנבע מאופייה המיוחד של החברה האמריקנית. ''אנחנו עם אחר עכשיו'', ציין פיין ב-‏1782.

מבחינה חברתית, כמובן, הדבר לא היה בהכרח נכון, על אף הדאגה הכלכלית והגירתם של אלפי שמרנים לאמריקה. אבל מבחינה אינטלקטואלית ותרבותית הם היו גם היו – ולכך התכוון פיין. ''הסגנון שלנו ואופן חשיבתנו יצרו מהפכה שהיא יוצאת דופן יותר מאשר המהפכה הפוליטית שעברה על הארץ. אנו רואים בעיניים אחרות; אנו שומעים באוזניים אחרות; אנו חושבים מחשבות אחרות מאלה שנהגנו לחשוב''.

רואים בעיניים אחרות, שומעים באוזניים אחרות, חושבים מחשבות אחרות . תומאס פיין

הרפובליקניזם, קובע ווד, לא סימן את התמוטטותו המהירה של הארגון החברתי המסורתי, אבל הייתה לו משמעות חברתית ניכרת. כוונת המהפכה הייתה ''לכונן עידן חדש ולחולל תפנית ביחסים האנושיים''. החל מאותם רגעים בשנים 1774 ו-‏1775 בהם הפכה העצמאות, ולכן גם כינונו של ממשל חדש, לאפשרות ריאלית, ובמהלך כל שנות המלחמה, כמעט כל דוקומנט שעסק בעתיד הרפובליקה של העולם החדש דן בתקוות אידיאליסטיות יוצאות דופן באשר לשינוי החברתי והפוליטי של אמריקה. האמריקנים האמינו כי משמעותה של המהפכה תהייה לא פחות מכינונו של סדר חדש בחברה והפוליטיקה של המאה ה-‏18 כפי שהכירו אותה ובזו לה – סדר חדש שניתן לסכמו כתפישה הרפובליקנית או כרפובליקניזם.

על הדיאלקטיקה הפוליטית שאיפיינה את השיח של אנשי הדת עמדתי בחלקו הקודם של המבחן. עתה אבחן את הדיאלקטיקה שמקורותיה הם לא-דתיים.


1. הקלאסיציזם הקדום

הדבר המרתק ביותר בכתבי התקופה המהפכנית הוא המורשת של העולם העתיק הקלאסי. המתיישבים היו בקיאים בסופרים קלאסיים משום שחינוכם כלל ציטוטים מאותם סופרים עצמם. רבים מהם גם נהגו לצטט אותם בכתביהם שלהם. בבית הספר היסודי, באוניברסיטאות, בשיעורים פרטיים ובקריאה חופשית – בכל רמות הלימוד הייתה קיימת היכרות קרובה של הלומדים עם כתבי הקלאסיקנים מיוון ומרומא. הומרוס, סופוקלס, אפלטון, אווריפידס, הרודוטוס, תוקידידס, קסנופון, אריסטו, סטראבו, לוסיוס, דיו, פוליביוס, פלוטארך ואפיקטטוס היו מהכותבים הידועים שמוצאם ביוום; קיקרו, הורציוס, וירגיליוס, טקיטוס, לוקניוס, סנקה, ליוויוס, נפוס, אורליוס, פטרוניוס, סאוטוניוס, קיסר, יוסטיניאנוס, אולפיוס וגאיוס – בין הכותבים הרומאים. כל אלה מצוטטים, בהקשרים שונים, בספרות המהפכנית.

ברנרד ביילין קובע כי מה שחשוב בעניין הרב שגילו האמריקנים בכתבי הקלאסיקנים הקדומים הוא הסלקטיביות הגבוהה בה בחרו לצטט ממנה את התכנים שהעניקו גיבוי תיאורטי למחשבותיהם שלהם. יתר על כן, להערכתו היה הידע של האמריקנים בספרות העולם העתיק מוגבל לקבוצה קטנה של כותבים, שפעלה בתקופה מסוימת בלבד. היה להם ידע על ההיסטוריה הפוליטית של רומא החל מכיבושיה במזרח וממלחמות האזרחים שהתרחשו במאה הראשונה לפני הספירה וכלה בהקמת האימפריה הרומית על חורבות הרפובליקה בסוף המאה השנייה לספירה. למעשה, לשם לימוד תקופה זו הם נזקקו בעיקר לכתבי פלוטארך, ליוויוס ומעל לכל קיקרו, סלוסטוס וטקיטוס – אנשי רוח שחיו ופעלו בתקופת שקיעתה המדינית והמוסרית של הרפובליקה. הם שנאו את המגמות החדשות בזמנם ופחדו מהן, ובכתביהם עימתו את ההווה המנוון והמסואב עם עבר טוב יותר שאותו תיארו כניחן בתכונות שחסרו כל כך בעידן המושחת בו חיו. בעידן המוקדם של הרפובליקה היו כל המידות התרומיות של המוסר: פשטות, פטריוטיות, יושר, רדיפת צדק וחירות; ההווה היה מושחת, אכזר, ציני ומדכא. עבור הרדיקלים הוויגים, ששורשיהם האידיאולוגיים והפוליטיים נעוצים בבריטניה של המאה ה-‏17, הממשלה המושלמת הייתה תמיד רפובליקנית. לכל הוויגים היה מקור היסטורי אחד ששימש להם השראה – העולם הקדום הקלאסי, בו פרחו ושגשגו הרפובליקות הגדולות ביותר בהיסטוריה.

לגבי האמריקנים הייתה המאה ה-‏18 עידן ניאו-קלאסי – נקודת השיא של התקופה הקלאסית שלהם עצמם, בה נעשה מאמץ אמיתי להביא לידי מימוש את הרעיונות שהגו קלאסיקנים בדורות קודמים. הייתה אף תקופה בה כמעט כל פטריוט ויגי קיבל או נטל לעמו שם של גיבור רפובליקני קדום ובכתבי המתיישבים הוכנסו ללא הרף איזכורים ודימויים ביחס לאותה תקופה, הן בכתיבה הפרטית והן בזו הציבורית. היה זה נדיר שבעל טור או פובליציסט בעיתון לא עשה שימוש במשפט ביוונית או בלטינית כדי לגבות טיעון או להדגיש נקודה מסוימת. ג'ון דיקינסון (Dickinson) נהג לחתום על ''מכתבי החוואי'' שלו באפוריזמים קלאסיים. קלאסיציזם ברוח זו לא שימש אך ורק כקישוט אינטלקטואלי אלא עיצב, במידה רבה, את ערכיהם ואת האידיאלים החברתיים שלהם. בפרסומים שונים נעשה שימוש במונחים קלאסיים כדי לשרטט מאבק בין מוסר לשחיתות, בין היגיון לרגש.

העניין המורכב שהיה לאמריקנים ברפובליקות העתיקות היה חיוני לניסיונם להבין את הבסיס המוסרי והחברתי של הפוליטיקה. העולם הקלאסי היה המקור העיקרי של השראה וידע עבור פוליטיקאים נאורים, לפחות מאז מקיאוולי, והדבר היה בולט ביותר אצל הפוליטיקאים האמריקניים במאות ה-‏17 וה-‏18. הם ראו, לפיכך, את העבר הקלאסי כעולם המערבי, בין הייתר משום שגם בעידן הרנסאנס ראו זאת כך. ''רומא מוכרת הן לתלמיד בית הספר והן למדינאי'', כתב גיבון (Gibbon) באוטוביוגרפיה שלו. ואכן, בכל מקום במאה ה-‏18 גילו גברים נאורים את התקופה הרומאית הנאורה – עידן הזהב של הספרות הלטינית מהתפוררות הרפובליקה הרומית במאה הראשונה לפני הספירה ועד לכינון האימפריה במאה השנייה לספירה. כותבים רומים פסימיים כמו קיקרו, טקיטוס ופלוטארך, יצאו נגד השחיתות הגוברת ונגד חוסר הסדר שראו בחייהם והשוו את המאורעות אותם ראו בעיניהם לעולם רפובליקני קדום, פשוט ומוסרי יותר, בנסותם להסביר את השינוי.

מכתבים עתיקים אלה, שתורגמו (ולעתים גם נערכו מחדש) בעידן התבונה של המאה ה-‏18, למדו האמריקנים את ''האמת המלנכולית'' על רפובליקות עתיקות ''שפעם היו גדולות ומשגשגות, אך שוב אינן עוד'' ועשו שימוש בידע שצברו על מנת לאבחן את חולייה של ארצם במאה ה-‏18. ''גורמים דומים יפעלו תמיד, כמו השפעת העולם הפוליטי, המוסרי והפיסי: הרעות החולות שהרסו את הרפובליקות המשגשגות של יוון ורומא ושעתה הורסות את בריטניה הגדולה, עד לא מכבר הממלכה הגדולה באירופה, חייבות להתחולל בכל מדינה, מקום בו השפעתן המזיקה נסבלת עד לבלימתה'' ההיסטוריה של העולם העתיק היא, לפיכך, מעין מעבדה שבה ניתוח שלאחר המוות של רפובליקות שנעלמו יוביל ללימוד חוליים חברתיים ולהפקת לקחים שיסייעו להתמודד עם רעות חולות דומות בעולם המודרני.

אנגליה הזכירה לו את רומא בתיאורי טקיטוס. ג'ון דיקינסון

לא כל האנלוגיות הללו התאימו למצב בו מצאו עצמם מתיישבי צפון אמריקה הבריטית. מתיישבים אלה ראו את עצמם כמי שמעמתים את ערכי המוסר שלהם – מיושנים, חסונים ואפקטיביים – עם השחיתות הבאה ממקור הסמכות באנגליה. הם סברו כי ערכיהם מאוימים על ידי עריצות ועל ידי עיוות של החוקה. הם ראו עצמם בדמותם של קאטו הפשוט והשליו, של ברוטוס הנואש המקריב את עצמו למען אידיאל החופש, ושל קיקרו לוחם החירות והצדק. מצד שני עמד האיום על ערכים אלה. ג'ון דיקינסון טען כי אנגליה מזכירה לו את רומא של טקיטוס: ''קל לקנות אותה, במידה ונמצא מי שמוכן לקנות'', כתב. בריטניה הייתה לאמריקה, לפי אותה אנלוגיה עצמה, מה שיוליוס קיסר היה לרומא (אליבא דברוטוס, כמובן).

את הקלאסיקנים ניתן למצוא בכל מקום בספרות המהפכנית. אליבא דביילין, הם תרמו אוצר מלים עשיר וחי לספרות הזו, מעין תימוכין אישיים מכובדים, אבל לא שימשו כמקור האמונות הפוליטיות והחברתיות של המהפכנים.


2. אסכולת פירנצה

מקור נוסף ששימש את מחוללי המהפכה באמריקה הוא הספרות המדינית הפלורנטינית, שהיוותה את אחד היסודות של המחשבה הרפובליקנית האטלנטית בכלל. האינטליגנציה האנגלו-אמריקנית של המאה ה-‏18 נולדה מחדש בעקבות צריכת הכתבים הקלאסיים שפורסמו במדינות-הערים באיטליה. לידה מחדש זו היא תוצר של התפישה המחודשת של השיתוף בחיים הציבוריים, אולי אפילו של המחשבה שהיו כאלה ''חיים ציבוריים'', שבהם יכלו גברים מכל הסוגים והמוצאים ליטול חלק ולהשפיע.

סוף המאה ה-‏15 ובראשית המאה ה-‏16 הייתה תקופת סוערת ברפובליקת פירנצה. כמה ממלומדיה של העיר הזו – משכילים שעסקו במשפטים, בדיפלומטיה ובמדינאות – התמודדו אז עם בעיה שאותה ראו כדחופה ושלה לא נתנה המחשבה הנוצרית של ימי הביניים תשובה מספקת. הם ביקשו לבדוק מה עתיד לקרות לרפובליקה ומתי; וכיצד יוכלו תושביה, בהווה ובעתיד, לעצב את גורלה. הם גיבשו תפישה ברורה לגבי מהותה של הקהילייה האידיאלית ומנגנוניה הנבחרים אבל גם של תחום אופטימלי לשאיפותיו החילוניות של האדם עצמו. התוצאה, המצטיירת טוב מכל בכתביהם של פרנצ'סקו גוצ'יארדיני (Giucciardini), דונאטו ג'יאנוטי (Giannotti), ומעל כולם ניקולו מקיאוולי (Machiavelli), הייתה שחזור מ''פוליטיקה'' של אריסטו (Aristotle) ומ''היסטוריה'' של פוליביוס (Polybius) של החוקה המעורבת והמאוזנת כחלק הפחות בלתי-יציב במערכת השלטונית, כמו גם מתן אפשרות ביטוי עצמי ליחיד. וכך היה ''הרגע המקיאווליסטי'' נקודה בהיסטוריה האירופית בו הוצג מודל השוואתי – ולגבי כמה הוגים אף מועדף - שאפשר התבוננות על אלמנטים על-זמניים. היה זה מודל האזרחות, מודל של חיים פעילים בקהילייה, המבוססים על מוסריות ועל התנהגות בהתאם לטבע האדם.

כתביו של מקיאוולי, על ההומניזם האזרחי שבהם, עשו את דרכם גם לאנגליה, והשפיעו על כותבים מסוגו של ג'יימס הארינגטון (Harrington), רפובליקני מתון ומתנגד לשלטון ריכוזי, שספרו Commonwealth of Oceana שפך אור על מודל הרפובליקה המאוזנת, מודל שבמידה רבה תאם לזה ששורטט בפירנצה ונתן עומק רב יותר למודעותם החברתית והפוליטית הרדיקלית של הוגי התקופה. הארינגטון ייבא מפירנצה שני עקרונות שעליהם הוא מבסס את תפישת האזרחות הפעילה שלו. האחד הוא הזכות לשאת נשק לצורך הגנה על הקהילה, מעין פיתוח של תפישת מקיאוולי על מיליציה אזרחית שתוכל לפעול תמורת תשלום עבור הנסיך, או השליט המקומי. האחר הוא הזכות להיות בעליו החופשי של רכוש (כולל אדמות) כתנאי להגנה על האזרחים וכערבות לעצמאות שיפוטם, פעילותם ובחירתם.

ספרו של הארינגטון נכתב בצורת אוטופיה, אך כל האמור בו כוון לאנגליה. הוא דן בבעיות המדינה מתוך גישה היסטורית משווה, כשעיקר ההתייחסויות שלו הן לאפלטון, אריסטו, מקיאוולי ובודן ואגב הסתמכות על המשטרים של הולנד ושל הרפובליקות האיטלקיות. הארינגטון מטעים את הקשר ההדוק בין השלטון הכלכלי והשלטון המדיני. לדעתו, נגרמת אי-יציבות מדינית כששיכבה חברתית חדשה רוכשת לעצמה עמדה כלכלית מכרעת קודם שהספיקה להשתלט על המוסדות המדיניים. את המהפכה באנגליה, למשל, ראה כתוצאה של עליית המעמד הבינוני ככוח כלכלי, שחתר להצטרף לאצולה כגורם שליט. הארינגטון המליץ על פיזור סמכויות השלטון בצורה שתהיה תואמת למאזן הכוחות הכלכליים. הוא הציע, למשל, למסור את השלטון באנגליה לידי סנאט מוצמצם, שסמכותו מוגבלת להצעת הצעות; אסיפת נבחרים, שתייצג את כל הגברים ''העומדים ברשות עצמם'', שבכוחה להחליט החלטות; ומושלים נבחרים (בבחירות עקיפות), שבראשם עומד נסיך ושמתפקידם לבצע את החלטות העם. כל הבחירות צריכות להיות חשאיות. רשת של רשויות מקומיות נבחרות וחינוך מדיני אינטנסיווי של האזרחים משלימים את תמונת המדינה הנכספת של הארינגטון.

3. הרציונליזם הנאור

השפעה ישירה יותר על עיצוב רעיונות המהפכה היו לרעיונותיהם ולגישותיהם של הוגי הדעות מעידן הרציונליזם הנאור. כותבים אלה ביטאו לא רק רציונליזם ליברלי אלא גם שמרנות נאורה.

דומה כי ג'ון לוק הוא המצוטט והמוערך ביותר שבין הוגי הרציונליזם הנאור. בין עקרונות היסוד לתורתו המדינית, קיבל לוק את הרעיון בדבר האמנה הפסבדו היסטורית. תוך שביקש להצביע על תהליך ממשי, תיאר בכתביו חברות שצמחו כביכול מתוך ''מצב טבעי'' קדום, כתוצאה מ''אמנה'' בין בני-אדם יחידים, שלפיה הם מסכימים מרצון להיות נתונים לשלטונם של שליטים מסוימים בשל יתרונות שהם עתידים להפיק מתוך כך. תומאס הובס טען, שבמקרה כזה מן ההכרח כי השליט המיועד יהיה שליט אבסולוטי; שכן אם מבקשים לרסן ביעילות את מישהו מחברי הקהילה, יש להעניק לשליט סמכות מוחלטת כלפי הנתינים כולם. לוק טען, כנגד זאת, ראשית, שזכויות השליט הן מוגבלות כמו אלה של כל אדם, על-ידי עצם ''חוק הטבע'', ושנית, שמכל מקום הוענקו לו סמכויותיו כפיקדון בנאמנות לטובת חברי הקהילה, ומכאן שאפשר לשלול ממנו את הסמכויות הללו במקרה שיתערער האמון בו. מסקנה זו של הובס מתחברת הן להנחות של המהפכנים החילוניים והן לאלה שהושפעו דווקא מהתיאולוגיה הפוריטנית החריפה.

זכויות השליט מוגבלות וסמכויותיו הוענקו לו כפיקדון בנאמנות לטובת חברי הקהילה. ג'ון לוק

עד כמה משמעותית השפעת לוק על רטוריקת המהפכה ניתן לראות מדוגמאות שמביא תומאס ווסט (West) במאמר שפורסם בספרו של ג'קסון בארלו The American Founding: Essays on the Formation of the Constitution. ''אפילו המטיפים במסצ'וסטס ציטטו לעתים קרובות את לוק בדרשות שניהלו בסמוך לבחירות פוליטיות'', הוא מספר, ''אלישע ויליאמס, ג'ון טאקר וסמואל ווסט נשענו באופן בלעדי ומפורש על לוק כשדיברו על מצב הטבע וזכויות האדם מול הממשל. דרשות אחרות, כאלה שלא הזכירו את לוק (או לא את לוק בלבד) שבו ושיננו את הדוקטרינה שלו, כמו זו של אברהם ויליאמס ב-‏1762''.

בהשפעת הרציונליסטים על המהפכה האמריקנית אין להטיל ספק. לא זו בלבד שההוגים האמריקניים הגדולים – פרנקלין (Franklin), ג'פרסון (Jefferson), אדאמס (Adams) – ציטטו את ההוגים הקלאסיים של עידן זה ולחמו למען הכרה חוקית בזכויות טבעיות ולסילוק המשטר הישן. הם עשו זאת; אבל הם לא פעלו לבדם. כתביהם ורעיונותיהם של ההוגים החילוניים המובילים של העידן הנאור באירופה – רפורמיסטים ומבקרים חברתיים כמו וולטייר (Voltaire), רוסו (Rousseau) ובקאריה (Beccaria), כמו גם שמרנים מסוגו של מונטסקייה (Montesquieu) – צוטטו בכל מקום ברחבי המושבות, על ידי כל אדם שהתגאה בהשכלתו הרחבה. במנשרים השונים שהודפסו והופצו ציטטו המחברים האמריקניים את לוק (Locke) בנושא בזכויות הטבעיות והאמנה שבין החברה לממשל, את מונטסקייה (ומאוחר יותר את דלולם Delolme) על טבעה של החירות הבריטית ועל הדרישות הממסדיות להשגתה, את וולטייר על הרעות החולות הנובעות מדיכוי דתי; את בקאריה על השינויים המתחייבים בחוק הפלילי, את גרוטיוס (Grotius), את פופנדורף (Pufendorf), את בורלאמאקי (Burlamaqui) ואת ואטל (Vattel) על טבע האומות ועל עקרונות הממשל האזרחי.

חדירת הציטוטים הללו להגות המהפכנית האמריקנית מדהימה. בשני המנשרים המפורסמים ביותר שלו ציטט ג'יימס אוטיס (Otis) באריכות את מי שראה כמקורות סמכות הגותיים: לוק, רוסו, גרוטיוס ופופנדורף והוקיע את המלוכני השמרן פילמר (Filmer) על כך שהוא מחזיק בדעות ריאקציוניות יותר בנוגע למקור הסמכות הפוליטית. ג'וסייה קווינסי (Quincy) כלל בכתביו ציטוטים מגלריה שלמה של כותבים בני התקופה, ביניהם, בקאריה, רוסו, מונטסקייה וההיסטוריון רוברטסון (Robertson). ואלכסנדר המילטון הצעיר, שביקש לגרוף אהדה בוויכוח שניהל עם יריבו המושחת, סמואל סיברי (Seabury), המליץ בהתנשאות לאחרון לעיין בהזדמנות הראשונה בכתביהם של כותבים כפופנדורף, לוק, מונטסקייה ובארלאמקי כדי להבין מהם העקרונות האמיתיים העומדים ביסוד הפוליטיקה.

הציטוטים רבים מספור, אבל היעד שהם משקפים, כמו במקרה של הקלאסיקנים הקדמונים, הוא לעתים שטחי למדי. לוק מצוטט לעתים קרובות במטרה לתמוך בתיאוריות פוליטיות כלשהן, אבל במקומות מסוימים הם מובאים כמעט כלאחר יד, כאילו ניתן להישען על לוק לשם הצדקת כל טיעון שהוא ומתעלמים, למשל, מהיותו מונרכיסט ביסודו ומכך שלא האמין באסיפות נבחרות. כמעט כל אדם, ללא כל קשר לשאלה מה היא עמדתו בעניין העצמאות או דעתו בנושא החלטות הפרלמנט באנגליה, ראה בהם ברי-סמכא; וכמעט אף אחד לא חלק על כתביהם או הציג אותם באורח אפולוגטי משהו. הוגי דעות שהמתיישבים ראו בהם מתנגדים חריפים לעמדות שהביעו אנשי הרציונליזם הנאור – במיוחד הובס (Hobbes), פילמר, סיבת'ורפ (Sibthorpe), מנדוויל (Mandeville) ומיינוורינג (Mainwaring) – הוקעו לעתים קרובות הן על ידי הלויאליסטים והן על ידי הפטריוטים; הוקעה או מחלוקת כמעט לא הייתה כלל (לפחות לא לפני 1776) מנת חלקם של לוק, מונטסקייה, ואטל, בקאריה, בורלאמקי, וולטייר ואפילו לא רוסו. ג'יימס צ'אלמרס (Chalmers), לויאליסט ממרילנד, מתח ביקורת קשה על תומאס פיין (Paine) ונעזר לשם כך לא בנאומים של הובס או סיבת'ורפ אלא בכתביהם של מונטסקייה, האצ'יסון (Hutcheson), ואפילו וולטייר ורוסו. הלויאליסט מניו יורק פיטר ואן שאק (Van Shaack) קיבל את החלטתו להתנגד לעצמאות המושבות על בסיס קריאה מדוקדקת ואוהדת של ספרי לוק, ואטל, מונטסקייה, גרוטיוס, בקאריה ופופנדורף, וב-‏1777 הצדיק את אי-הציות שלו למדינת ניו-יורק ב''תחושות של מר לוק ושל תומכים אחרים בזכויות בני האדם שעקרונותיהם שאותם קיבל, ולעתים אף הוציא לפועל, הקונגרס''. הלויאליסט מפנסילווניה ג'וזף גאלוויי (Galloway) ציטט אף הוא את לוק ופופנדורף כתימוכין להתנגדותו לעצמאות המושבות.

ביילין, אגב, סבור אחרת. לדעתו, למעט לוק, השפעתם – הגם שהייתה גבוהה מזו של הקלאסיקנים הקדומים – הייתה משנית למדי ושיש להעניק משנה חשיבות דווקא להוגים הרדיקליים.


4. החוק והמשפט באנגליה

קבוצת כותבים נוספת שהייתה לה השפעה על המהפכה האמריקנית התבססה בהנחותיה על החוק האנגלי. אישים מרכזיים בהיסטוריה המשפטית של אנגליה, במיוחד עורכי דין ידועים מהמאה ה-‏17, צוטטו שוב ושוב – בראש ובראשונה על ידי עורכי הדין שבקרב המתיישבים, אבל גם על ידי אחרים. סר אדוארד קוק (Coke), למשל, מצוטט פעמים אינספור, ותכיפות הציטוטים הכוללים את שמו את משפטים פרי עטו היא אותה תכיפות המאפיינת את לוק, מונטסקייה ו-וולטייר. מצוטטים גם משפטנים שפעלו בתקופות מוקדמות יותר כמו בראקטון (Bracton) ופורטסקיו (Fortescue), המתוארים כברי-סמכא, כפי שהדבר הוא גם לגבי פרנסיס בייקון (Bacon) ויורשיו, נשיא בית המשפט העליון סר מת'יו הייל (Hale), סר ג'ון ווהן (Vaughan) וסר ג'ון הולט (Holt). בשנים המאוחרות יותר של התקופה המהפכנית נלקחו ציטוטים רבים גם מספרו של בלאקסטון (Blackstone) Commonwealth ומפסיקותיו של השופט ג'יימס קאמדן (Camden). בספרות המהפכנית ניתן למצוא ציטוטים רבים מתוך פרוטוקולי משפטים ומתוך ספרים שעוסקים בחוק האנגלי: Lectures on the Laws of England של סוליוואן; Law of Evidence של גילברט; Crown Law של פוסטר; ו-Obsevations on the More Ancient Stautes של בארינגטון (Barrington).

החוק האנגלי היה בעל השפעה ברורה על עיצוב התודעה של דור המהפכה. אבל שוב, הוא לא הגדיר את המסקנות שאליהן יגיעו המתעמקים בו במהלך המשבר. החוק לא היה מדע מדויק שניתן היה לדעת אילו צעדים לבצע לפיו. מבחינת המתיישבים הוא היה מאגר של ניסיון מצטבר בנושאים אנושיים שחייבו התייחסות לפי אמות מידה של צדק, שוויון וזכויות. מעל לכל, היה זה סוג של היסטוריה – היסטוריה עתיקה ונשכחת, היסטוריה חוקתית ולאומית, וכהיסטוריה, היא סייעה להסביר את התחרשות האירועים ואת מהות ההווה. הציטוטים הללו חושפים את המובאות המצוטטות במנשרים היישר מפיהם של אנשי חוק, במיוחד את ההיסטוריה הלגאלית , שחשיבותה בהתפתחות המחשבה ההיסטורית האנגלית: הנרי ספלמן (Spellman), תומאס מאדוקס (Maddox), רוברט בריידי (Brady) וויליאם פטיט. החוק האנגלי – כסמכות, כתקדים, כעקרון כולל וכמסגרת של הבנה היסטורית – עמד ליד הרציונליזם הנאור, לפחות לפי תפישתו של דור המהפכה.


5. האופוזיציה הרדיקלית באנגליה

מקור נוסף ולטענת ברנרד ביילין גם המשפיע מכולם, הוא בקבוצת סופרים אחרת. שורשיה האידיאולוגיים של קבוצה זו הם במחשבה הפוליטית והחברתית הרדיקלית של מלחמת האזרחים באנגליה ושל תקופת הרפובליקה באנגליה; אבל הדפוס הקבוע שלה עוצב בראשית המאה ה-‏18 בכתיבתם של תאורטיקנים אופוזיציונרים, פוליטיקאים ופובליציסטים שזוהו עם ''הארץ'' (country, במסורת האנגלית).

המתיישבים זיהו את עצמם עם גיבורי החירות של המאה ה-‏17 אבל חשו קרובים יותר להוגים של ראשית המאה ה-‏18 שהרחיבו את רעיונות החירות, הלחימו אותם זה לזה והתאימו אותם לבעיות שעלו מתוך הפוליטיקה האנגלית של ראשית המאה ה-‏18. הוגים אלה מראשית המאה ה-‏18 – רדיקלים של בתי קפה ואנשי אופוזיציה, דוברים עצמאיים נגד השלטון בפרלמנט ומחוצה לו ואחרים – כולם התפוגגו בסופו של דבר אל תוך העלטה ידועים כיום רק למעטים. אבל יותר מכל קבוצת הוגים אחרת הם עיצבו את מחשבתו של דור המהפכה האמריקנית.

לגבי המתיישבים החשובים ביותר בין הוגים ואינטלקטואלים אלה של מעמד הביניים היו ג'ון טרנצ'ארד (Trenchard) ותומאס גורדון (Gordon). השניים פרסמו יחד את העיתון ''Weekly Independent Whig'' במטרה לתקוף את הממסד הדתי. חמישים ושלושה מאמרים פרי עטם פורסמו בספר שיצא ב-‏1721. כמו כן, פרסמו את Cato's Letters, כתב אישום צורב נגד הפוליטיקה האנגלית במאה ה-‏18שנכתב בתגובה לשערוריית התרסקותן של מניות חברת הים הדרומי בבורסה הלונדונית, הופיע כסדרת מאמרים בעיתון ''The London Journal'' וב-‏1720 פורסם כספר. בכתיבתם הצבעונית, החותכת, הקריאה מאוד, הותירו השניים חותם בל יימחה בלב ה''ארץ'' (country) בכל רחבי המדינות דוברות האנגלית. באמריקה, שם הוצאו לאור פרסומיהם במהדורות חוזרות ונשנות, הם ''צוטטו בכל עיתון של המתיישבים, מבוסטון ועד סוואנה'' והתייחסויות אל כתביהם הופיעו באינספור מנשרים. כתביהם של טרנצ'ארד וגורדון מדורגים, בצוותא עם כתבי לוק, כהצהרות ברות-הסמכא והמהימנות ביותר בנוגע לטבעה של החירות הפוליטית ומעל לוק בכל הנוגע להצגת המקורות החברתיים של האיום שריחף מעליה.

בשורה אחת עם טרנצ'ארד וגורדון כ''מורי החירות האזרחית'' בראשית המאה ה-‏18 עמד הבישוף האנגליקני בנג'מין הודלי (Hoadly). במהלך הפולמוסים בהם השתתף נקט עמדות סובלניות וליברליות מאוד וספג, בתגובה, מנות גדושות של בוז ולעג מחד, אך גם לא מעט הערצה, מאידך. אבל במושבות ראו אותו כאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של המחשבה המדינית. אנגליקנים באמריקה, כמו אחיהם לאמונה בארץ המולדת, בקושי התייחסו את סירובו יוצא הדופן לקבל סמכויות כהונה או בשל דחייתו שלא תאומן את כל רעיון הכנסייה הנראית לעין. הם גם לא יכלו לקבל את סובלנותו הקיצונית כלפי תנועת ההתנגדות לאנגליה. אבל תשומת לבם הוסבה לא לדעותיו ביחס לתפקיד הכנסייה אלא בשל הקרבות שניהל בראשית המאה נגד הדוקטרינות של הזכות האלוהית וחובת הציות הפאסיווי ובהצהרות הקיצוניות של פוליטיקאים ויגים בחיבוריו The Original Institution of Civil Government Discussed ובמיוחד ב-The Meassures of Submission to the Civil Magistrates Considred. בסופו של דבר, הודלי יצר בכתביו המשכיות למסורת הרדיקלית האנגלית ולמחשבה המדינית האופוזיציונית, ועל אף שהיה פעיל כבר בסוף המאה ה-‏17, הוא חי עד שנת 1761 ובשנותיו האחרונות נמנה על חוגם של הרדיקלים בני דורו של ג'פרסון ויצר קשר עם הוגים אמריקניים מתקדמים כמו ג'ונתן מייהיו (Mayhew).

יחד עם הודלי, ובן אותה תקופה ממש, אם כי פחות ממנו בחשיבותו לאמריקנים, היה מתנגדה החריף של ממשלת וולפול בפרלמנט האנגלי, אחד ממנהיגי הוויגים בעלי המחשבה החופשית של ראשית המאה ה-‏18, רוברט, דוכס מולסוורת' (Molesworth). הוא היה חברם של טרנצ'רד וגורדון, אחד האנשים שזכו לשבחים במכתבי קאטו (שחלק מהם הוקדשו לו), והתפרסם במושבות בעיקר בשל Account of Denmark, שתיאר תהליך בו נכנעת מדינה חופשית לאבסולוטיזם. מנהיג אופוזיציה אחר שתרם בדרכו הסבוכה למורשת המדינית של המתיישבים בראשית המאה ה-‏18 היה הפוליטיקאי היעקוביני, הסופר והפילוסוף הנרי סנט ג'ון (St. John), דוכס בולינגברוק (Bolingbroke). עיתונו, ''The Craftsman'', שהופיע אחת לשבוע או לאחת לשבועיים במשך עשר שנים, מ-‏1726 עד 1736, שילח אש וגופרית בממשלת וולפול, לעג לה וגינה אותה ואת חבריה. התקפותיו הפראיות, המרירות ומשולחות הרסן לא היו שונות בהרבה מאלה של ''מכתבי קאטו'' בכל הנוגע לביקורת פוליטית. ''The Craftsman'', למעשה, ציטט בחופשיות מכתבי טרנצ'ארד וגורדון, ובסגנון דומה גינה את השחיתות והזהיר מפני סכנת האוטוקרטיה המבצבצת ממנה.

טבע את מונח הרובינוקרטיה - מראית עין חוקתית שעה בשפועל ראש הממשלה מחזיק סמכויות מלאות בידיו. הדוכס מבולינגברוק

מסורת זו נמשכה גם בדור המהפכה וקיבלה דחיפה באמצעות פעילותו של ריצ'ארד בארון (Baron), רפובליקני ואיש אופוזיציה שנחשב ליורשו הרוחני של תומאס גורדון, שבשנת 1750 חזר והוציא לאור את עבודותיהם הפוליטיות של מילטון וסידני; ערך אנתולוגיה של כתבי רדיקלים מאוחרים יותר, כולל ג'ונתן מייהיו; והסתייע מאוד במכונת תעמולה משומנת ויעילה של איש אחד, אדם בשם תומאס הוליס (Hollis), שחילופי המכתבים שלו עם מייהיו ועם אנדרו אליוט (Eliot) מדגימים באופן חי מאוד את ההשפעה הישירה של מסורת האופוזיציה הרדיקלית על השורשים האידיאולוגיים של המהפכה. בשנות המהפכה עצמה חידשה קבוצה של הוגים צעירים את הרעיונות המוקדמים יותר, הרחיבה אותם ויחד עם דוברים מיומנים שבאו מקרב אנשי המושבות הפעילה אותם לצורך הצגת הצד האמריקני בסכסוך שהתנהל נגד אנגליה. בין ההוגים האנגליים הללו שדגלו ברפורמות פוליטיות ודתיות היו ג'וזף פריסטלי (Priestly) וג'ון קרטרייט (Cartwright); ואחד הספרים החשובים של הדור הזה הוא Political Disquisitions, שפורסם בשלושה כרכים ב-‏1774 על ידי מנהל בית ספר, תאורטיקן פוליטי ואיש מוסר בשם ג'יימס ברג (Burgh). בין ההיסטוריונים הוויגים הרבים שהאמריקנים הכירו וציטטו - כולל בלסטרוד וייטלוק (Whitelock), גילברט ברנט (Burnet), ויליאם גאת'רי (Guthrie) וג'יימס ראלף (Ralph) – הם העדיפו את ההוגנוט הגולה פול דה ראפין ת'יוראס (De Rapin-Thyoras). ''האוצר הבלתי ישוער'' שלו, הלא הוא הספר רחב היריעה והרדיקלי-ויגי באופיו, Histoire d'Angleterre, יצא לאור באנגלית בשנים 1725 ו-‏1731, יחד עם עבודה מוקדמת יותר שלו, A Dissertation on the…Whigs and Torries , סיפק הוכחות לתקפותן של כל ההנחות הרדיקליות של הכותבים האנטי-ממסדיים בכך שבחן את תוקפן לאורך אלף שנות היסטוריה אנגלית. אבל כל היסטוריה, לא רק ההיסטוריה האנגלית, קמה לתחייה במחשבתו של הדור המהפכני, וזהו עניין בעל משמעות ייחודית שהתרגומים הטובים ביותר של יצירות סאלוסטוס וטקיטוס שיצאו באותה תקופה היו אלה שנעשו בידי תומאס גורדון, שדומה היה כי אין מקום שלא ניתן למצוא בו טקסט שרוחו נחה עליו. את התרגומים הללו פתח גורדון בדיון ארוך ומנומק בו הסביר, למען לא תהיה אי-הבנה כלשהי, את כוונתם הפוליטית והחברתית של שני היסטוריונים קדומים אלה.

המחשבה האופוזיציונית, באופן בו התעצבה בסוף המאה ה-‏17 ובראשית המאה ה-‏18, אומצה ברובה על ידי המתיישבים. החל מראשית המאה ה-‏18 היא הזינה את מחשבתם הפוליטית ואת רגישויותיהם. נראה כי אין כל תקופה לאחר עליית שושלת הנובר לשלטון שבה לא תפסה מסורת מחשבתית זו מקום מרכזי בביטוי הפוליטי האמריקני ולא נעדרה כמעט מעולם מפולמוסים פוליטיים. עיתונו של ג'יימס פרנקלין (Franklin), New England Courant, החל לפרסם קטעים מ- Cato's Letters 11 חודש בלבד לאחר שאלה פורסמו בלונדון; עוד לא הסתיימה שנת 1722 ואחיו, בנג'מין פרנקלין, פרסם אותם בחיבורו Silence Dogood. אייזק נוריס (Norris) הורה ב-‏1721 לסוכנו הלונדוני לשלוח אליו גיליונות של The Independent Whig, מייד לאחר הופעתם, והאוסף שצבר הודפס והוצא לאור שוב בפילדלפיה בשנים 1724 ו-‏1740. ה-New York Weekly Journal של ג'ון פיטר זנגר (Zenger) שימש בשנותיו הראשונות כמעט כאנתולוגיה של כתבי טרנצ'ארד וגורדון. בשנת 1728 אוחדו, למעשה,Cato's Letters עם כתבי לוק, קוק, פופנדורף וגרוטיוס לצורך הפקת מחקר אמריקני טיפוסי לשם הגנה על חירויותיה של אנגליה שמעבר לים, פרסום שלא ניתן להפרידו ממספר פרסומים שיופיעו בימי המהפכה חמישים שנה מאוחר יותר.

עדויות להשפעה הייחודית של ספרות אופוזיציונית זו מצויות בכל מקום בספרות האמריקנית של המאה ה-‏18. לפעמים הם ברורים, כפי שכתב ג'ונתן מייהיו, שכן ''מקורם הדוקטרינות של חירות אזרחית, כפי שלומדו על ידי אנשים...כמו סידני ומילטון, לוק והודלי, בין המודרניים, אהדתי אותם; הם נראו רציונליים''; או כפי שהתעקש ג'ון אדאמס, כשהתפלמס עם מה שראה כדעת הרוב באנגליה, שאת עקרונות השורש של הממשלה הטובה ניתן למצוא אצל ''סידני, הארינגטון, לוק, מילטון, נדהאם (Nedham), נוויל, ברנט והודלי''; או שוב, כשמנה את ההוגים המדיניים הדגולים של 1688 כ''סידני, לוק, הודלי, טרנצ'ארד, גורדון, אפלטון, נוויל''; או כשג'וסייה קווינסי הוריש לבנו בשנת 1774 את ''עבודותיו של אלג'רנון סידני, עבודותיו של ג'ון לוק, עבודותיו של לורד בייקון, כתבי טקיטוס המתורגמים על ידי גורדון, ו'מכתבי קאטו'. מי ייתן ותנוח עליו רוח החירות !''. ומעבר לכל, השפעתם נראית לעין בדרך בה נטיית הלב המיוחדת של ההוגים האמריקניים השייכים למסורת זו השתקפה ברעיונותיהם ובגישותיהם.

ניתן לטעות בקלות בעובדה זו, משום שבנקודות המרכזיות של התיאוריה המדינית הוגי המאה ה-‏18 לא היו מקוריים. הם שאלו לא מעט מההוגים המקוריים. התפישות המרכזיות שלהם – זכויות טבעיות, הבסיס החוזי בין החברה והממשלה, ייחודה של החוקה ה'מעורבת' ומשמרת הזכויות של אנגליה – היו נפוצים בין ההוגים הליברליים של התקופה. אבל אם אותם אלמנטים של מחשבתם היו רגילים, הרי שהדגשתם והשימוש שנעשה בהם לא היו כאלה כלל וכלל. הגאווה בחוקת בריטניה ששימרה את זכויות הפרט הייתה אוניברסלית בספרות המדינית של התקופה, וכולם הסכימו על האיכויות המוסריות ההכרחיות לשימור הממשלה החופשית. אבל במקום בו הזרם המרכזי של ההגות המדינית דיבר בעיקר בגאווה על ההישגים החוקתיים והמדיניים של אנגליה הג'ורג'יאנית, הוגי האופוזיציה, שלא היו פחות גאים במורשת זו, ראו את הנסיבות כדורשות צלצול בפעמוני האזעקה, ''לחוצים תחת הסכנה המאיימת על מורשתה העתיקה של אנגליה ומאיימת להביא לאובדן המוסר הטהור'', למדו את תהליך הריקבון והדגישו ללא קץ את ההוכחות לשחיתות ואת העובדה ששחיתות ממסדית זו מהווה מבוא לעתיד אפל. הם היו הקסנדרות של התקופה ובעוד שמארותיהם ''נוצלו בעיקר למטרות מפלגתיות...מה שהם אמרו על המוסר הקדום, החירות מלידה, רוח הציבור והסכנה שבתענוגות ובשחיתות היה בהתמדה'' ותואר כחלק מהתבונה המדינית. הם היו אויבי השאננות באחת התקופות השאננות ביותר בהיסטוריה של אנגליה. רק מעטים מהוגים אלה יכלו להסכים עם הדעה שביטא הלורד צ'נסלור של אנגליה ב-‏1766 והתקבלה בתמימות דעים אצל האנגלים במאה ה-‏18: ''אני מחפש אחר החירות והחוקה של ממלכה זו רחוק יותר אף מהמהפכה המהוללת; שם אני עומד''. רק מעטים מהם קיבלו את המהפכה המהוללת ואת הפרגמטיזם המדיני המעורפל שבא בעקבות פתרון הבעיות שהעיקו על אנגליה באותן שנים. הם סירבו להאמין שהעברת הריבונות מהכתר לפרלמנט נותנת בידי הפרט את הביטחון שהיחיד יהיה מוגן מפני כוחה השרירותי של המדינה. בהתעלמם מהשאננות ומהסיפוק העצמי ששררו באותה תקופה, הם קראו להפגין ערנות כלפי ממשלת וולפול, ממש כפי שקודמיהם קראו לשמור על דריכות מול שושלת בית סטיוארט. הם עמדו על כך שבתקופה בה הממשלה נחשבה למדכאת פחות מאשר מאתיים שנה קודם לכן, שהיא עוינת בהכרח את החירויות האנושיות ואת החתירה לאושר; שלמעשה היא קיימת רק תודות לסובלנותם של האנשים שאותם היא אמורה לשרת; ושיש לשמור על האפשרות להדיחה, פן תנסה להרחיב את סמכויותיה ואת תחומי השיפוט שלה.

קל היה יותר להישאר דרוכים וערניים נגד ממשלה שהם דרשו ממנה לבצע רפורמות – רפורמות מדיניות, לא סוציאליות או כלכליות, משום שהיו אלה רדיקלים אנגלים שפעלו במאה ה-‏18, ולא במאה ה-‏19 או ה-‏20 - מאחורי כל דבר קביל בעידן וולפול, או בכל תקופה אחרת מאז ועד כניסתה של אנגליה אל המאה ה-‏19. בזמן זה או אחר דרשו כמה מהם להעניק זכות בחירה לכל הגברים הבוגרים; חיסול שיטת מחוזות הבחירה המושחתים והחלפת יחידות הייצוג הפרלמנטריות הרגילות בייצוג המתייחס לפיזור האוכלוסייה; הכריכה של נציגים לחוקה שאותה באו לשרת באמצעות הקביעה שעליהם להתגורר במחוז הבחירה שאותו הם מייצגים; תיקונים בחוק לשון הרע בעניין הסתה כך שהעיתונות תוכל להתבטא ביתר חופשיות; ונסיגה מוחלטת של הממשלה מפיקוח על כל צורה של פולחן דתי.

רעיונות כאלה, שהתבססו על חרדה קיצונית לגורלו של הפרט ועל עוינות שווה בעוצמתה לממשלה, בוטאו מתוך הלך רוח מבשר רעול של חשש ממה שצופן העתיד. בה בשעה שהם ציינו את יציבותה המתמשכת ואת שגשוגה הכלכלי של אנגליה, הם ביטאו מחשבות פסימיסטיות בנוגע לטבע האנושי ולהתנסות העגומה בחולשותיו. דאגתם רק גברה והלכה משראו את המתרחש סביבם. הפוליטיקה בעידן וולפול הייתה אולי יציבה, אבל יציבות זו נשענה על השחתה שיטתית של הפרלמנט על ידי הרשות המבצעת שאם לא תיבלם, הזהירו, תכרסם את יסודות החירות. הסכנות הצטיירו כאימתניות מתמיד ותוארו כך: ''בידי הרשות המבצעת יש אמצעים להסטת הפרלמנט מתפקידו הראוי; היא מפתה חברי פרלמנט בכך שהיא מציעה להם מקומות (הכוונה לתוארי אצולה) ופנסיות, בכך שהיא משלמת להם שכר תמורת מעקב שהם מבצעים אחר שרים ויריביהם, בכך שהיא משכנעת אותם לתמוך בצעדים – החזקת צבאות, חובות לאומיים, מזימות להפחתת הבלו – במקום בו פעולות הממשל מתרחבות הרבה מעבר לשליטת הפרלמנט. אמצעי חתרנות אלה ידועים לנו בשם שחיתות ואם אי-פעם חברי הפרלמנט או אלה שבחרו בהם יהיו מושחתים כולם, תהיה זו סופן של העצמאות והחירות''.

זה היה נושא מרכזי נוסף, דאגתם הכפייתית, והם הכו באמצעותה שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, בגינויים מצלצלים למניפולציות שעשה וולפול על הפרלמנט. הזעקות היו רמות, הפחד עמוק. וכך הזהיר בשעתו ''קאטו'', שוב ושוב: ''שחיתות ציבורית וניצול ציבורי צמחו בינינו; תעריפים נגבים ברוב המשרדים, אם כי לא בכולם. בתים ומקומות עבודה שאין כל צורך במכירתם עומדים למכירה ונמכרים בסכום הגבוה פי שלושה מערך הבית. ההכרח הציבורי הפך חלק מהכפייתיות לבלתי נמנעת, ועדיין הציבור מצוי בחובות; וככל שגדלים חובות אלה, העם הופך לעני יותר…''.

בולינגברוק היה עוד יותר איתן בדעתו כי אנגליה עומדת מול סכנה ממשית של השחתה פוליטית. הקינות הללו של הוויגים - שספגו קיתונות של לעג בכתבי הסטיריקנים השמרנים הגדולים של התקופה, דמויות כסוויפט, פופ, גיי, מנדוויל ואפילו ברפסודיות הביקורתיות-פטריוטיות של ג'יימס תומסון, Liberty ו-Britannia - נצרבו בזיכרון בצורה חיה אף יותר מ''קאטו''. בולינגברוק השתמש בטרמינולוגיה חדשה כדי לתאר את הסכנה הגדולה. ''רובינוקרטיה'', כתב, התפתחה תחת ממשלתו של רוברט וולפול. רובינוקרטיה, הוא הסביר, היא סוג של ממשלה שבה ראש השרים מציג מראית עין של הליכים חוקתיים שעה שבפועל יש לו מונופולין על כל סמכויות הממשלה.

פתרונות מסוגים שונים הוצעו על ידי אנשי שמאל וימין: הראשונים דרשו לבצע רפורמות ממסדיות, מדיניות ותחיקתיות שבסופו של דבר יבוצעו רק מאה שנים מאוחר יותר, במאה ה-‏19; האחרונים טענו בזכות האידיאל הרומנטי של הנסיך הפטריוט, שעליו למשול ולמלוך, אבל לעשות זאת במשטר מפלגתי ובהרמוניה עם הנבחרים העצמאיים. אבל גם אם הפתרונות שלהם היו שונים, הרי שחששותיהם מפני העתיד לקרות היו זהים לאלה של שמאל. בכל מקום, הסכימו, פשה נגע השחיתות – שחיתות טכנית, המניפולציה הזריזה שמבצעים שרים תאבי שררה על הפרלמנט, ושחיתות כללית, הבאה לידי ביטוי בסיפוק תשוקות, ברדיפת תענוגות ובחיפוש רעבתני אחר רווח כספי מדור שאינו רגיל בעושר. אם לא ייעשה דבר כדי לעצור את השחיתות, אנגליה תלך בעקבותיהן של אומות רבות אחרות ותתדרדר למשטר רודני שממנו לא תהיה כל אפשרות להתאושש.

מחשבות אפלות אלה היו מאוד בלתי-פופולריות באנגליה, ולמעשה היו תמיד נחלתו של מיעוט פעיל וקולני. דווקא במושבות שביבשת צפון אמריקה, מכל מקום, הן היו פופולריות ומשפיעות. שם, תנאי חיים משתנים יצרו את מה שבאנגליה נחשב לקיצוני כל כך, בהעתיקם רעיונות שבאמריקה נשמעו כהצהרות עובדתיות פשוטות. שם, הבעלות של אנשים פרטיים על הקרקעות יצרה קהל בוחרים רחב. שם, ההכרח בעיצוב שיטת ייצוג ונוכחותם של קונפליקטים מתמשכים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת תורגמה לייצוג סדיר ואחראי ולהגבלה של השפעת מניפולציה שמבצעת קבוצה האוחזת ברסן השלטון. שם, ריבוי הקבוצות הדתיות, הצורך בעידוד ההגירה המתמשך והמרחק ממרכזים אירופיים של סמכות כנסייתית החלישו את כוחם של ממסדים כנסייתיים לרמה שלא הייתה ידועה כלל באירופה. שם היה בסיס מוסרי לפוליטיקה בריאה, המשמרת את החירויות שנראו כבר כממומשות ממילא באורח החיים הבלתי-מתוחכם של החוואים העצמאיים, הבלתי-מושחתים, בעלי האדמות, שהיוו פלח רחב כל כך באוכלוסיית המתיישבים. ועדיין, נראו איומי השחיתות שם לוחצים ומציאותיים, משום ששם ניסה הכתר האנגלי להשתמש בסמכויות שלא היו כבר בידיו באנגליה גופא ושנלקחו ממנו בימי המהפכה המהוללת – מה שנראה למתיישבים בלתי-הולם בעליל לרוח החופשית שבה חיו.

במצב עניינים כזה, פרסומים רדיקליים של מנהיגי אופוזיציה רדיקליים הצטיירו באמריקה כהגיוניים, רלוונטיים, ועד מהרה גם הפכו למשפיעים. בכל מקום בו ביקשו קבוצות הצדקה אידיאולוגית לפעילותן למען ממשל חוקתי הן מצאו סעד בכתבים אלה. ב-‏1735, כשעורך דינו של פול פיטר זנגר חיפש בסיס תיאורטי על מנת לתקוף ממנו את התפישה שלפיה פרסום ביקורתי עלול להיות עילה לתביעת לשון הרע בגין הסתה, הוא פנה למאמרי טרנצ'ארד וגורדון ב''מכתבי קאטו''. ארבע שנים מאוחר יותר, כשמנהיג אופוזיציה במסצ'וסטס כתב מאמר חריף נגד המושל שאפילו המו''לים בבוסטון סירבו לפרסמו, הוא כתב ''בסיוע 'מכתבי קאטו', שנכתבו על בסיס העיקרון המהולל של החירות''. ב-‏1752-1753, כאשר ויליאם ליווינגסטון וחבריו יזמו את פרסום סדרת המאמרים התקופתיים בביקורת סוחפת על החיים הציבוריים בניו-יורק, הם כתבו את חיבורם, The Independent Reflector, על בסיס המצע האידיאולוגי של טרנצ'ארד וגורדון ב-Independent Whig, ונטלו כמה מן הנוסחאות הרעיוניות שבו לצורכיהם שלהם. ב-‏1754, כשבמסצ'וסטס התארגנה קבוצה שהתנגדה להיטל הבלו המחמיר וחיפשה מודל לקמפיין אופוזיציוני, פנו חבריה לספרות האופוזיציונית שיצאה באנגליה בתקופת שלטונה של ממשלת וולפול, ובמיוחד ל-The Craftsman של בולינגברוק, ממנו העתיקו נימוקים וסיסמאות , ואפילו צורות דיבור מסוימות. בכל מקום באמריקה המסורת שמקורה באופוזיציה האנגלית הרדיקלית של המאה ה-‏17 והועברה הלאה על ידי פובליציסטים אנגליים בעלי עמדות דומות, סיפקה נימוקים סוחפים וקרקע אידיאולוגית מוצקה לאופוזיציה פוליטית.


מסקנות

המהפכה האמריקנית הייתה הנקודה בה הגיעו לכלל הבשלה זרמים רעיוניים שהתפתחו במשך למעלה ממאתיים שנה. זרמים אלה קידשו את חירויות הפרט במקום בו קיים ממשל שאינו משמר את החירויות הללו. הם סברו כי מצבו הטבעי של האדם הוא להיות חופשי ושהחירות היא זכות שניתנת לאדם על ידי האל. אמונה זו הייתה משותפת, במידה רבה, לדתיים ולחילוניים והיא שהקשתה עלי, מלכתחילה לקטלג את ההשפעות בקטגוריות מובחנות. אם כמרי ניו-אינגלנד מצטטים הוגה רציונליסט וחילוני כג'ון לוק ומצד שני משתמש אדם כאלכסנדר המילטון ברטוריקה בעלת השפעה דתית-נוצרית ברורה כ''עם נבחר'' כדי להסביר מדוע זכותם של המתיישבים על ארצם גדולה מזכותו של הכתר האנגלי, ברור שקיימות השפעות גומלין בין הזרמים הרעיוניים השונים הללו.השפעות אלה חלחלו על רקע הביקורת המשותפת שהייתה לסוגי האוכלוסייה השונים שהתגוררו במושבות על מה שראו כרדיפה מצד ממשלת אנגליה דווקא בארץ בה רצו לחוש חופשיים מהכבדה ומרדיפות.

כל הזרמים הרעיוניים שבהם מדובר נטו לבקש אחר הגושפנקא הלוגית לנטיותיהם בעבר מיסטי, רחוק ולשיטתם גם מפואר וכמעט אידיאלי. אנשי הדת של ניו-אינגלנד אימצו את דפוס היחסים בין אלוהים לבני ישראל והחילו אותו על האזורים בהם פעלו, ולאחר מכן על המושבות כולן. הקלאסיציסטים נטו לראות ברפובליקה הרומית ובדמוקרטיה האתונאית את משטרי המופת שראוי לחקותם גם באמריקה. זרם אחר ינק ממקורות הקשורים לעיר-המדינה פירנצה, ובמיוחד מכתבי ניקולו מקיאוולי. הרציונליסטים נשענו על תיאוריות חדשות יותר, אלה של לוק, מונטסקייה ורוסו, אך גם הם שאפו לאידיאל דומה, שבו מגדיר הקולקטיב את זכותו לנהל מדינה שתשמור על זכויות הפרט, שלתפישתם נפגעו קשות על ידי הניסיון לכפות צייתנות ומיסוי על המתיישבים בכל מחיר שהוא.

קשה לחשב את המשקל הסגולי שיש לכל זרם כזה בנפרד על האידיאות שהביאו את המהפכה לידי סיום מוצלח. חלק מהם היו אלמנטים חריגים למדי במקומות בהם נולדו, כמו הרדיקלים באנגליה, שהשפעתם הפוליטית בזמנם ובמרחב בו פעלו לא הייתה רבה. ואולם, התודעה המשותפת שנוצרה אצל המתיישבים במשך מאה וחמישים שנות חיים משותפים סיפקה עוצמה הרמונית לאלמנטים החריגים במחשבה המדינית והחברתית של דור המהפכה. הרעיון הבסיסי של חירות אישית וקהילתית בארץ חדשה מצא לו נתיבים ליברליים, שמרניים ודתיים כאחד. ההפשטות הנאורות והתקדימים המשפטיים, תיאולוגיית הברית והאנאלוגיה הקלאסית, התגבשו כולם יחד לכדי תיאוריה מדינית כוללת אחת.

המהפכה שעברה על אמריקה היא בראש ובראשונה מהפכה חשיבתית. היא הגדירה מחדש את היחסים בין אדם לשליטיו, בין חירות לסמכות. במובן זה היא הייתה יוצאת דופן לעומת כל התפתחות מידנית אחרת ביחסי אנגליה עם מושבותיה. התוצאה החוקתית שלה – חוקה שבשינויים קלים ביותר מגדירה עד היום את המותר והאסור ביחסי המדינה והיחיד בארצות הברית – משקפת רעיונות שהועלו על ידי הזרמים השונים במהלך עשרות שנות הבעה וביטוי: חירות הפולחן הדתי, זכות האדם להחזיק נשק, זכות האדם לביטחון אישי ומיסודן של שלוש רשויות המאזנות זו את זו באופן שמצמצם במידה רבה את האפשרויות לשחיתות מערכתית (בהשוואה למצב שרווח באותה תקופה) ואת סכנת ריכוז הכוח בידי סמכות אחת. מאחר והחוקה אינה רק מסמך לגאלי אלא גם מסמך חינוכי ממדרגה ראשונה, העומד במרכזה של הדת האזרחית האמריקנית ומהווה את החלק המרכזי בכתבי הקודש שלה, ניתן להבין עד כמה הפך שילוב הרעיונות הדתי-חילוני הזה לבסיסה של אותה דת אזרחית, שהיא דת שגם שמרנים וגם ליברלים יכולים לחיות עמה בשלום ושמאות מיליוני אמריקנים מתחנכים עליה מזה קרוב לרבע המילניום.










[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]   [קפל תגובות]   [פרוס תגובות]            

 
קראתי פעם ששקלו גם לדבר עברית   אלי   יום א', 22/05/2005 שעה 21:20   [הצג]   [3 תגובות]
דיבור עברי ב''ארץ הקודש האמריקאית''   שמעון זילבר   שבת, 27/08/2005 שעה 22:12   [הצג]   [2 תגובות]
[לא ניתן לפרסם תגובות למאמר זה]   [קישור ישיר למאמר זה]  

מאמר אורח | צור קשר | על האתר | חזור לעמוד הראשי | קישורים | תנאי שימוש | אקסטרה | תיק העיתונות של אפלטון
RSS | כל הדיונים המתמשכים | ספר אורחים | עזרה טכנית | לוח ימי ההולדת של הבלוגוספירה | מקלדת וירטואלית | ארכיון | חפש באתר
האתר עוצב ע״י עופר ליכטמן
כל הזכויות שמורות לאורי קציר ©